ג'ון סינגר סרג'נט
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרושה עוד הגהה. | |
ג'ון סינגר סרג'נט (באנגלית: John Singer Sargent; 12 (בינואר 1856 – 15 באפריל 1925) היה צייר ממוצא אמריקאי שהתמחה בדיוקנאות. הוא נחשב ל"צייר הדיוקנאות המוביל בדורו" בשל האופן שהעלה על הבד את הפאר והמותרות של התקופה האדוארדית. הוא צייר כ-900 ציורי שמן ויותר מ-2,000 ציורים בצבעי מים, נוסף על רישומים וציורי פחם רבים. יצירותיו מתעדות מסעות ברחבי העולם, מוונציה ועד טירול, האי קורפו, המזרח התיכון, מונטנה, מיין ופלורידה.
 | |
| דיוקן עצמי, 1906; אוסף גלריית אופיצי, פירנצה | |
| לידה |
12 בינואר 1856 פירנצה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה  |
|---|---|
| פטירה |
15 באפריל 1925 (בגיל 69) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
בית הקברות ברוקווד |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אימפרסיוניזם |
| הושפע על ידי |
קרלוס-דוראן, לאון בונה, אדולף איבון |
| יצירות ידועות |
Portrait of Madame X, The Misses Vickers, Street in Venice, Drapery Study for Luxemburg, Gassed, The Daughters of Edward Darley Boit, Carnation, Lily, Lily and Rose, El Jaleo, Vernon Lee |
| פרסים והוקרה |
אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה פור לה מריט |
| חתימה |
 |
  | |
קורות חייו עריכה
ג'ון סינגר סרג'נט נולד בפירנצה, איטליה להורים גולים מפילדלפיה. הוריו עברו לאירופה ב-1854, כנראה מפאת מות ילדם הראשון. לאימו היו עוד ארבעה ילדים אבל רק ג'ון ושתי אחיותיו, אמילי וויולט, הגיעו לבגרות. חיי משפחתו באירופה התאפיינו בחוסר מנוחה. המשפחה עברה בין דירות שכורות בשווייץ, צרפת ואיטליה, בתנועה מתמדת, בחיפוש אחר אקלים ונוף טובים יותר.
אביו של סרג'נט לימד אותו בסבלנות נושאי לימוד בסיסיים, אולם סרג'נט הצעיר היה ילד בלתי ממושמע, שהתעניין יותר בפעילויות בחוץ מאשר בלימודיו. כפי שכתב אביו, "הוא צופה ומתעמק בטבע החי". אמו הייתה משוכנעת שהנסיעות ברחבי אירופה וביקורים במוזיאונים ובכנסיות יעשירו את סרג'נט הצעיר בחינוך משביע רצון. ניסיונות אחדים להכניס אותו למסגרות לימודים רשמיות כשלו, בעיקר בגלל אורח חייה הנוודי של המשפחה. אמו הייתה אמנית חובבת וכישרונית, ומיומנותו של אביו הייתה רישום רפואי. בגיל צעיר קיבל סרג'נט מאימו מחברות לציור, והיא עודדה אותו לצייר. סרג'נט עבד על רישומיו, והעתיק בהתלהבות ציורי ספינות מהשבועון המאויר הראשון שהציג רישומי מסע מצוירים, "חדשות מאוירות מלונדון". אביו קיווה, כי העניין של בנו בספינות ובים יוביל אותו אל קריירה ימית.
לפי דיווחי אמו כבר בגיל 13 ג'ון "משרטט די יפה, ויש לו עין מהירה ומדויקת להפליא. אם היינו יכולים להרשות לעצמנו לתת לו שיעורים ברמה ממש טובה, יהיה אמן תוך זמן קצר." באותו זמן התחיל ג'ון לקבל שיעורים בציור בצבעי מים מקרל ולש, צייר נוף גרמני. על אף שהשכלתו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, סרג'נט גדל להיות אוהב קריאה וקוסמופוליטי, בעל הישגים באמנות, מוזיקה וספרות. הייתה לו ידיעה שוטפת בצרפתית, גרמנית ואיטלקית. בגיל 17 תואר סרג'נט כ"מלא כוונה, סקרן, נחוש וחזק" (כדרכה של אמו) אך ביישן, נדיב וצנוע (כדרך אביו). הייתה לו היכרות עמוקה עם יצירותיהם של רבים מהמאסטרים הגדולים מתוך התבוננותו ביצירות המקוריות, כפי שכתב ב-1874, "למדתי בוונציה להעריץ את טינטורטו מאוד ואני מחשיב אותו כשני אחרי מיכלאנג'לו וטיציאן."
