אמנות צרפתית
האמנות הצרפתית מורכבת מהאמנות החזותית והפלסטית (כולל אדריכלות צרפתית, עבודות עץ, טקסטיל וקרמיקה) שמקורן באזור הגאוגרפי של צרפת. צרפת המודרנית הייתה המרכז העיקרי לאמנות האירופית של התקופה הפלאוליתית העליונה, אז השאירו מונומנטים מגאליתיים רבים, ובתקופת הברזל רבים מהממצאים המרשימים ביותר של האמנות הקלטית הקדומה. התקופה הגאלו-רומית הותירה סגנון פיסול פרובינציאלי ייחודי, והאזור סביב הגבול הצרפתי-גרמני המודרני היה מבין האזורים המובילים באימפריה בייצור המוני של כלי חרס רומי עתיק מעוטרים היטב, שיוצאו לאיטליה ולמקומות אחרים בקנה מידה גדול. באמנות המרובינגית מתחיל סיפורם של סגנונות צרפתיים כמרכיב מובהק ומשפיע בהתפתחות הרחבה יותר של האמנות של אירופה הנוצרית.
האדריכלות הרומנסקית והגותית שגשגה בצרפת של ימי הביניים עם אדריכלות גותית שמקורה באזורי איל-דה-פרנס ופיקארדי בצפון צרפת. [1] [2] בתקופת הרנסאנס הובילה לכך שאיטליה הפכה למקור העיקרי להתפתחויות סגנוניות עד שצרפת תאמה את השפעתה של איטליה בתקופות הרוקוקו והניאו -קלאסיציזם במהלך המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 צרפת ובמיוחד פריז נחשבה למרכז עולם האמנות עם סגנונות אמנות כמו אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם, קוביזם, פאוביזם, כמו גם תנועות וקהילות של אמנים זרים וביניהם יהודים רבים כגון אסכולת פריז. [3] [4] [5] [6] [7] [8]
ימי הביניים עריכה
אמנות מרובינגית עריכה
האמנות המרובינגית היא האמנות והאדריכלות של השושלת המרובינגית של הפרנקים, שנמשכה מהמאה החמישית עד המאה השמינית בצרפת ובגרמניה של ימינו. הופעתה של השושלת המרובינגית בגאליה במהלך המאה החמישית הובילה לשינויים חשובים באמנויות. באדריכלות כבר לא היה הרצון לבנות מבנים חזקים והרמוניים. הפיסול חזר להיות מעט יותר מטכניקה פשוטה לקישוט של סרקופגים, מזבחות ורהיטים כנסייתיים. מאידך גיסא, עליית עבודת הזהב והארת כתבי היד הביאו לתחייה של העיטור הקלטי, אשר בתרומות נוצריות ואחרות מהווה את הבסיס לאמנות המרובינגית. איחוד הממלכה הפרנקית בפיקודו של קלוביס הראשון (465–511) וממשיכיו, התכתב עם הצורך בבניית כנסיות. התוכניות עבורם כנראה הועתקו מבזיליקות רומיות. מבני העץ הללו לא שרדו בגלל הריסתם בשריפה, בין אם בשוגג ובין אם נגרם הכוונה על ידי הנורמנים בזמן פלישתם.
אמנות קרולינגיאנית עריכה
האמנות הקרולינגית היא התקופה המשוערת של 120 שנה בין 750 ל-900 - בתקופת שלטונם של צ'ארלס מרטל, פיפן הצעיר, קרל הגדול ויורשיו המיידיים - הידוע בפי העם בשם הרנסאנס הקרולינגי. התקופה הקרולינגית היא התקופה הראשונה של תנועת האמנות של ימי הביניים המכונה פרה-רומנסקית . בפעם הראשונה, מלכי צפון אירופה התנשאו על צורות אמנות רומיות קלאסיות ים תיכוניות, תוך מיזוג צורות קלאסיות עם אלו הגרמניות, ליצור חידושים חדשים לחלוטין בשרטוט קו פסלונים, והכינו את הבמה לעליית האמנות הרומנסקית, ובסופו של דבר, האמנות הגותית במערב. .
גותיקה עריכה
אמנות ואדריכלות גותית היו תוצרים של תנועת אמנות מימי הביניים שנמשכה כשלוש מאות שנה. זה התחיל בצרפת, התפתח מהתקופה הרומנסקית באמצע המאה השתים עשרה. עד סוף המאה הארבע עשרה, הוא התפתח לסגנון חילוני וטבעי יותר המכונה, גותי בינלאומי, שנמשך עד סוף המאה החמש עשרה, אז התפתח עוד יותר, לאמנות הרנסאנס. אמצעי האמנות הגותיים העיקריים היו פיסול, ציור פאנל, ויטראז ', פרסקו וכתב יד מואר.
