באפלו ספרינגפילד

**באפלו ספרינגפילד**
	הלהקה בתמונה משנת 1966. משמאל לימין: סטיבן סטילס, דיואי מרטין, ברוס פאלמר, ריצ'י פיורי וניל יאנג
מקום הקמה	לוס אנג'לס
מוקד פעילות	לוס אנג'לס, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1966–1968, 2010 – 2012
סוגה	פולק רוק, רוק פסיכדלי, קאנטרי רוק
חברת תקליטים	אטלנטיק רקורדס, אטקו
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (1997)
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ריצ'י פוראי; סטיבן סטילס; ניל יאנג; דיואי מרטין; ברוס פאלמר; ג'ים פילדר; ג'ים מסינה

באפלו ספרינגפילד הייתה להקת רוק אמריקאית-קנדית, שהוקמה בשנת 1966 בלוס אנג'לס. הרכבה המקורי כלל את סטיבן סטילס, דואי מרטין, ברוס פאלמר, ריצ'י פוראי וניל יאנג. הלהקה הייתה מחלוצות ז'אנר הפולק-רוק ובדומה ללהקת "הבירדס", שילבה אלמנטים של רוק עם מוזיקת קאנטרי והושפעה מלהקות הרוק הבריטיות של אותה תקופה, כחלק ממאפייניה של "הפלישה הבריטית" למוזיקה האמריקאית.^[1]

הלהקה הוציאה שלושה אלבומי אולפן. הראשון, "Buffalo Springfield", יצא בשנת 1966 וכלל את להיטה הגדול ביותר של הלהקה, שיר המחאה "For What It's Worth". אלבומה השני של הלהקה "Buffalo Springfield Again" משנת 1967, שיקף שינוי בקו המוזיקלי של הלהקה, אשר התאפיין בשילוב בין רוק פסיכדלי להארד רוק.^[1] כעבור שנה, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן האחרון שלה "Last Time Around".

לאחר מספר שינויים בהרכב הלהקה ושערוריות סמים, החליטה הלהקה להתפרק בשנת 1968. סטילס חבר לדייוויד קרוסבי מלהקת "הבירדס" ולגראהם נאש מלהקת "ההוליס" ויחד הם הקימו את הסופרגרופ "קרוסבי, סטילס ונאש" שזכתה להצלחה גדולה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. ניל יאנג פנה לקריירה סולו מצליחה ובשנת 1969 חבר לשלישייה תחת השם "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג".

הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 1997.^[2]

היסטוריה עריכה

ניל יאנג וסטיבן סטילס נפגשו לראשונה בשנת 1965, בבית קפה בעיר ת'אנדר ביי שבאונטריו קנדה. יאנג היה מלווה בחברי להקת ה-"Squires", להקה קנדית מקומית מהעיר ויניפג, אותה הנהיג החל מפברואר 1963. סטילס היה באותו הזמן במסע הופעות עם להקתו "The Company". לאחר התפרקות הלהקה, עבר סטילס לחוף המערבי של ארצות הברית, שם שיתף פעולה עם מספר להקות.

במהלך אותה תקופה, פגש סטילס את המפיק המוזיקלי בארי פרידמן, אשר עודד אותו להקים הרכב מוזיקלי. סטילס פנה לריצ'י פוראי, אותו הכיר במועדון "Cafe au Go Go" בניו יורק, ולקן קובלן, הבסיסט לשעבר של להקת ה-"Squires" והציע להם להגיע לקליפורניה. השניים הסכימו להצעה, אך לבסוף קובלן בחר להצטרף ללהקה אחרת.

בתחילת שנת 1966, פגש ניל יאנג את הבסיסט ברוס פאלמר, אשר ניגן באותה תקופה בהרכב בשם "Mynah Birds". יאנג נענה להצעתו של פאלמר להצטרף ללהקה כגיטריסט. הלהקה הייתה מתוכננת להוציא אלבום בהפקת "מוטאון רקורדס", אך בשל מעצרו של סולן הלהקה ריק ג'יימס, בוטל חוזה ההקלטה, ופאלמר ויאנג החליטו לנסוע לקליפורניה ולהצטרף להרכב המתהווה של סטילס. כעבור שבוע, הצטרף ללהקה המתופף דיואי מרטין, שהיה חבר בלהקת "The Standells" ושיתף פעולה עם זמרי קאנטרי דוגמת פטסי קליין ולהקת "The Dillards".

