אסכולת בוסטון
אסכולת בוסטון (The Boston School) הייתה קבוצה של ציירים שהתגוררו בבוסטון ופעלה בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים. לעיתים קרובות סווגו כאימפרסיוניסטים אמריקאים, אלא שהיה להם סגנון אזורי משלהם. סגנונם משלב ציוריות אימפרסיוניסטית עם גישה שמרנית יותר לציור הדמויות. הנושאים המועדפים עליהם היו: דיוקנאות, נופים ציוריים ונשים צעירות הנראות טוב. השפעות עיקריות כללו את ג'ון סינגר סרג'נט, קלוד מונה ויאן ורמיר.
היסטוריה
עריכה
מייסדי אסכולת בוסטון היו אדמונד צ'ארלס טרבל, פרנק ווסטון בנסון, ויליאם מקגרגור פקסטון, שכולם הוכשרו בפריז באקדמיה ז'וליאן ובהמשך לימדו בבית הספר של המוזיאון לאמנויות יפות. את העניין שלהם באמנות צרפתית מודרנית ניתן לייחס לוויליאם מוריס האנט, מורה, צייר ויוצר ידוע בשלהי המאה התשע-עשרה של בוסטון. לאחר ביקור בפריז, האנט, שהיה במועצה הייעוץ המקורית של המוזיאון לאמנויות יפות, עודד בוסטונים בולטים להשקיע בעבודתם של אמנים צרפתים כמו מונה ורנואר. באמצעות השפעתו, אירחה ה-MFA את התערוכה האמריקאית הראשונה של מונה בשנת 1911.[1]
טרבל, בנסון ופקסטון התאמנו בבית הספר של המוזיאון בימיו הראשונים. טרבל הפך בסופו של דבר לבעל השפעה עד שהציירים בחוג הקרוב אליו נקראו על ידי מבקרי התקופה כ"טרבליטים", שהתמחו בהתחלה בנופים אימפרסיוניסטיים. מאוחר יותר הם המשיכו לסצינות אחרות, בדרך כלל היו בהן נשים שעוסקות בתפקידי הבית. הנושאים הביתיים הזכירו את הציירים הולנדים כמו ורמיר. הם ציירו גם טבע דומם ודיוקנאות כדרכו של ג'ון סינגר סרג'נט.
מההשפעות השונות הללו, ציירי בוסטון סינתזו את הסגנון האזורי שלהם.[2] הם נתנו ערך גבוה למיומנות טכנית, חזותית מדויקת. ייצוג ליופי קלאסי, תוך אימוץ מה שהיה אז סגנון ציור מודרני מאוד.
ציירים נוספים הקשורים לאסכולת בוסטון כוללים את ג'וזף דה קמפ, פיליפ לסלי הייל, ליליאן ווסטקוט הייל, גרצ'ן וודמן רוג'רס, אלדרו היבארד, פרדריק פורטר וינטון, לילה קאבוט פרי, אליזבת אוקי פקסטון, הרמן דודלי מרפי, לסטר סטיבנס, ג'ון ג'וזף אנקינג ואחרים. המורה של טרבל בבית הספר במוזיאון, היה אמיל אוטו גרונדמן, גם הוא נכלל לעיתים בקבוצה זו.
קבלה
עריכהאף על פי שהם נתפסים כמסורתיים, ציירי אסכולת בוסטון קיבלו ביקורת טובה על ידי אקדמאים בימיה הראשונים על השימוש הנועז שלהם בטכניקות אימפרסיוניסטיות. עד מהרה הם הגיעו למוניטין לאומי והמשיכו לשלוט בסצנת האמנות בבוסטון השמרנית בשנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות הארבעים.
הם נערצו על ידי מסירותם למלאכה ויופי, בתקופה בה המודרניסטים אתגרו ערכים אמנותיים מסורתיים.
בתקופה האחרונה הם סבלו מביקורת על התמקדותם בחיי המעמד הגבוה.[3]
היסטוריונים לאמנות ציינו כי בוסטון הייתה עיר שהאירה פנים במיוחד עבור אמניות נשים.
תערוכה משנת 2001 במוזיאון לאמנויות יפות, "סטודיו משלה: אמניות נשים בבוסטון, 1870-1940," כללה את עבודותיהן של כמה אמניות הקשורות לאסכולת בוסטון, בהן גרצ'ן וודמן רוג'רס וליליאן ווסטקוט הייל.[4] "אישה בכובע פרווה" של רוג'רס הופיעה על שער קטלוג התערוכה. רוג'רס למדה בבית הספר במוזיאון אצל טרבל, שהחשיב אותה כגאונה.[5] למרות עידוד הנשים האומניות בבוסטון, ציורי אסכולת בוסטון תיארו בדרך כלל נשים בתוך הבית, עסוקות בתפקידי בית.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ A Legacy of Beauty: Paintings in the Boston School Tradition; essay by Christopher Volpe, www.tfaoi.com
- ^ "American Impressionism and its Legacy" (ארכיון)
- ^ The Guild of Boston Artists, web.archive.org, 2015-09-24
- ^ A Studio of Her Own, Museum of Fine Arts, Boston (באנגלית)
- ^ Woman in a Fur Hat, collections.mfa.org (באנגלית)
- ^ Ellen Wiley Todd, The "new Woman" Revised: Painting and Gender Politics on Fourteenth Street, University of California Press, 1993-01-01, ISBN 978-0-520-07471-2. (באנגלית)