אקוש ברצ'אי
| ערך מחפש מקורות | |
אקוש ברצ'אי, או בשמו המלא נאג'ברצ'אי אקוש ברצ'אי, (1619 - תחילת יולי 1661) היה אציל הונגרי מטרנסילבניה, בעל שורשים רומנים, דיפלומט, שליט טרנסילבניה בשנים 1660-1658. כיהן גם כבאן האחרון של לוגוז' וקאראנסבש (1644-1658). שמו מושפע ממקום הולדתו והתקופה בה חי, בהונגרית: Nagybarcsai Barcsay Ákos, בלטינית: Acatius Barcsai, נכתב בזמנו Achatius Barchai, ברומנית: Acaţiu Barcsai de Bârcea Mare; 1619 - תחילת יולי 1661.
 אקוש ברצ'אי, בציור מאת צ'זארה לאורנציו מ-1670 | |||||||||
| לידה |
1619 אזור האצג, טרנסילבניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
יולי 1661 (בגיל 42 בערך) קוזמה, מחוז מורש, טרנסילבניה | ||||||||
| שם מלא | Nagybarcsai Barcsay Ákos | ||||||||
| מדינה | טרנסילבניה | ||||||||
| בת זוג | ארז'בט סאלאנצי, איזבלה באנפי (מ-1660) | ||||||||
| שושלת ברצ'אי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
רקע משפחתי
עריכהאקוש ברצ'אי נולד במשפחת אצולה קלוויניסטית, באזור האצג בטרנסילבניה. אביו היה שאנדור ברצ'אי ואשתו ארז'ה פאלאטיץ'. האחוזה המקורית של משפחת ברצא'י שכנה בכפר נאג'בורצ'ה (Nagyborcsa), וברומנית: ברצ'ה מארה (Bârcea Mare). למשפחה היו שורשים רומנים. מייסד השושלת, גאשפאר ברצ'אי, קיבל תואר אצולה, היה חסיד הדת הקלוויניסטית, וכיהן כקפטן של ה"כיסא" מורש (מארוש) 24 שנים. בשלהי המאה ה-15 למשפחת ברצ'אי היו 41 אחוזות ברחבי הקומיטט (רוזנות) של הונדוארה. ביולי-אוגוסט 1575, ברצ'אי טען לכתר טרנסילבניה והיה יריבו של אישטוואן באטורי. בסופו של דבר נאלץ להסתפק בתפקיד של קפטן המבצר ליפובה[1].
אחיו של אקוש, אנדראש ברצ'אי, הגיע למעמד של קפטן של חבל פגראש. אחותם, אנה ברצ'אי, התחתנה עם פטר בורדה (Burda), אציל ממוצא רומני מהאצג, שהתמנה בין השנים 1642-1641 לסגן רוזן הונדוארה.
דרך משפחת האם היו לברצ'אי, ככל הנראה, גם שורשים סלאביים, מדרום באנאט. מולדת משפחת האם, פאלאטיץ', הייתה בכפר אילידיה, שבמחוז קאראש-סוורין של ימינו. מקרב בני פאלאטיץ' קמו דמויות חשובות כמוג'רג' פאלאטיץ', באן של לוגוז' וקאראנסבש, בן זמנו של מיכאי האמיץ[1].
הפעילות הדיפלומטית
עריכהאקוש ברצ'אי מילא שליחויות דיפלומטיות רבות בימי שלטונו של ג'רג' ראקוצי הראשון. ברצ'אי נסע מטעם השליט אל הארכיבישוף פטר פאזמאן, שליטי מולדובה, וסילה לופו וגאורגה שטפאן, אל שליטי ולאכיה, מאתיי בסאראב, וגם לשער הנשגב, למשל, בנוגע להסגרתו של בנו של מוזש סקיי, יריב אדונו, שהיה כלוא בידי הטורקים.
בין היתר, ניסה ברצ'אי באוגוסט 1538 לתווך בין וסילה לופו ובין שליט ולאכיה, מאתי בסאראב, כמו כן דן עם לופו בינואר - אוגוסט 1644 בסיכויים לשדך את בתו של השליט המולדבי לז'יגמונד, בנו הקטן של ג'רג' ראקוצי הראשון. כמו כן, נשא ונתן בדצמבר 1643 לשם השגת ברית אפשרית בין מולדובה ובין טרנסילבניה[2].
בשנת 1644 יצא ברצ'אי לשליחות דיפלומטית נוספת אל חצרו של וסילה לופו על מנת להשיג סיוע במאמץ המלחמתי האנטי-הבסבורגי של טרנסילבניה בימי מלחמת שלושים השנים. וסילה לופו הסכים לשלוח יחידה של 700 חיילים מולדבים[2]. ב-1645 יחד עם הגנרל יאנוש קמן ועם אישטוואן מאריאש ברצ'אי ייצג את השליט של טרנסילבניה בחתונה של מריה, הבת של וסילה לופו, עם האציל הליטאי יאנוש רדזיוויל[2].