מקור שמה של הלהקה הוא בדגם מכבש כביש של חברת "באפלו ספרינגפילד", שמקורה באוהיו, אשר נהג לחנות דרך קבע בקרבת ביתו של המפיק בארי פרידמן, בו שהו באותה תקופה סטילס ופיורי.^[3]

ב-11 באפריל 1966, קיימה הלהקה את הופעת הבכורה שלה, במועדון הלילה "Troubadour" שבמערב הוליווד שבלוס אנג'לס. כעבור מספר ימים, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון ברחבי קליפורניה.

פריצת הדרך של הלהקה הגיעה בעקבות סדרת הופעות שקיימה במועדון הלילה המפורסם "ויסקי אה גוגו" שבלוס אנג'לס, בין ה-2 במאי ל-18 ביוני 1966, אשר חשפה את הלהקה לקהל רחב ולמספר חברות תקליטים מובילות. לאחר משא ומתן, חתמו מנהלי הלהקה על חוזה הקלטות לארבעה אלבומים עם חברת "אטלנטיק רקורדס". הסינגל הראשון של הלהקה "Nowadays Clancy Can’t Even Sing", יצא באוגוסט 1966, אך לא עורר הדים מחוץ ללוס אנג'לס. בינואר 1967, יצא הסינגל "For What It's Worth", אשר נחשב לשיר המפורסם ביותר של הלהקה ואף נבחר במקום ה-63 ברשימת "500 השירים הטובים ביותר" של מגזין "הרולניג סטון".^[4] על אף הסברה המוטעית כי מדובר בשיר אנטי מלחמתי, בפועל כתב אותו סטילס בתגובה להפגנה של צעירים שנערכה בנובמבר 1966 בשדרות "סאנסט" בהוליווד, במחאה על סגירת מועדון לילה סמוך, במסגרתה נקטה המשטרה באלימות מופרזת כלפי המוחים.^[5]^[2]

האלבום הראשון עריכה

אלבומה הראשון של הלהקה "Buffalo Springfield", משנת 1966

ב-5 בדצמבר 1966, יצא אלבומה הראשון של הלהקה "Buffalo Springfield", אשר הופק על ידי מנהלי הלהקה צ'ארלס גרין ובריאן סטון, אשר לשניהם היה ניסיון דל בהפקה עד לאותו זמן. חברי הלהקה שלא היו מרוצים מאיכות הצליל ומהעיבוד המוזיקלי, אשר לטענתם לא שיקף בצורה טובה את האינטנסיביות והעוצמה של ההופעות החיות, ביקשו להקליט מחדש את האלבום, אך נתקלו בסירוב בשל השיקול המסחרי של המנהלים, שרצו להוציא את האלבום לחנויות לפני חג המולד של אותה שנה. האלבום, אשר זכה להצלחה מסחרית, הביא לידי ביטוי לראשונה את כישרון הכתיבה של ניל יאנג, שתרם לאלבום חמישה שירים, בהם “Burned” ו-“Out Of My Mind”.^[6]

על אף הצלחת האלבום, החלו סכסוכים בין חברי הלהקה, במיוחד בין סטילס ליאנג, אשר גרמו לחוסר יציבות בהרכב והובילו לפרישתו של יאנג מהלהקה במאי 1967 לתקופה של ארבעה חודשים.^[6]

האלבום השני עריכה

ב-30 באוקטובר 1967, יצא אלבומה השני של באפלו ספרינגפילד "Buffalo Springfield Again", אשר נחשב לטוב ביותר של הלהקה ואשר התאפיין בסגנון פסיכדלי יותר בשילוב מאפיינים ממוזיקת "הארד רוק".^[1]^[6] האלבום דורג במקום ה-188 ברשימת "500 האלבומים הטובים ביותר" של מגזין "הרולינג סטון" בשנת 2003.^[7] הצלחת האלבום נזקפה במידה רבה לזכות שיריו של יאנג: “Mr. Soul” ,“Expecting To Fly”, ובעיקר ל- “Broken Arrow”, יצירה פסיכדלית בשלושה חלקים, שהייתה לטענת יאנג תשובתו לשיר “A Day In The Life” של ג'ון לנון והביטלס.

