יהושע בן גמלא

יהושע בן גמלא היה כהן גדול בבית המקדש השני, הוא ייסד את החינוך הציבורי בישראל והיה ממנהיגי ממשלת המרד המתונה ערב החורבן. הוא היה בעלה השני של מרתא בת ביתוס – בת למשפחת הכהנים הידועה "בית ביתוס" – ששמה נקשר גם באגדות החורבן[1].

קניית הכהונה הגדולהעריכה

לאחר שיהושע בן גמלא קידש את מרתא בת בייתוס לאשה, היא קנתה עבורו את הכהונה הגדולה, בתשלום למלך, כמאמר התלמוד:

"אמר רב יוסף קטיר קחזינא הכא דאמר רב אסי תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי" (תרגום: אמר רב יוסף קשר אנו רואים כאן, שאמר רב אסי שלשה קבים של דינרים העלתה מרתא בת ביתוס לינאי המלך עד שהעלה את יהושע בן גמלא לכהן גדול).[2] לאחר מכן, נשא אותה יהושע לאשה, דבר שהיה מותר לו לעשות לדעת חכמים, אף שלכהן גדול אסור לשאת אלמנה, מכיוון שנתקדשה לו לפני מינויו לכהן גדול.

על פי המקורות בחז"ל, המלך שממנו קנתה מרתא בת ביתוס את הכהונה הגדולה, הוא ינאי המלך - אלכסנדר ינאי, אך הזיהוי הזה בעייתי הן משום שינאי עצמו היה כהן גדול, והן משום שמרתא בת ביתוס נזכרת באגדות החורבן, ואילו ינאי המלך נפטר מעל 140 שנה לפני החורבן. זיהוי אפשרי אחר למלך הוא אגריפס השני.

בזמן כהונתו של הנציב הרומאי אלבינוס (62–64 לספירה), העביר המלך אגריפס השני את הכהונה הגדולה מיהושע בן דמנאי ליהושע בן גמלא.[3] בין שני הכהנים התחולל מאבק. שניהם הקימו כנופיות של בעלי זרוע שלחמו ביניהם ברחובות ירושלים.[4]

בשנת 65 לספירה[5] מינה אגריפס השני את מתתיהו בן תאופילוס לכהן גדול במקום יהושע בן גמלא.[6]

תקנת יהושע בן גמלא והזכרתו לשבחעריכה

למרות שקניית הכהונה הגדולה, נעשתה למורת רוחם של חכמים, הם הזכירו את יהושע בן גמלא לטובה, בזכות שני מעשים שעשה:

  • בן גמלא מוזכר לשבח במשנה במסכת יומא כמי שלקח את הגורלות, שנועדו להגרלת השעירים, שהיו עשויים אשכרוע (מין עץ) ועשאן זהב[7].
  • תקנת יהושע בן גמלא – חכמים משבחים אותו גם בזכות תקנתו החשובה בענייני חינוך. הוא נחשב למייסד בתי הספר בתקופת חז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע"[8]. בעקבות תקנה זאת, נקראו על שמו של בן גמלא, בתי ספר, בהם בית ספר עברי-אנגלי בפלורידה[9]. גם לשמעון בן שטח מיוחסת תקנה "שיהו תינוקות הולכין לבית הספר" והשאלה היא האם מדובר במסורות סותרות או שיהושע בן גמלא הוא זה שהרחיב את חובת הקמת בתי ספר לכל עיר והוריד את גיל החינוך לילדות[10].

קיימת מחלוקת בין בעלי התוספות בעניין זהותו של יהושע בן גמלא, המוזכר במקורות הן לשבח והן לגנאי: יש מבעלי התוספות שכתבו שאין זה אותו אדם, אלא שני יהושע בן גמלא היו, האחד נזכר לשבח, והשני לגנאי[11]. לעומת זאת, אחרים מבעלי התוספות כתבו שאחד הוא, ומעשיו נזכרו לשבח, אלא שדרך המינוי שלו זכתה לגינוי בפי חז"ל[12].

פעילותו ומותו במרד הגדולעריכה

עם פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, נמנה יהושע בן גמלא על ממשלת המרד המתונה בירושלים. בהנהגת יוחנן מגוש חלב, השתלטו הקנאים על בית המקדש, שבו שלטה עד אז ממשלת המרד בהסכמת משפחות הכהונה הוותיקות. הקנאים בחרו כהן גדול חדש, שנבחר על פי גורל. הכהנים מממשלת המרד יהושע בן גמלא וחנן בן חנן מחו על המהלכים, וכינו את הקנאים "אנשי רשע וזדון שהתמכרו לעשות רע".

בשעה שהאדומים עמדו להיכנס לירושלים על פי הזמנת הקנאים, ניצב בן גמלא בראש המגדל בחומת העיר ונאם באזניהם. הוא טען בפניהם כי הגיעו "לחזק ידי בני בליעל משחיתים" והוא מקווה שיגיעו באותה מהירות גם לסייע לשחרר את העיר מידי אויבים נכרים. הוא דחה את טענות הקנאים, כאילו המתונים בקשו להסגיר את העיר בידי הרומאים, מה שאמור היה לבסס את התערבות האדומים, והציע להם את האפשרות להיכנס לעיר, פרוזים, ללא נשק.[13] האדומים לא שוכנעו, ונאומו של יהושע זכה לנאום תגובה מפיו של אחד מראשי האדומים, שמעון בן כתלא.[14] לאחר שפתחו הקנאים בחשאי את שער העיר שמול מחנה האדומים, פרצו הללו לעיר וממשלת המרד הובסה תוך מרחץ דמים. הפורעים האדומים חיפשו את הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא: "במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דיבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים".[15]יוסף בן מתתיהו ספד בספרו לחנן בן חנן וליהושע בן גמלא:

"ונפש יהושע היתה קשורה בנפש חנן, ואף כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטומאה ורצה לטהר [באש] את בית מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקודש וניצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשר נכבדו על פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערומים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע".[15]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א, עמוד א'
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה ד, סעיף 213. במקור: "יהושע בן גמליאל".
  4. ^ נתן שור, תולדות ירושלים, כרך א (העיר הקדם ישראלית ועד התקופה הביזאנטית), הוצאת כנרת זמורה ביתן, 1987, עמ' 235
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ד, פרק ט, פסקה יא.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה ז, סעיף 223. במקור: "יהושע בן גמליאל".
  7. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה ט'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'
  9. ^ Ben Gamla Charter School, home site
  10. ^ החינוך כחובת הציבור במשפט העברי
  11. ^ תוספות-ישנים יבמות סא ע"א
  12. ^ ראו תוספות בבא-בתרא כא ע"א
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ד, פסקה ג.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ד, פסקה ד.
  15. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ה, פסקה ב.