באן של לוגוז' וקאראנסבש ורוזן עליון של הונדוארה
עריכהכגמול על שרותו הנאמן התמנה על ידי הוויבוד לבאן של לוגוז' וקאראנסבש וכיהן בתפקיד זה במשך 14 שנה, בין ספטמבר 1644 - דצמבר 1658. אחרי 1648 (או 1650) זכה גם למעמד של קומס (רוזן) עליון (נאג'-אישפאן) או מושל של חבל הונדוארה. הוענקה לו כשי גם העיר דווה. בשנת 1654 מילא שליחות דיפלומטית נוספת באיסטנבול.
בימיג'רג' ראקוצי השני
עריכהאחרי מותו שלג'רג' ראקוצי הראשון גם בנו, גיירג' ראקוצי השני, שלח את ברצ'אי בשליחות לאיסטנבול. כמן כן מינה אותו ב-1653 וב-1657-1655 בראש בית הדין הנסיכותי (ה"טבולה" הנסיכותית). בשנת 1653 הוא השתתף בוועדה שדנה בשינויים בתקנונים הקרויים "החוקות המאושרות" של טרנסילבניה. ב-1655 בשמו של ראקוצי, ברצ'אי בא לחבל הז'יו לעזרתו של השליט הוולאכי קונסטנטין שרבאן, על מנת לדכא את מרד ה"סיימנים" שגרם לאי סדר רב וביזה בנסיכות הרומנית[3].
בכינוס בווישק לא התנגד למהלך הצבאי של השליט נגד פולין ובהיעדרו של הווייבוד מן הארץ, היה יחד עם פרנץ רדיי ואישטוואן שרדי חבר בשלישייה שניהלה את ענייני הנסיכות. לבסוף נשאר באלבה יוליה כעוצר בלעדי של טרנסילבניה.
שליט טרנסילבניה
עריכה
אחרי שובו שלג'רג' ראקוצי השני המובס מהמלחמה בפולין, השיג ברצ'אי את הסכמתו של הווזיר הגדול מהמט פאשא קפרולו להתמנות החל מ-11 בספטמבר 1658 לשליט טרנסילבניה. אבל הדיאטה הטרנסילבנית שהתכנסה בעיר מדיאש בחרה בפרנץ רדיי. הטורקים סירבו להכיר בבחירה זו ובאו לכפות את העלאתו של ברצ'אי לשלטון. תמורת זאת התחייב אקוש ברצ'אי לתשלומים לשער הנשגב בצורת מס שנתי של 40,000 זהובים ובפיצויי מלחמה בשווי 500,000 טאלר כסף. בנוסף נכנע לאולטימטום הטורקי מספטמבר 1658 ונאלץ להסכים למסור לטורקים את הבאנות של לוגוז' וקאראנסבש עם הערים לוגוז', קאראנסבש, אינאו ודזנה, שהיוו חלק מקו ההגנה המערבי של טרנסילבניה[3]. בפנייה ב-12 בספטמבר 1658 לתושבי האזורים שמסר לטורקים ניסה להרגיעם על ידי הבטחות של פיצויים באדמות בטרנסילבניה. הכרוניקן גאורג קראוס הצדיק את ויתוריו על ידי הלחץ הצבאי הטורקי העצום. בין הכוחות שהגיעו לסייע לברצ'אי על מנת שיתחזק בשלטון היו השליטים הרומנים מיכניה השלישי של ולאכיה וגאורגה גיקה של מולדובה[4][3]. אקוש ברצ'אי הואשם על ידי רבים באנוכיות וצמאון לכוח, אבל בסופו של דבר הדייטה שהתכנסה בביסטריצה אישרה את מינויו כוויבוד של טרנסילבניה ב-7 באוקטובר 1658. בחירתו כשליט הייתה אמורה להיות לזמן קצר עד שראקוצי יקבל מחילה מהסולטאן העות'מאני. בנסיבות אלה שמר ברצ'אי זמן-מה על קשר גם עם השליט המודח. לגבי תביעת הטורקים שיעצור את השליטים הרומנים המרדנים גאורגה שטפאן וקונסטנטין שרבאן שנמלטו לארצו, לא התאמץ ברצ'אי למלא את בקשת הטורקים, זאת בהתאם למסורת הטרנסילבנית של ארץ מקלט לפליטים[3].
מדיניותו הדתית וכלפי האוכלוסייה הרומנית
עריכהחסיד נלהב של הדת הקלוויניסטית, פעל לעיתים נגד האינטרסים הקתוליים. בשנת 1644 עצר את עבודות הסיום של בניית הכנסייה הקתולית בסלטינה דה טימיש. ככל הנראה בסביבות 1648 מימן ברצ'אי מכיסו את פרסום הקטכיזם הקתולי של פטרוס קניזיוס, בתרגום הרומני של הישועי ממוצא רומני גאורגה (ג'ורג'ה) בואיטול. זה היה הספר הראשון שפורסם בשפה הרומנית באותיות לטיניות - לפי כללי הכתיב ההונגרי. באותה תקופה פורסם באלבה יוליה תרגום לרומנית של קתכיזם לותרני בתרגום לרומנית על ידי גיי'רג' פוגאראשי. בימי כהונתו של ברצ'אי בתי הספר הקלוויניסטים הרומניים בלוגוז' ובקאראנסבש נהנו מתמיכה כספית.
