פתיחת התפריט הראשי

בית החולים פיטייה סלפטרייר

בית חולים בצרפת
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

בית החולים פיטייה-סלפטריירצרפתית: Hôpital universitaire Pitié-Salpêtrière) הוא בית חולים אוניברסיטאי בעל שם עולמי, הממוקם ברובע השלושה-עשר של פריז, צרפת, והוא אחד מבתי החולים הגדולים באירופה.

בית החולים פיטייה סלפטרייר
P1000513 Paris XIII Salpetrière reductwk.JPG
גאוגרפיה
מיקום הרובע השלושה-עשר של פריז, צרפתצרפתצרפת
קואורדינטות 48°50′13″N 2°21′54″E / 48.837°N 2.365°E / 48.837; 2.365
היסטוריה
תאריך ייסוד

1656 (בית החולים סלפטרייר) 1612 (בית החולים פיטייה)

1964 (בית החולים המאוחד)
שירותים
אתר בית החולים פיטייה סלפטרייר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ז'אן-מרטן שארקו מדגים חולה מהופנטת בפני תלמידיו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר. ציור מאת André Brouillet, משנת 1887

היסטוריהעריכה

ראשיתו של בית החולים סלפטרייר כמפעל לאבק שריפה (salpêtre – אשלגן חנקתי, אחד ממרכיביו של אבק השריפה). מאוחר יותר הפך האזור למקום אליו הושלכו עניי פריז. המקום שימש ככלא לזונות ובית מחסה לחולי נפש. למקום יצא שם גם בגלל כמות העכברושים הגדולה ששכנה בו.

בשנת 1656 שכר לואי ה-14 את האדריכל ליברל ברון כדי לבנות בית חולים באתר שבו שכן מפעל אבק השריפה באומרו כי "אנו רוצים ומצהירים כי מקבצי הנדבות המסכנים, המתפקדים והנכים, משני המינים יסוגרו בבית חולים כדי שיעסיקו אותם בייצור ועבודות אחרות על פי היכולת" וייסד את בית החולים סלפטרייר (Hospice de la Salpêtrière). ב-1684, הבניין הורחב והפך לבית החולים הגדול בעולם. בית החולים היה יכול להכיל 10,000 חולים ו-300 אסירים. בין האסירים היו זונות רבות שנאספו ברחובותיה של פריז ולאחר שנמצא להן אסיר משוחרר כבן זוג, הוגלו לצרפת החדשה.

בית החולים הראשי הכיל ארבעה אגפים: Salpêtrière, Bicêtre, Scipion and La Pitié, כאשר כל אגף אחראי לטיפול בחלק אחר מהאוכלוסייה המקופחת של פריז. נשים נכלאו בו בעוון פשעים החל משנת 1684, אם כי הסאלפטרייר שימש כאזור כליאה כללי לנשים כבר 30 שנה לפני כן.

בסוף המאה ה-18, לקראת המהפכה הצרפתית, איכלס בית החולים בסביבות 10,000 חולים ובנוסף, בסביבות 300 נשים, רובן זונות שנאספו מרחובות פריז ונכלאו שם. החוקרת מרי בוסוורת' מעידה כי הסלפטרייר יועד להכיל נשים חולות, בריאות, בהריון, עקרות, משוגעות או 'טיפשות' יחד עם ילדיהן וכן זוגות זקנים עניים[1]. במשך השנים נכלאו שם אלפי נשים ללא סיווג או הבחנה – נשים חולות במחלות כגון אפילפסיה או מחלות מין, נשים שעבדו בזנות, נשים שסבלו ממחלות נפש למיניהן, נשים שנתפסו מבצעות פשעים. לפי בוסוורת' הגדרות של התנהגות פושעת ונוהלי כליאה היו קשורים לפחות בחלקם לתפיסות רווחות בחברה באותה התקופה של מהי נשיות. נשים אשר פעלו כנגד התפיסות המקובלות של התנהגות מינית היו עלולות למצוא את עצמן כלואות. בנוסף כליאה הייתה יכולה להיות ביוזמת ההורים או המשפחה כדרך להשלטת הסמכות של ההורים. תפיסות של נשיות באותה תקופה לא רק קבעו אילו נשים נכלאו, אלא גם כיצד התייחסו אליהן בתוך כותלי הסאלפטרייר.

במהלך המהפכה הצרפתית, בלילה שבין 34 בספטמבר 1792, הסתער המון על בית החולים במטרה לשחרר את הזונות. 134 מתוך הזונות שהוחזקו במקום שוחררו, 25 נשים חולות בנפשן, חלקן היו כפותות במקום, נגררו לרחוב ונרצחו.

בין השנים 17951826 שימש ד"ר פיליפ פינל כרופא ראשי במוסד. באותו זמן המקום כלל בית חולים, בית מחסה לשבעת אלפים נשים עניות זקנות וחולות, מבנה מבוצר ושוק הומה. פינל שינה את דרכי הטיפול בחולי הנפש במוסד, ייסד בסלפטרייר מרפאת חיסונים, והחיסון הראשון בפריז ניתן באפריל 1800. פסלו עומד עד היום בכיכר מארי-קורי, בכניסה הראשית לבית החולים.

במחצית השנייה של המאה ה-19, ד"ר ז'אן-מרטן שארקו ניהל בסלפטרייר את המחלקה הנוירולוגית שהייתה הראשונה מסוגה באירופה. במחלקה זו הגיע לשיא תהילתו. נהרו אליה חולים מכל רחבי אירופה והרצאותיו משכו רופאים רבים, ביניהם גם תלמידו המפורסם זיגמונד פרויד.

בית החולים פיטייה (Hôpital de la Pitié) נוסד בשנת 1612 ובשנת 1911 הועבר המוסד למבנה סמוך לסלפטרייר.

שני המוסדות התאחדו בשנת 1964 ויצרו את בית החולים פיטייה-סלפטרייר. היום סלפטרייר הוא בית חולים אוניברסיטאי כללי, בו מחלקות העוסקות ברוב תחומי ההתמחות העיקריים ברפואה.

לאורך השנים טופלו במוסד דמויות ידועות רבות, בהן: מיכאל שומכר, רונאלדו, הנסיך רנייה ממונקו, אלן דילון, ז'ראר דפארדיה, ז'אק שיראק. בבית החולים נפטרו ג'וזפין בייקר (1975), והנסיכה דיאנה (1997).

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Bosworth, M. (2000). Confining Femininity: a History of Gender, Power and Imprisonment. Theoretical Criminology 4(3), pp. 265-284.