מאה הימים הוא כינוי לתקופת שלטונו של נפוליאון בין חזרתו מההגלייה באי אלבה ב-20 במרץ 1815 והגלייתו לאי סנט הלנה ב-8 ביולי 1815 (תקופה של 111 ימים). בתקופה זו נערכה מערכה בין הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית שכללה את הממלכה המאוחדת, פרוסיה, ממלכת הנובר, דוכסות נסאו, דוכסות בראונשווייג ואת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה לבין צרפת מערכה שנקראת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית.

מאה הימים
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
Marechal Ney à Waterloo.jpg

מרשל נה מנהיג את חיל-הפרשים בווטרלו
תאריך התחלה: 20 במרץ 1815
תאריך סיום: 8 ביולי 1815
משך הסכסוך: 15 שבועות ו-6 ימים
מלחמה לפני: מלחמת הקואליציה השישית
מקום: צרפת, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
עילה: שיבת נפוליאון ותפיסתו את השלטון
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית, חוזה פריז (1815), קץ המלחמות הנפוליאוניות
הצדדים הלוחמים
מפקדים

תוכן עניינים

רקעעריכה

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18, מלכה הנוכחי של צרפת נמלט מפריז עם הגיע כוחות נפוליאון שחזר להיות השליט בפועל. בעקבות זו הוקמה הקואליציה האנטי הצרפתית השביעית שכללה את הממלכה המאוחדת, פרוסיה, ממלכת הנובר, ואת דוכסות נסאו. הקואליציה הוקמה כדי להוריד את נפוליאון מהשלטון.

קרב קאטר ברהעריכה

  ערך מורחב – קרב קאטר ברה

הקרב הראשון במלחמה היה קרב קאטר ברה אשר התרחש בבלגיה ב-16 ביוני 1815, בין הצבא הצרפתי לצבא הבריטי ובעלי בריתו. חשיבות הקרב היא בסמיכות לקרב המכריע ליד ווטרלו והניסיון הצרפתי להפריד בין הצבא הבריטי לצבא הפרוסי, שהובס באותו יום בקרב ליני. קרב ליני הסתיים בניצחון צרפתי גדול על הפרוסים שספגו 34 אלף הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). למרות הניצחונות הצרפתיים, הם לא הצליחו להפריד בין הצבאות והמטרה האסטרטגית לא הושגה.

תוצאהעריכה

אחרי ההפסד של הכוחות הפרוסים תחת הנהגתו של פילדמרשל בליכר, אולץ הדוכס מוולינגטון לסגת אחורה לאזור ווטרלו, בו תכנן את הקרב המכריע יחד עם הכוחות הפרוסים שנסוגו. לנפוליאון לא הייתה ברירה אלא להמשיך צפונה אחרי הצבאות המאוחדים של האנגלים והפרוסים ולהילחם על שדה הקרב שבחר הדוכס מוולינגטון בווטרלו.

קרב ווטרלועריכה

  ערך מורחב – קרב ווטרלו

לאחר קרב קאטר ברה נפוליואון החליט לרדוף אחרי הצבא הפרוסי והאנגלי עד לווטרלו. מכיוון שהצבא הבריטי היה יותר קטן ומיומן מהצרפתים, וולינגטון בחר ברכס מוגבה על הדרך לבריסל. עמדתו של וולינגטון הייתה מוגנת מימין על ידי חוות הוגמון (בצרפתית: Hougomont), בית אבן כפרי המוקף גדר אבנים וחורשה בחסותן יכלו כוחותיו לתפוס מחסה.

תחילת הקרבעריכה

בשעה 1:30 בצהריים נע הגיס הראשון תחת פיקודו של ד'ארלון כנגד האגף השמאלי של וולינגטון, שהורכב ברובו מאוגדת הרגלים החמישית תחת פיקודו של הגנרל הבריטי תומאס פיקטון. נראה היה שידם של הצרפתים על העליונה, גנרל פיקטון נהרג בשעה שהורה על מתקפת נגד, והקו הבריטי החל להתפורר. ברגע קריטי זה הסתערו שתי חטיבות פרשים בריטיות על הצרפתים תוך שהן גורמות להם נזק כבד, ההתקפה הצרפתית נהדפה, אך במחיר נפגעים רבים בקרב הפרשים הבריטים.

