אולאן
אוּלאן (פעמים רבות ברבים: אולאנים; בפולנית: Ułani/Ułan; בגרמנית: Ulanen/Ulan) הוא שם לחייל נושא רומח רכוב ולחיל פרשים מובחר בצבאות פולין, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה. חימושו המקובל היה סיף פרשים מעוקל (sabre או Säbel), רומח ואקדח. בדרך כלל עוטר הרומח בדגלון משולש בקצהו העליון. מדיו כללו מקטורן (kurta) בעל חזית צבעונית (plastron) וכובע צ'פקה בעל ארבעה קצוות ("קסדה פולנית"; Czapka). האולאנים דומים בתפקידם להוסרים בצבא הונגריה ולדרגונים בצבא הבריטי.
מקור השם
עריכהמקור השם בשפה הטטרית ופירושו "גיבור". בתקופת האיחוד הפולני-ליטאי שהכניעה את אורדת הזהב במאה ה-15, חויבו האצילים הטטריים המובסים לשרת בצבאו של מלך פולין כפרשים. אחד מהאצילים אלה, אלכסנדר אולאן, שירת בצבאו של אוגוסט השני ולאחר שמת כונה גדודו "בני אולאן" (Ułanowe dzieci) או "צבא אולאן" (Ułanowe wojsko) ולשם קיצור, "אולאנים" (Ułani). תפקידם של האולאנים היה סיור לפני קווי הפרשים הכבדים, שמירה על הצבא בעת תנועה, רדיפה אחרי אויב, איסוף מודיעין צבאי והשמדת חיילים רגלים אשר יצאו ממבנה. ציודם היה קל וכלל לעיתים גרזן קרב והם היו מהירים וגמישים יותר מן האבירים נושאי השריונות. עד ראשית המאה ה-18 היה זה חיל שרובו ככולו טטרי, בהמשך המאה הפכו האולאנים לגדודי פרשים רגילים, לאחר שהצבאות לא כללו עוד אבירים כבדים, אך נשמרה הילתם כלוחמי עילית.
במאות ה-18 וה-19
עריכהלמלך פולין העצמאית האחרון, סטניסלאב פוניאטובסקי, היה משמר מלכותי שהורכב מאולאנים וכך גם ללואי החמישה עשר, מלך צרפת. ב-1784, עקב חלוקת פולין, יצר צבא אוסטריה גדודים אולאנים, שהתבססו על פרשים פולנים. בעת המלחמות הנפוליאוניות העניקה דוכסות ורשה לנפוליאון בונפרטה גדודי אולאנים לשרת יחד עם צבאו, הגרנד ארמה (במסגרת "לגיון הויסטולה"; Legia Nadwiślańska). הם נלחמו בספרד ובגרמניה ולאחר הצטיינותם בקרב אוסטרליץ אמר נפוליאון שפרש פולני אחד שווה לעשרה חיילים צרפתים[1].
לאחר 1807 נוצרו לפי דגם האולאנים הפולנים של נפוליאון חילות מקבילים בצבאות אויביו, פרוסיה, וירטמברג, סקסוניה, בריטניה (לצד הדרגונים), איטליה, ספרד, פורטוגל, שוודיה ורוסיה. עד ראשית המאה ה-20 הפכו ברוב הצבאות הגדודים האולאנים לגדודי משמר רגילים.
במאה ה-20
עריכהבמלחמת העולם הראשונה השתמש הצבא הגרמני באולאנים ובפרשים נושאי-רומח אחרים (הוסארים, דרגונים ופרשים קלים אחרים), אשר נקראו כולם במקובץ על ידי אויביהם (למשל בבלגיה) "אולאנים", שם מטיל-מורא[2]. אולם לאחר ההסתערות הגרמנית הראשונה על בלגיה לא היה לאולאנים יתרון בשדה הקרב. במהלך 1914 הוחלפו מדיהם הססגוניים ודגלוניהם במדי שדה אפורים. הפעם האחרונה בה נראו במלוא הדרם היה במצעד כיבוש בריסל. עד 1919 פורקו כל 26 גדודי האולאנים הגרמניים. גורל דומה היה גם ל-11 גדודי האולאנים בצבא אוסטרו-הונגריה, שנלחמו בפעם האחרונה בקרב פרשים ב-21 באוגוסט 1914 נגד חטיבת פרשים רוסית.
פולין העצמאית שמרה על חיל האולאנים שלה, שנלחם במלחמת פולין-אוקראינה (1919) ובמלחמה הפולנית-סובייטית (1919-1921). למרות שנשאו חימוש מודרני ואומנו כחיל רגלים, לא ויתרו הפרשים על הסיף המעוקל והרומח והמשיכו להתאמן גם בטקטיקת חיל פרשים. ב-31 באוגוסט 1920 נלחמו בקרב קומרוב, קרב הפרשים האחרון בהיסטוריה.
בערבו של היום הראשון לפלישה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הסתערו כ-250 (שתי פלוגות) אולאנים פולנים רכובים עם חרבות שלופות על בטליון של הורמאכט, שפתח עליהם בירי מתוך שריוניות ("ההסתערות בקרויינטי"; Krojanty). היה זה רעיון של מפקד הכוח הפולני שביקש לנצל את יתרון ההפתעה על כוח גרמני נחות. היינץ גודריאן, מפקד הקורפוס אליו השתייכה היחידה הגרמנית דיווח לברלין בזלזול על "הפולנים המסתערים על טנקים בחרבות וכידונים". הדיווח הודלף עד מהרה באמצעות משרד התעמולה הנאצי לעיתונאים זרים, בהם ויליאם שיירר האמריקאי, שמיהרו להפיץ את "דבר האיוולת" ותרמו ליצירת המיתוס אודות הפולנים בראשית מלחמת העולם השנייה[3].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ הצבא הפולני של נפוליאון
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999, עמ' 181, 266
- ^ ניתוח לאחר מעשה