קריירה עריכה
סרג'נט שב לפריס אחרי שניסה ללמוד באקדמיה לאמנויות בפירנצה האקדמיה לאמנויות היפות בפירנצה, שעברה באותו זמן ארגון מחדש. בגיל 18 נעשה תלמידו של הצייר קרולוס דוראן (Carolus-Duran) בפריז, שנודע בטכניקת הציור הנועזת שלו ובשיטות הוראה חדשניות. השפעתו על סרג'נט בולטת בשנים שבין 1874 ל-1878.
תיק העבודות של סרג'נט היה גדוש בציורים בצבעי מים שתיעדו את מסעות משפחתו.
החינוך האמנותי של סרג'נט עקף את הממסד האקדמי והוא למד ישירות מיצירות של גדולי הציירים. הוא שכלל את הרגישות שלו לציור מתוך התבוננות בפורטרטים של רמברנדט, פרנס הלס, אל גרקו, ולסקז וז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. הוא גם הושפע מיצירותיהם הניסיוניות של האימפרסיוניסטים בני דורו, קלוד מונה ואדואר מאנה.
ב-1886 עקר ללונדון, בעיקר בהמלצת ידידו הסופר הנרי ג'יימס. הוא השתקע ברובע האריסטוקרטי צ'לסי, שם ייסד סטודיו משלו, והמוניטין שלו כצייר פורטרטים פרח. בבשנות ה-90 התקבל כחבר באקדמיה המלכותית לאמנויות.
בזכות הצלחתו בציור פורטרטים נתקל סרג'נט בדרישות ממפטרונים ומעריצים כדי למצוא נושאים חדשים ומלהיבים, והוא אכן התמסר גם לציורי נוף.
דיוקנאות משפחת ורטימר עריכה
אחת ממערכות היחסים המפליאות ביותר בין אמן לפטרונו היא המערכת בין ג'ון סינגר סרג'נט לאשר ורטימר (Asher Wertheimer 1843-1918) - אספן אמנות מצליח מלונדון. ב-1898 ורטימר שילם לסרג'נט (אז בן 42) להנציח את חגיגת יום נישואיו ה-25 לאשתו פלורה. בעשר השנים לאחר מכן היחסים התפתחו וסרג'נט נשכר לצייר עוד ועוד דיוקנאות של ילדי ורטימר. ציורי הדיוקנאות הללו (Wertheimer portraits) הוצגו בתערוכות ולאחר מכן נתלו בבית המשפחה. הציורים הללו קיבעו את המשפחה בהקשר המסורת האירופית של דיוקנאות משפחתיים, ובכך שייך עצמו ורטימר לאריסטוקרטים ולמתעשרים החדשים של תקופתו. סרג'נט, שנעשה ידיד המשפחה, התרשם מאוד מהזהות היהודית שלהם. יש טוענים שהקשר בין המשפחה לסרג'נט התבסס על זהות אאוט-סיידרית משותפת: הוא כרווק אמריקאי מבוגר, סביר להניח הומוסקסואל, ומשפחת ורטימר כמשפחת מהגרים יהודית מגרמניה. ציורי הדיוקנאות הללו זכו לתגובות מעורבות מאחר ששיקפו את הדעות הקדומות נגד יהודים בריטים בעקבות מלחמת הבורים. חלק מהצופים לעגו לפורטרטים וקראו להם קריקטורות. משפחת ורטימר וחבריהם היו לרוב מרוצים מהפורטרטים ששיקפו תחושת גאווה בעצמאות המשפחתית ובמורשתם.
הפורטרט של אשר ורטימר מ-1898 חושף גבר בן 54 הפונה אל הצופה במבט דרוך. חיוך קל, חצי מוסתר על ידי השפם. רמזים לאישיות שופעת חיים אבל שנשמרת לעצמה. זה אדם מלא חיים לפי הניצוץ בעיניים וגוון הפנים הוורוד. החזות והביגוד של אשר בסגנון ויקטוריאני מאוחר. השפם שלו היה אופנתי אבל הזקן המלא פחות פופולרי בתקופה זו. הוא לבש מעיל וסט פתוח, ניתן לראות שעון שרשרת מסוג 'אלברט' (על שם בעלה של המלכה ויקטוריה) שמשקף את השפעת המלוכה על סגנון הלבוש של התקופה. סרג'נט תופס את פטרונו ב'חצי תנועה' נראה כאילו עוד רגע הוא ירים את הסיגר לשפתיו או יתכופף ללטף את כלבו. השימוש התיאטרלי שלו באור וצל עוזר לשכנע את הצופה בתנועה המרומזת שבסצנה. הרקע של הדמות מכוסה בפחם ואפור מוכסף ואילו ראשו בוהק כאילו הוא מואר על ידי זרקור. אור משתקף בשרשרת השעון שלו ומאיר את הלשון הוורודה של הכלב. דרך הבחירות של סרג'נט בצבעים ובקומפוזיציה הוא הצליח להעביר את המסר של ורטימר, כאיש משפחה עצמאי ובטוח בעצמו.