התקפת הפרשים הצרפתייםעריכה

מעט לפני ארבע אחר הצהריים, הבחין המרשל מישל נה בתנועה לאחור של כוחות הקואליציה, נה חשב בטעות כי התמרון להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית, והחליט על מתקפה מהירה. עקב תבוסת כוחותיו של ד'ארלון וכוחות חיל רגלים רבים שהוקצו להתקפה חסרת התועלת על הוגמון, נותרו לנה עתודות חיל רגלים מצומצמות ביותר, ולפיכך החליט לנסות ולשבור את האמצע של וולינגטון בעזרת שימוש בחיל פרשים בלבד.

נה הורה על הסתערות של כ-5,000 קירסירים במעלה הרכס התלול וכשאלו נהדפו שלח נה 9,000 פרשים כבדים למתקפה אימתנית על כוחות הקואליציה. חיילי הרגלים של הקואליציה הגיבו באמצעות יצירת ריבוע הגנתי. חוסר היכולת של הפרשים הצרפתים להתמודד עם המערך ההגנתי של חיל הרגלים בתוספת האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים הביאו את נה למסקנה הבלתי נמנעת, כי שימוש בפרשים בלבד לא יביא לתוצאה משמעותית.

הגעת הכוחות הפרוסים לקרבעריכה

בשעה 16:30 לערך הגיע הגיס הפרוסי הרביעי תחת פיקודו של הרוזן פון בילוב אל המערכה. בילוב הצעיד את כוחותיו למתקפה על האגף הימני הצרפתי המדולל מתוך כוונה לאגף את הצרפתים ולכבוש את הכפר פלנסנואה (בצרפתית: Plancenoit) שבעורפם. נפוליאון שלח את הגיס השישי הצרפתי בפיקודו של הרוזן לובאו להגן על אגפו הימני והעורף הצרפתי. תוך זמן קצר החל קרב עיקש על השליטה בכפר.

בשעות אחר הצהריים הגיע למערכה הגיס הפרוסי הראשון תחת פיקודו של הרוזן זייטן. זייטן פנה לחיזוק אגפו השמאלי של וולינגטון, שנפגע קשות בקרבות היום, תוך שהוא יוצר רצף טאקטי בין כוחותיו של וולינגטון לכוחותיו של בילוב. הכוח האנגלו-פרוסי המאוחד החל ללחוץ את הכוחות הצרפתים (שהיו כעת ערוכים בצורת פרסה): אגף שמאל בהוגמון, האמצע בלה האי סיינט ואגף ימין מגן על פלנסנואה.

התקפת המשמר הקיסריעריכה

לאחר התקפות רבות על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הצליחו הצרפתים לתפוס את מתחם לה האי סיינט, תוך שהם חושפים את הכוח האמצעי של וולינגטון. בשעה 19:30 החליט נפוליאון להטיל את עתודותיו האחרונות אל המערכה, ושלח את גדודי המשמר הקיסרי (המורכב מהחיילים המנוסים והמצטיינים מקרב הצבא הצרפתי) אל עבר הבריטים. התקפת המשמר הקיסרי, שנתקלה באש תופת של פגזים ושל קליעי חיל הרגלים הבריטי, הוכרעה לבסוף, והמשמר החל לסגת באי-סדר. נסיגת המשמר עוררה גלי בהלה בקרב הצרפתים והקו הצרפתי החל להישבר. באותו הזמן החלו הגייסות הפרוסים להכריע את המגינים הצרפתים בפלנסנואה, שהחלו בנסיגה שהפכה למנוסה.

עם רדת החשיכה, היה הקו של נפוליאון שבור לחלוטין, הארטילריה נתפסה בידי כוחות הקואליציה ורוב הצבא הצרפתי נמצא במנוסה רבתי.

סיום המלחמהעריכה

כחודש לאחר התבוסה הצרפתית בווטרלו, נכנע נפוליאון והוגלה לסנט הלנה, שם בילה את שארית חייו. ותקופת שלטון מאה הימים של נפוליאון נגמר. ולואי ה-18 חזר לשלטון. וולינגטון, שעוד לפני ווטרלו נחשב למפקד בעל מוניטין, הפך ליקירה של בריטניה, ומונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו. החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-19 החל וולינגטון לעסוק בפוליטיקה מטעם המפלגה השמרנית, ואף שירת כראש ממשלה מטעמה בין השנים 1828–1830.

קישורים חיצונייםעריכה