פתיחת התפריט הראשי

בית בַּיְתוֹס הייתה משפחת כהנים וכהנים גדולים עשירה שמוצאה היה ממצרים. בני המשפחה היו צאצאים לכהן בשם 'שמעון בן ביתוס', אשר חי באלכסנדריה. אלו הוכנסו לאריסטוקרטיה הכהנית באופן מלאכותי על ידי המלך הורדוס ובנו. עיקר פעילותם הייתה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, ובמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. המשפחה נמנתה על המחנה המתון בתקופת המרידות כנגד הרומאים, וסביר שרוב הכהנים ממשפחה זו ואולי כולם, השתייכו לצדוקים.[1]

קיים ויכוח בין החוקרים השונים האם יש קשר בין משפחת הכהנים הגדולים בית ביתוס לבין הבייתוסים המוזכרים בספרות חז"ל. איל רגב בספרו "הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני" טען שיש לזהות את הכהנים מבית ביתוס עם הבייתוסים.[2]

בני המשפחהעריכה

שמעון בן ביתוס נבחר על ידי הורדוס בשנת 23 לפנה"ס להיות כהן גדול לאחר שהורדוס התאהב בבתו, מרים, אותה נשא לאישה בשנת 28/27 לפנה"ס. שמעון מילא את תפקיד הכהן הגדול כמעט עד יום מותו של הורדוס.[3] בשנת 5 לפנה"ס[4], לאחר שגילה את דבר ניסיון הרעלתו, האשים הורדוס את אשתו מרים שידעה על כך והסתירה זאת ממנו. בתגובה, הדיח את שמעון ממשרתו. מינויו של שמעון לתפקיד הכהן הגדול הייתה גם חלק ממדיניותו של הורדוס להפחית ממעמד הכהן הגדול.[5]

במשך השנים לאחר מכן ועד המרד הגדול, מילאו בני משפחה זאת תפקידים חשובים בבית המקדש. לפני מותו של הורדוס נמשח בנו של שמעון, יועזר לתפקיד הכהן הגדול. בסוף ימיו של הורדוס הוא תלה "נשר זהב" בחזית הכניסה למקדש. שני חכמים שהורידו את הנשר ניתפסו והוצאו להורג על ידי הורדוס. יועזר לא התערב בהחלטה זאת למרות המחאה הציבורית החריפה. כשעלה ארכלאוס בנו של הורדוס לשלטון, דרש העם את הדחתו של יועזר בגלל שתיקתו. ארכלאוס לא נענה לדרישה וכתוצאה מכך פרץ נגדו מרד. ארכלאוס שחשד בו שהוא שיתף פעולה עם המורדים בזמן העדרו מיהודה הדיחו והחליפו באחיו אלעזר. לאחר מכן הוחלף אלעזר על ידי ארכלאוס בישוע בן שי.[6] לאחר הדחת ארכלאוס על ידי הרומאים, חזר יועזר לתפקיד הכוהן הגדול. קוויריניוס שנשלח על ידי רומא לארגן את יהודה כפרובינקיה, הכריז על קנסוס שהיה מפקד אוכלוסין. יועזר עודד את העם להישמע להוראות הרומאים ולהצהיר על נכסיהם במסגרת מפקד האוכלוסין. הדרישה עוררה תסיסה בקרב העם כי מפקד האוכלוסין היה בניגוד להלכה. הועלתה דרישה בפני קוויריניוס להדיח את יועזר, והוא מתוך רצונו לפייס את היהודים הדיחו מתפקידו.[7]

על פי דניאל שוורץ, הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון) היה כנראה נשוי לאחותו של יועזר בן ביתוס. הוא גם היה המייסד של משפחת הכהונה הגדולה בית קתרוס. ילדיו היו הכהן הגדול שמעון שכונה קנתרוס או קנתירא. הוא כיהן בתקופתו של אגריפס הראשון שמינה אותו לתפקיד, וגם הכהן הגדול אליהועיני בן קנתירא.[8] כהן נוסף בן המשפחה היה יהושע בן גמלא, שהיה בעלה של מרתא בת ביתוס. הוא התמנה לתפקידו לאחר שאשתו, שהייתה עשירה, שלמה למלך (כנראה אגריפס השני) סכום כסף גדול. נישואיה לבן גמלא נערכו לאחר מינויו לתפקיד. בן גמלא קיים מאבק על תפקיד הכהן הגדול עם הכהן הגדול יהושע בן דמנאי שקדם לו בתפקיד שניהם הקימו יחידות של בעלי זרוע שלחמו ביניהם ברחובות ירושלים.[9] הוא פעל בתקופת המרד הגדול ונרצח על ידי הקנאים.

בן משפחה נוסף המוזכר במקורות היה מתתיהו הביתוסי שהיה אחד מנכבדי המשפחה לאחר פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה. בשנת 69 עודד מתתיהו את העם בירושלים להתיר את כניסתו של שמעון בר גיורא לעיר במגמה להצר את צעדיו של יוחנן מגוש חלב. לאחר מכן בשנת 70 נרצח על ידו יחד עם שלושה מבניו. בנו הרביעי של מתתיהו נותר בחיים, הוא הצליח לברוח מירושלים ולהגיע למחנהו של טיטוס. הוא נחשב פסול למנהיגות בידי הרומאים בגלל שאביו הזמין את שמעון בר גיורא לעיר וכן בגלל שיהושע בן גמלא שימש אחד מראשי הממשלה בשנת 66.

בית ביתוס מוזכר ראשונה ברשימת משפחות הכהונה הגדולה בתלמוד הבבלי, פסחים נז ע"א. ציון זה מעיד על חשיבותם של בני משפחה זאת. בתקופה שעד המרד הגדול היו שתי משפחות הכהונה החשובות בית ביתוס ובית חנן. בתקופה הראשונה שלטה משפחת בית ביתוס, בימי הנציבים הראשונים שלטה משפחת בית חנן.

על משפחת כהנים גדולים זו ומשפחות הכהנים הגדולים האחרים בתקופתם נאמר בתוספתא:

"עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן[10], אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות."[11]

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, עמ' 493
  2. ^ הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, עמ' 293
  3. ^ מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ-ישראל שלטון רומי: התקופה הרומית - ביזנטית, יד בן צבי, 1984, עמ' 39
  4. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 8, פרק 2, עמוד 163.
  5. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים: כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 170-168
  6. ^ מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ-ישראל שלטון רומי: התקופה הרומית - ביזנטית, יד בן צבי, 1984, עמ' 85
  7. ^ מנחם שטרן, מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני, עמ' 386
  8. ^ איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, יד בן צבי, 2005, עמ' 48-47
  9. ^ נתן שור, תולדות ירושלים כרך א (העיר הקדם ישראלית ועד התקופה הביזאנטית), הוצאת כנרת זמורה ביתן, 1987, עמ' 235
  10. ^ כנראה הכוונה להלשנות שלהם בפני גורמי השלטון הרומאי
  11. ^ תוספתא סוף מסכת מנחות; תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף נז, עמוד א.