אדריכלות גותית נולדה באמצע המאה השתים עשרה באיל-דה-פרנס, כאשר אב המנזר סוגר בנה את המנזר בסנט דניס, בסביבות 1140, נחשב לבניין הגותי הראשון, ומיד לאחר מכן, קתדרלת שארטר, בסביבות 1145. לפני כן, לא הייתה מסורת פיסול באיל-דה-פרנס - אז הובאו פסלים מבורגון, שיצרו את הדמויות המהפכניות שפעלו כעמודים בפורטל המערבי (המלכותי) של קתדרלת שרטר ( ראה תמונה ) - זה היה המצאה חדשה לגמרי באמנות הצרפתית, ותספק את המודל לדור של פסלים. כנסיות גותיות בולטות נוספות בצרפת כוללות את קתדרלת בורז', קתדרלת אמיין, נוטרדאם דה לאון, נוטרדאם בפריז, קתדרלת ריימס, קתדרלת סנט שאפל בפריז, קתדרלת שטרסבורג .
הסגנונות בארכיטקטורה הגותית הצרפתית הם כדלקמן: גותי קדום, גותי גבוה, ראיוננט וגותיקה מאוחרת או "ראוותנית". החלוקה לחטיבות מוכרת, אך נתונה לוויכוח. מכיוון שהקתדרלות הגותיות נבנו על פני מספר תקופות עוקבות, ובעלי המלאכה של כל תקופה לא בהכרח עקבו אחר התוכניות של הבנאים שהקדימו להם, הסגנון האדריכלי השולט השתנה לעיתים קרובות במהלך בנייתו של בניין מסוים. כתוצאה מכך, קשה להכריז על בניין אחד כשייך לעידן מסוים של האדריכלות הגותית. שימושי יותר להשתמש במונחים כמתארים עבור אלמנטים ספציפיים בתוך מבנה, במקום להחיל אותו על הבניין בכללותו.
האידיאלים הצרפתיים התפשטו. הפיסול הגותי התפתח מהסגנון הקשיח והמוארך המוקדם, עדיין רומנסקי בחלקו, לטיפול מרחבי ונטורליסטי בסוף המאה השתים עשרה ותחילת המאה השלוש עשרה. השפעות מפסלים יווניים ורומיים עתיקים ששרדו שולבו בטיפול בווילונות, הבעת הפנים והפוזה של הפסל ההולנדי-בורגונדי, קלאוס סלוטר, והטעם לנטורליזם סימן לראשונה את סופו של הפיסול הגותי, והתפתח לסגנון הרנסאנס הקלאסיסטי. עד סוף המאה החמש עשרה.
ציור בסגנון שניתן לכנותו "גותי", לא הופיע עד 1200 בערך, כמעט חמישים שנה לאחר תחילת האדריכלות והפיסול הגותיים. המעבר מרומנסקי לגותית מאוד לא מדויק ובשום אופן לא מתוחם בבירור, אבל אפשר לראות התחלה של סגנון קודר, אפל ורגשי יותר מהתקופה הקודמת. מעבר זה מתרחש תחילה באנגליה ובצרפת בסביבות 1200, בגרמניה בסביבות 1220, ובאיטליה בסביבות 1300. ציור, ייצוג של דימויים על משטח, היה נהוג בתקופה הגותית בארבע מלאכות עיקריות, ציורי קיר, ציורי לוח, הארה של כתבי יד וזכוכית צבעונית. ציורי קיר המשיכו לשמש כמלאכת הנרטיב הציורית העיקרית על קירות הכנסיות בדרום אירופה כהמשך למסורות נוצריות ורומנסקיות מוקדמות. בצפון, ויטראז'ים נשארו צורת האמנות השלטת עד המאה החמש עשרה. בסוף המאה ה-14 ובמהלך המאה ה-15 העסיקו חצרות נסיכות צרפתיות כמו אלו של דוכסי בורגונדי, הדוכס מאנז'ו או הדוכס מברי וכן האפיפיור והקרדינלים באביניון ציירים בעלי שם, כמו האחים לימבורג., Barthélemy d'Eyck, Enguerrand Quarton או Jean Fouquet, שפיתחו את מה שנקרא סגנון גותי בינלאומי שהתפשט באירופה ושילבו את ההשפעה הפלמית החדשה כמו גם את החידושים של אמני הרנסאנס האיטלקיים המוקדמים.
