אסתר מנואל
אסתר מנואל (בגרמנית: Esther Manoal; 1786 – 30 באוקטובר 1852) הייתה יהודייה, אשר התפרסמה כאשר התגייסה לצבא הפרוסי ולחמה עמו במהלך המלחמות הנפוליאוניות.
 | |
| אסתר מנואל לבושה במדי הצבא הפרוסי | |
| לידה |
1786 הנאו, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
30 באוקטובר 1852 (בגיל 66 בערך) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
| מקום קבורה |
בית העלמין וולקובו  |
| השתייכות |
 הצבא הפרוסי |
| תקופת הפעילות | 1812–1815 (כ־3 שנים) |
| דרגה | ואכטמייסטר |
| פעולות ומבצעים | |
| המלחמות הנפוליאוניות | |
| עיטורים | |
|
צלב הברזל | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
מנואל נולדה ב-1786 בעיר הנאו, שבפרוסיה. משפחתה הייתה משפחת תכשיטנים יהודיים שמוצאה מפורטוגל. בגיל 19 היא עזבה את היהדות ושינתה את שמה ללואיזה. היא נישאה לצעיר גרמני בשם גראמפוס (שמו הפרטי אינו ידוע), ששירת כחניך בבית מלאכה לתכשיטים. ככל הנראה הוא היה נוצרי-לותרני, אולם לא ברור אם גם היא התנצרה באופן רשמי. היא ובעלה התגוררו בפולדה. בשנת 1806 נולדה להם בת, וב-1808 נולד בנם. זמן קצר לאחר לידתו של בנם, בעלה של לואיזה, אשר היה פטריוט גרמני מובהק והיה להוט להילחם למען ארצו נגד כוחותיו של נפוליאון בונפרטה, עזב את פרוסיה והצטרף לגדוד אולאנים (פרשים נושאי רומח) בצבא האימפריה הרוסית.
בעקבות תבוסתה של צרפת במלחמת רוסיה–צרפת (1812), החלו הרוסים במרדף אחרי הצרפתים הנסוגים, ועברו בדרכם בפרוסיה. לואיזה החליטה לנצל את ההזדמנות כדי למצוא את בעלה. היא השאירה את ילדיה אצל קרובי משפחה, התחזתה לגבר ונסעה לברלין. היא החליטה לנסות ולהתגייס לצבא הפרוסי כאולאן. באותם ימים, הגיוס לצבא הפרוסי היה על בסיס התנדבותי, אולם המתנדב היה צריך לממן לעצמו נשק וציוד. ציוד של חייל רגלי היה זול למדי, אולם ציודו של פרש היה יקר, ובנוסף על כך המתנדב היה צריך להשיג לעצמו סוס. היא הצליחה להיפגש עם וילהלם, נסיך פרוסיה ואשתו מריה אנה, נסיכת הסן-הומבורג ולשכנע אותם להעניק לה סוס ונשק.
לואיזה התגייסה לרגימנט האולאנים ה-2, וב-1813 היא נשלחה לחזית. היא לחמה במסגרת מלחמת הקואליציה השישית, ובקרב באוצן נפצעה בצווארה. היא החלימה במהרה, אולם נפצעה שוב בקרב מץ ובילתה חודשיים בבית חולים בזארבריקן. לא ברור איך היא הצליחה לשמור על סודה במהלך הזמן הזה. ב-1814 היא חזרה להילחם, ואף לכדה בעצמה קצין צרפתי עם שישה מחייליו. על מעשה זה היא קיבלה את עיטור צלב הברזל מידיו של פרידריך וילהלם פון בילוב. הגדוד שלה התקדם לפריז, וב-29 במרץ של אותה שנה היא זיהתה במקרה את בעלה לאחר שהכוחות הפרוסיים נפגשו עם הכוחות הרוסיים על גבעת מונמארטר. לתדהמת החיילים הרוסים והפרוסים, היא רצה אליו וחיבקה אותו. לאחר מכן היא חשפה את זהותה והחיילים משני הצבאות הריעו לזוג שהתאחד מחדש. עם זאת, יום לאחר מכן נהרג בעלה מפגיעת פגז צרפתי. עם כניעתו של נפוליאון ויציאתו לגלות באלבה, עזבה לואיזה את הצבא. עם זאת, ב-1815 נמלט נפוליאון מגלותו ופתח בכך את מלחמת הקואליציה השביעית. לואיזה התגייסה מחדש לצבא הפרוסי, ובמהלך אחד הקרבות נפגעה מפגז וחלק מזרועה נקטע.
ב-1816 החלה לואיזה לקבל פנסיה עבור שירותה הצבאי. הפנסיה שקיבלה הייתה פנסיה רגילה של פרש, אולם היא סברה שמגיע לה יותר וניהלה מאבק בנושא. עם זאת, מאבק זה הסתיים בכישלון והיא נאלצה להסתפק בפנסיה קטנה שאפשרה לה לחיות חיים צנועים בלבד. עם זאת, בהמשך היא גילתה שהיא יכולה לקבל גם פנסיה מהצבא הרוסי עבור בעלה. בסוף 1817 היא עברה לגור ברוסיה. לא ברור אם ילדיה עברו אתה או שנותרו בפרוסיה. היא התגוררה בסנט פטרבורג, והפכה לדמות מפורסמת. היא הוזמנה למסיבות של החברה הגבוהה והתראיינה לעיתונים. תמונתה אף הודפסה על גבי כוסות. היא נישאה בשנית לעורך ספרים ממוצא גרמני בשם יוהאן קורנליוס קסינקה. היא קנתה את המסעדה הידועה "קישואים אדומים" (רו') (אשר עדיין פועלת) וניהלה אורח חיים גבוה יחסית. ב-1852 נעשה רישום שלה בידי האמן איגנטיוס שדרובסקי. ברישום, ידה של לואיזה מוסתרת, ככל הנראה מכיוון שכאמור לעיל היא נקטעה. האגדה מספרת שלואיזה ביקשה להיקבר "מעל האדמה" ולפיכך לאחר מותה ב-30 באוקטובר 1852 היא נקברה בסרקופג. עם זאת, הוא לא השתמר כך שלא ניתן לאשר או להפריך טענה זו.
היסטוריונים שבחנו את סיפורה של לואיזה, הגיעו למסקנה שאף על פי שיש בו חורים רבים, הרי שבאופן כללי הוא אמין ואפשרי. ישנם מסמכים המעידים כי בעלה אכן שירת בצבא הרוסי והיא אכן קיבלה פנסיה מהצבא הפרוסי. המקרה שלה אינו חריג בהיסטוריה הגרמנית. ידוע לפחות על 22 נשים אשר לחמו בשירות הצבא הפרוסי בין השנים 1813–1815 (תקופת מלחמת השחרור)