ציירי דיוקנאות וסופרים מעוניינים לחשוף אמת אישית מאחורי מה שראוי להציג. הנרי ג'יימס ואדית וורטון הם סופרים אמריקאים שחשפו ברומנים שלהם את ההבדל בין קוד חברתי חמור לתשוקות האמיתיות של החברה הבריטית והאמריקאית. סרג'נט הכיר את אדית וורטון ואת הנרי ג'יימס. אבל בעוד שסרג'נט יצא נשכר מיכולתו לייצג קודים החברתיים בהתאם למקובל, ג'יימס וורטון כתבו באופן ביקורתי וחושפני על החברה ובכך גם הביעו באופן כנה יותר את עצמם.
סגנון עריכה
עבודותיו של סרג'נט מאופיינות בטכניקה יוצאת דופן, בעיקר ביכולות הציור שלו עם מכחול, אשר שנים לאחר מכן עוררו הערצה לצד ביקורת על מלאכותיות מעושה. היצירות המוזמנות שלו היו אחידות בסגנון המפואר (Grand manner) של דיוקנאות, כאשר יצירותיו הבלתי פורמליות וציורי נוף הפגינו היכרות עם תנועת האימפרסיוניזם. בחייו המאוחרים הביע אמביוולנטיות לגבי ההגבלות של עבודת דיוקן פורמלית והקדיש חלק ניכר ממרצו לציורי קיר ולעבודה באוויר הפתוח (En plein air).
ציורי הדיוקנאות הביאו לסרג'נט הצלחה כלכלית אדירה. אבל העושר לא סייע לו להיפרד מהאמביוולנטיות לגבי התהליך. הוא ידע שפטרוניו שואפים להגביה את מעמדם החברתי באמצעות יצירותיו ובכך שיממנו אותו, והוא חש אי נוחות בציור תדמיתם המרוממת. עם זאת, עושרו איפשר לו לצייר בחוץ בטיולים עם חברים ובני משפחה. המנהג של ציור בחוץ נשאר אצלו מתקופת חיי הנוודות עם הוריו בהם היה מצייר עם אימו בצבעי מים. הוא פיתח כישרון ללכוד בכל עצירה את התמונה הנכונה עבורו.
סרג'נט אהב גנים בעיקר בסגנון בארוקי. הגנים האלה שיקפו עבורו תשוקה הומניסטית לצורות טבעית קולקטיביות יחד עם תפיסה רציונלית אידה ליקום. בין 1906 ל-1907 צייר סרג'נט כמה ציורים של גני בובולי בפירנצה. הוא השתמש בצבעי מים מאולתרים כדי לנסות ללכוד את האור, את השתקפויות המים ואפילו את רמזי מזג האוויר. בציוריו שבצבעי מים הסתכן במה שלא העז לעשות צבעי שמן. אחד מהפסלים שצייר הוא זה המסמל אחת משבע המידות הטובות - התבונה (Prudemce). פסל השיש נוצר בידי ג'ובאני בטיסטה קאצ'יני. סממני ההיכר של דימוי "התבונה" הם קבוצת עלים ביד ימין, מראה ביד שמאל וזר ענבים. העבודה הקטנה הזאת מוצפת באנרגיה של האור ובמשחקי הצל עם העלים. העץ העקלתוני מאחורי הדמות גורם לצופה להזיז את מבטו על כל גוף הפסל. לוח הצבעים, מצהוב קדמיום, כחול גרניט וסגול בהיר, משקף את תחושת הקרירות והצל שעל הפסל. צורת השיש של הפסל נעזרת בצבע הלבן של הנייר המשתקף דרך שכבות הצבעים, והנייר עצמו מהווה מקור אור.
ביולי 1918 ביקר סרג'נט בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה וחזה בתוצאות הזוועה של התקפת גז חרדל. עוללות לוחמת הגז היו נושא עבודתו "Gassed", ציור באורך של שישה מטרים המתאר נפגעים מכוסי עיניים, חלקם מדדים לכיוון תחנת הצלה כלשהי, חלקם מוטלים על הקרקע. הציור הושלם במרץ 1919 והפך סמל להתגלמות מוראות המלחמה.
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ון סינגר סרג'נט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון סינגר סרג'נט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי ג'ון סינגר סרג'נט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