במאה ה־20 עריכה
אסכולת פריז עריכה
בין שתי מלחמות העולם, פרחה תנועת אמנות הידועה בשם אקול דה פריז (בית הספר של פריז). התנועה, שמרכזה בפריז, הולידה צורה ייחודית של אמנות אקספרסיוניסטית. היא כללה אמנים זרים וצרפתים רבים, שרבים מהם היו יהודים; אמנים אלו התרכזו בעיקר במונפרנאס .[9] אמנים יהודים אלה מילאו תפקיד משמעותי באקול דה פריז, כמה מהם חיפשו מקלט בפריז ממזרח אירופה כשהם נמלטו מרדיפות ופוגרומים.[10] אישים בולטים כמו מארק שאגאל, ז'ול פסקין, חיים סוטין, הישראלי יצחק פרנקל פרנל, אמדיאו מודיליאני ואברהם מינטצ'ין היו בין התורמים הבולטים לתנועה בצרפת ומחוצה לה.[11] [12] [13] אמנים אלה תיארו לעיתים קרובות נושאים יהודיים ביצירתם, והטביעו בה גוונים רגשיים עזים.[14]
המונח "ל' אקול דה פריז ", שנטבע ב-1925 כדי להתמודד עם שנאת זרים, הכיר באמנים הזרים, לעיתים קרובות יהודים. עם זאת, הכיבוש הנאצי הוביל לאובדן הטרגי של אמנים יהודים במהלך השואה, והביא לדעיכתו של בית הספר של פריז כאשר כמה אמנים עזבו או ברחו לישראל או לארצות הברית . [10] [15][11][9]
לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה
בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 בצרפת נראו צורות אמנות שעשויות להיחשב פופ-ארט . איב קליין גרמה לנשים עירומות מושכות להתגלגל בצבע כחול ולהשליך את עצמן על קנבס. ויקטור וסארלי המציא את האופ-ארט על ידי עיצוב דפוסים אופטיים מתוחכמים. אמנים של תנועת פלוקסוס כמו בן ווטר שילבו גרפיטי ומצאו חפצים בעבודתם. ניקי דה סנט פאל יצרה דמויות פלסטיק נפוחות ותוססות. ארמן אסף חפצים שנמצאו במכלולים ארוזים או מצופים בשרף, וסזאר בלדאצ'יני ייצר סדרה של פסלי חפצים דחוסים גדולים. César Baldaccini היה פסל צרפתי בולט של שנות ה-60, שיצר פסלי פסולת גדולים על ידי דחיסה של חומרים שנזרקו כמו מכוניות, מתכת, אשפה וחפצים ביתיים. [16]
במאי 1968, תנועת הנוער הרדיקלית, באמצעות atelier populaire שלהם, הפיקה פוסטרים רבים במחאה על מדיניותו הגוועת של הנשיא שארל דה גול .
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ carolinarh (2015-10-10). "French Romanesque I: Architecture". The Artistic Adventure of Mankind (באנגלית). נבדק ב-2023-12-30.
- ^ Rudolph, Conrad, ed. (1 בינואר 2006). A Companion to Medieval Art: Romanesque and Gothic in Northern Europe. doi:10.1002/9780470996997. ISBN 978-0-470-99699-7.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: date and year (link) - ^ Tate. "Impressionism". Tate (באנגלית בריטית). נבדק ב-2023-12-30.
- ^ "School of Paris". www.nationalgalleries.org (באנגלית). נבדק ב-2023-12-30.
- ^ Rewald, Authors: Sabine. "Fauvism | Essay | The Metropolitan Museum of Art | Heilbrunn Timeline of Art History". The Met’s Heilbrunn Timeline of Art History (באנגלית). נבדק ב-2023-12-30.
- ^ Rewald, Authors: Sabine. "Cubism | Essay | The Metropolitan Museum of Art | Heilbrunn Timeline of Art History". The Met’s Heilbrunn Timeline of Art History (באנגלית). נבדק ב-2023-12-30.
- ^ Benjamin, Walter (1969). "Paris: Capital of the Nineteenth Century". Perspecta. 12: 165–172. doi:10.2307/1566965. ISSN 0079-0958. JSTOR 1566965.
- ^ HIGONNET, Patrice L. R. (2009-06-30). Paris: Capital of the World (באנגלית). Harvard University Press. ISBN 978-0-674-03864-6.
- ^ 1 2 "Paris School of Art | Encyclopedia.com". www.encyclopedia.com. נבדק ב-2023-11-19.
- ^ 1 2 "The Jewish painters of l'École de Paris-from the Holocaust to today". Jews, Europe, the XXIst century (באנגלית אמריקאית). 2021-11-25. נבדק ב-2023-11-19.
“ l’École de Paris is a term coined by the art critic André Warnod in 1925, in the magazine Comœdia, to define the group formed by foreign painters in Paris. The École de Paris does not designate a movement or a school in the academic sense of the term, but a historical fact. In Warnod’s mind, this term was intended to counter a latent xenophobia rather than to establish a theoretical approach.
- ^ 1 2 Nieszawer, Nadine (2020). Histoire des Artistes Juifs de l'École de Paris: Stories of Jewish Artists of the School of Paris (בצרפתית). France. ISBN 979-8633355567.
- ^ "Alexandre FRENEL". Bureau d’art Ecole de Paris (באנגלית אמריקאית). 2019-01-02. נבדק ב-2023-11-19.
- ^ "Marc CHAGALL". Bureau d’art Ecole de Paris (באנגלית אמריקאית). 2019-01-02. נבדק ב-2023-11-19.
- ^ Barzel, Amnon (1974). Frenel Isaac Alexander (באנגלית). Israel: Masada. p. 14.
- ^ "Les peintres juifs de " l'École de Paris " imposent leur génie au MahJ". Times of Israel (בצרפתית). 6 ביולי 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "César Baldaccini: Master of Compression". DailyArt Magazine (באנגלית אמריקאית). 2021-01-11. נבדק ב-2021-11-23.