בימי שלטונו הקצרים, בשנת 1659 הוקל גם היחס לכנסייה האורתודוקסית הרומנית. הארכיבישוף (מיטרופוליט) סאווה ברנקוביץ' קיבל אישור למעמדו, ולהרחבת סמכותו לחבל פגראש (9 בינואר 1659) והצליח להשיג מהשליט פטור הכמרים האורתודוקסים הרומנים (Ecclesia valachica) מכל רחבי טרנסילבניה, מהמסים על השדות ועל הבקר (15 במרץ 1659). (ב-20 במרץ 1659 הפטור יושם גם בחבל פגראש, שבו היה קיים עוד מימי השליט גאבור בתלן, משנת 1614[5]. אמנם אחרי שהשתקע באלבה יוליה החליף את סווה ברנקוביץ על ידי גנאדייה השלישי שקרא לעצמו ארכיבישוף של בליגרד (אלבה יוליה), מרמורוש ושל כל ארץ טרנסילבניה (ארדיאל)[3]. רק שב-5 בפברואר 1660 הטיל השליט גזרות על הפולחן האורתודוקסי בניסיון להכפיפו לכנסייה הרפורמית - תפילות רק ברומנית, פיקוח הדוק של בכירים קלוויניסטים, כולל בנוגע למפשט גירושים, איסור על אמונות טפלות, על נישוק האיקונין והצלבים, על טקס אכילת הלחם הקדוש ועל הטבילה לפי המסורת הישנה, הגבלת החינוך הדתי על למידת כתבי הקודש בלבד, כשהברית החדשה הייתה צריכה להיות הגרסה "מבליגרד" משנת 1648. נאסר על הכנסייה הרומנית לגבות קנסות, להגדיל יותר מדי את הכנסותיה, להתערב בענייני המלכות ולארח נזירים וזרים[3].
העימות עםג'רג' ראקוצי השני
עריכהראקוצי לא התכוון להתפשר. הוא כינס דיאטה בטרגו מורש (מארוש ואשארהיי), ובסיועו של יאנוש קמני, נבחר שוב לשליט ב-29 בספטמבר 1659. בהיעדר כוחות צבאיים מספיקים, התבצר ברצ'אי בסיביו, בעודג'רג' ראקוצי השני הטיל עליו מצור בחורף 1660-1659. המעשה גרר להתערבות צבאית מסיבית של הפאשה מבודה שניצח את ראקוצי ב-22 במאי 1660 בקרב גיאלו, שבו השתתף גם ברצ'אי. השליט המובס, פצוע קשות, מת כעבור זמן קצר בעיר אוראדיה. בעקבות הניצחון הטורקים העלו את ברצ'אי בחזרה על כס המלכות של טרנסילבניה. אך המיסים הכבדים שהטיל עוררו תגובות נזעמות בקרב העם. בדצמבר 1660 דיאטה נוספת הדיחה אותו והחליפה אותו ביאנוש קמן.
על יד היישוב אורמניש (Ormeniş) התחולל קרב בין המחנה של יאנוש קמן ובין תומכי ברצ'אי. מובס, ברצ'אי התפטר מהתפקיד של ווייבוד ב-31 בדצמבר 1660 והתיר את תומכיו משבועת הנאמנות כלפיו. בהתחלת שנת 1661 אנשיו של קמן עצרו את אחיו, אנדראש ברצ'אי, שהיה מפקד של פגראש, כלאו ועינו אותו. בהמשך נתפסו גם אקוש עצמו ואחיו השלישי, גאשפאר. שלושת האחים נידונו למוות באשמת שיתוף פעולה עם הטורקים והומתו ביישוב קוזמה (קוזמטלקה). הטורקים פלשו שוב לטרנסילבניה בקיץ 1661, ולבסוף שמו קץ גם לשלטונו של יאנוש קמן.
נשותיו
עריכהאקוש ברצ'אי היה נשוי פעמיים.
- אשתו הראשונה הייתה ארז'בט סלאנצי
- אחרי 1660 - לאיזבלה באנפי
לא נולדו לו ילדים.
הנצחה
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Giurescu, Constantin C. - Istoria românilor, volumul III, ediţia a V-a, Editura BIC ALL, Bucureşti, 2007,
- , I.Bănăţeanul Cel din urmă ban al Caransebeşului şi Lugojului, hunedoreanul Acaţiu din Bârcea Mare (Barcsai Ákos) ca stimulator al progresului cultural-bisericesc, Mitropolia Banatului, X 1960, nr.3-6, p. 29-35
