ביל מולדין
ויליאם הנרי "ביל" מולדין (באנגלית: William Henry "Bill" Mauldin; 29 באוקטובר 1921 – 22 בינואר 2003) היה קריקטוריסט אמריקאי, שתיאר את הווי חיילי ארצות הברית בחזית אירופה במלחמת העולם השנייה.
 | |
| ביל מולדין, 1945 | |
| לידה |
29 באוקטובר 1921 מאונטיין פרק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 2003 (בגיל 81) ניופורט ביץ', ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
קריקטורה |
| הושפע על ידי |
Daniel R. Fitzpatrick |
| פרסים והוקרה |
Walter Cronkite Award for Excellence in Journalism (1985) פרס רובן (1961) פרס פוליצר לאיור עיתונות לב הארגמן לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר |
  | |
ביוגרפיה עריכה
מולדין נולד במדינת ניו מקסיקו, בן למשפחת אנשי צבא. סבו היה איש משמר הרוכבים שנלחם באינדיאנים. אביו שירת כתותחן במלחמת העולם הראשונה. בצעירותו שאף מולדין להיות קריקטוריסט ולמד באקדמיה לאמנות יפה בשיקגו.
בשנת 1940 התגייס לצבא ארצות הברית כאיש חיל הרגלים. הוא החל לפרסם קריקטורות בביטאון האוגדה שלו ולאחר מכן בעיתון חיילי ארצות הברית כוכבים ופסים. ציוריו הפכו למוכרים על ידי חיילי ארצות הברית שנלחמו בחזיתות אירופה במלחמת העולם השנייה והתפרסמו גם בעיתונות הארצית. בשנת 1943 השתתף מולדין בנחיתות לסיציליה ואיטליה ואף זכה לעיטור "לב הארגמן" על פציעתו בקרב.
בציוריו ביטא מולדין את רוחו של החייל הפשוט (שכונה ה-GI) ולעג לקציני צבא הקבע שניסו להנהיג משטר של צחצוח ומשמעת לבוש בקרב המוני הלוחמים מגויסי החובה בעת המלחמה. מולדין יצר שתי דמויות של חיילים פשוטים "ווילי וג'ו" באמצעותם הביע את רעיונותיו. לאחר שמולדין לגלג בציוריו על הוראתו של הגנרל ג'ורג' פטון כי החיילים יהיו מגולחים ויענדו עניבות בכל עת, אפילו בקרב, זימן אותו הגנרל למשרדו ואיים להשליכו לכלא עקב ערעור המשמעת בצבא. המצביא העליון בחזית אירופה הגנרל דווייט אייזנהאואר (לימים נשיא ארצות הברית) הורה לפטון להניח את מולדין לנפשו מאחר שציוריו מעניקים ללוחמים מפלט ממצוקותיהם. ואכן, ציוריו של מולדין הפכו אותו לגיבור בעיני הלוחמים הפשוטים שחשו כי ציוריו עוזרים להם להתמודד עם מוראות המלחמה.
עם סיום המלחמה בשנת 1945 זכה מולדין בפרס פוליצר על הקריקטורות שפרסם בעת המלחמה. מולדין שהיה אז בן 23 היה הצעיר מבין זוכי הפרס. מאותה עת היה מולדין לאחד מהקריקטוריסטים הידועים ביותר בארצות הברית. בשנת 1951 הופיע ספר ציוריו מהמלחמה "צבאו של מולדין".
לאחר המלחמה הפך מולדין לקריקטוריסט פוליטי, בציוריו שהופיעו ברשת עיתונים ברחבי ארצות הברית, הוא תקף את הגזענות, את הקו קלוקס קלאן ואת המקארתיזם. בפרובינציות השמרניות לא נתקבלו הקריקטורות הללו באהדה והיה קושי בהפצתם באזורים אלה של העיתונים בהן הן הופיעו. מולדין נטש את ציור הקריקטורות לזמן מה והתרכז בכתיבת מאמרים וספרים ביניהם ספר על מלחמת קוריאה. בשנת 1956 התמודד מולדין בבחירות לקונגרס האמריקאי מטעם המפלגה הדמוקרטית באחד ממחוזות ניו יורק אך לא זכה בהתמודדות.
מולדין חזר לצייר קריקטורות בשנת 1958 ובשנת 1959 זכה בשנית בפרס פוליצר.
מולדין חזר פעמיים לצייר את "ווילי וג'ו", כשצייר קריקטורות לזכרו של הגנרל ג'ורג' מרשל כשנפטר בשנת 1959, ולזכרו של הגנרל עומר בראדלי כשנפטר בשנת 1981, אותם העריך מולדין כ"גנרלים של החיילים".
בשנת 1963 לאחר רצח קנדי צייר מולדין קריקטורה בה מזיל פסלו של הנשיא אברהם לינקולן דמעה, כשראשו חפון בכפות ידיו, על מותו של ג'ון קנדי. קריקטורה זו הפכה להיות אחת הקריקטורות הידועות ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
ביל מולדין נפטר בשנת 2003.
בימיו פרסם מולדין שנים עשר ספרים וקובצי קריקטורות.
קישורים חיצוניים עריכה
- ביל מולדין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ביל מולדין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)