האלבום השלישי ופירוק הלהקה עריכה

אלבומה השלישי של הלהקה "Last Time Around" יצא ב-30 ביולי 1968, לאחר שהלהקה התפרקה למעשה כבר במאי 1968 וחברי ההרכב היו עסוקים בפרויקטים אחרים.

סטילס הקים את הסופרגרופ "קרוסבי, סטילס ונאש" יחד עם דייוויד קרוסבי מלהקת "הבירדס" ועם גראהם נאש מלהקת "ההוליס". יאנג הוציא בינואר 1969 את אלבום הסולו הראשון שלו "Neil young", ובמשך הצטרף לשלישייה בהמשך השנה להקמת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", אשר הוציאה בשנת 1970 את אלבומה "Déjà Vu". פוריי ומסינה הקימו יחד את הרכב הקאנטרי-רוק "פוקו" ("Poco"), ובשנת 1971, הקים מסינה עם הזמר קני לוגינס את הצמד "לוגינס ומסינה". בניגוד ל"בירדס, קרוסבי, סטילס ונאש" ולאינספור להקות אחרות מתקופתם, באפלו ספרינגפילד מעולם לא התאחדו בהרכבם המקורי.^[6]

בשנת 1997, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול. בנימוקי הבחירה, נכתב כי "על אף העובדה כי פעילות הלהקה נמשכה זמן קצר יחסית, היא הניחה את הבסיס לעלייתו של ז'אנגר הפולק רוק והקאנטרי רוק במהלך שנות ה-70".^[2]

האיחוד עריכה

בשנת 2000, יצא אלבום סולו של ניל יאנג בשם "Silver and Gold", בו נכלל השיר "Buffalo Springfield Again", אשר בעקבותיו החלו לצוף שמועות על איחוד עתידי אפשרי של הלהקה. עם זאת, מותם של בסיסט הלהקה ברוס פאלמר בשנת 2004 ושל המתופף דיואי מרטין בשנת 2009, סתמו את הגולל על איחוד של חברי ההרכב המקורי. על אף זאת, חברו סטילס, יאנג ופיורי על מנת להופיע במופע צדקה שנערך בקליפורניה בשנת 2010. שנה לאחר מכן התווספו לשלישייה המתופף ג'ו ויטאל והבסיסט ריק רוסאס לסדרה של שש הופעות שנערכו בעיר אוקלנד שבקליפורניה והופעות נוספות בלוס אנג'לס, סנטה ברברה וטנסי.^[2]

חברי הלהקה עריכה

שם	כלים מוזיקליים	שנות פעילות
ריצ'י פוראי	גיטרה, שירה	1966-1968, 2010-2012
סטיבן סטילס	גיטרה, קלידים, שירה	1966-1968, 2010-2012
ניל יאנג	גיטרה, מפוחית, פסנתר, שירה	1966-1968, 2010-2012
דיואי מרטין	תופים, שירה	1966-1968 (נפטר בשנת 2009)
ברוס פאלמר	גיטרה בס	1966-1968 (נפטר בשנת 2004)
ג'ים מסינה	גיטרה בס	1968
ג'ים פילדר	גיטרה בס	1967

מוזיקאים נוספים עריכה

שם	כלי מוזיקליים	שנות פעילות
דאג הסטינגס	גיטרה בס	1967
ג'ו ויטאל	תופים, שירה	2010-2012
ריק רוסאס	גיטרה בס	2010-2012 (נפטר בשנת 2014)