ויקיפדיה

ז'ראר דפארדיה

שחקן צרפתי

ז'ראר קזבייה מרסל דפארדיה (בצרפתית: ‏Gérard Xavier Marcel Depardieuⓘ‏Ⓘ‏; נולד ב-27 בדצמבר 1948) הוא שחקן קולנוע צרפתי, הנחשב אחד משחקני הקולנוע הצרפתים החשובים והמוכרים ביותר.[1] מעמדו וחשיבותו בעולם הקולנוע הצרפתי נותרו בעינם במהלך השנים הרבות בהן הוא פעיל. דפארדיה זכה פעמיים בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר.

ז'ראר דפארדיה
Gérard Depardieu
דפארדייה, 2016
דפארדייה, 2016
לידה 27 בדצמבר 1948 (בן 76)
צרפתצרפת שאטורו, אנדר, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gérard Xavier Marcel Depardieu עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה, צרפת, איחוד האמירויות הערביות עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1965 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • אליזבט דפארדיה (19 בפברואר 1971–2 בנובמבר 1996) עריכת הנתון בוויקינתונים
  • קארינה סילה (2005–2023)
  • מגדה ורבוסובה (2024–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ז'ולי דפארדיה, רוקסאן דפארדיה, גיום דפארדיה, ז'אן דפארדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אביר בלגיון הכבוד (1996)
  • פרס פסטיבל קאן לשחקן הטוב ביותר (1990)
  • פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר לסרט מוזיקלי או קומי (1990)
  • פרס סזאר לשחקן הטוב ביותר (1991)
  • פרס סטניסלבסקי (2006)
  • חוג מבקרי הסרטים של לונדון לשחקן השנה (1992)
  • פרס לומייר לשחקן הטוב ביותר (2007)
  • פרס איגוד המבקרים האמריקני לשחקן הטוב ביותר (1983)
  • פרס אריה הזהב (1997)
  • אביר במסדר ההצטיינות הלאומי (1985)
  • פרס סזאר לשחקן הטוב ביותר (1981)
  • גביע וולפי לשחקן הטוב ביותר
  • 7 d'Or
  • פרס לומייר, פסטיבל הקולנוע בליון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ב-2023 הצטברו למעלה מ-13 עדויות של נשים על הטרדות מינית, תקיפות מינית (ביניהן גם ימית סול) ואף מקרה אונס שביצע דפארדיי בהן, במהלך שני העשורים שקדמו לאותה שנה, לכאורה.[2] דפארדיה הכחיש את העדויות שלהן, ונכון ל-2023 עדיין מתקיימת חקירה פלילית נגדו בנושא זה.[3]

ביוגרפיה

עריכה

ילדות ונעורים

עריכה

דפארדיה נולד בעיר שאטורו שבחבל סאנטר-עמק הלואר שבמרכז צרפת, למשפחה נוצרית, כאחד מתוך חמישה ילדים להוריו רנה מקסים ליונל דפארדיה (1923-1988) ולאן ג'יין ג'וזפין מריליאר (1923-1988), שני הוריו נולדו ונפטרו באותן השנים. גדל בחיק משפחתו שהייתה ממעמד הפועלים בתנאי עוני בדירת שני חדרים. אביו היה בעל מלאכה בתחום המתכת וכבאי מתנדב ואימו – עקרת בית. בילדותו הרבה להיעדר מבית הספר ובגיל 13 חדל מלימודיו כליל והחל לעבוד בבית דפוס. הוא היה כמעט אנאלפבית כשעזב את לימודיו ומגמגם חלקית. הוא למד קרוא וכתוב רק מאוחר יותר. הוא עסק במכירת סחורה גנובה ונענש במאסר על תנאי. בין היתר מכר סיגריות ואלכוהול לחיילים אמריקאים בבסיס הצבאי סמוך לעיירת מגוריו.[4]

בגיל 16 עבר להתגורר בפריז ושם החל לשחק ב"קפה דה לה גר" (Café de la Gare), קפה-תיאטרון חדש שהיה בעל אופי קומי. בקבוצת שחקני התיאטרון הצעירים ששיחקו עמו היו גם: פטריק דוור, וקולוש[5] ומיו-מיו.

תחילת הקריירה

עריכה

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הוא החל להופיע בסרטים קצרים ובסרטי טלוויזיה. הופעתו הראשונה בסרט עלילתי הייתה ב-1970, בסרט "Le cri du cormoran, le soir au-dessus des jonques". ב-1971 השתתף בסרטו של ז'אק דראי "Un peu de soleil dans l'eau froide" על פי ספרה של פרנסואז סאגאן. פריצתו הגדולה כשחקן החלה ב-1974 כששיחק בתפקיד הראשי, מול פטריק דוור ומיו-מיו, בסרטו של ברטראן בלייה, "הפרחחים" (Les Valseuses). העיתונאית אלאונורה לב תיארה את הסרט כ"אודיסיאה של שני גברים הבטוחים שהם מתנת-אלוהים לכל המין הנשי, וחיים על פי המוטו "כל אשה משתוקקת להיאנס".[6] הסרט נאסר תחילה להקרנה בישראל, בגלל תוכנו המיני, העירום והעמימות המוסרית שלו, אך לאחר שהמפיצים בישראל קיצצו קטעים נרחבים ממנו הוא הותר להקרנה ב-1978.[7] בהמשך אותה שנה השתתף בסרטו המצליח של קלוד סוטה, "ונסן, פרנסואה, פול והאחרים" (Vincent, François, Paul... et les autres).

ב-1976 ביסס את מעמדו כשחקן מוביל בקולנוע האירופי כשכיכב באפוס הקולנועי שביים ברנרדו ברטולוצ'י, "1900". דאפרדייה גילם בסרט את בן האיכרים המתחבר ונאבק חליפות בבן האצולה שגולם על ידי רוברט דה נירו. באותה שנה כיכב בסרטו של מרקו פררי, "La Dernière Femme" ("האישה האחרונה"), מול אורנלה מוטי ומישל פיקולי והיה מועמד לפרס סזאר על משחקו. גם סרט זה נפסל להקרנה בישראל בגלל שדפארדיה מופיע בו בעירום מלא והוא כולל סצנות מין.[8] באותן שנים עבד דפארדיה באינטנסיביות והשתתף במספר סרטים בשנה, כולם בתפקידים ראשיים ובבימוים של המובילים בבמאי צרפת כגון: אנדרה טשין, ברבט שרדר, קלוד מילר ומרגריט דיראס. ב-1976 לדוגמה, כיכב ב-7 סרטים. ב-1978 שיחק שוב בסרטו של הבמאי הפרובוקטיבי, ברטראן בלייה. הפעם היה זה "הכינו את הממחטות" (Préparez vos mouchoirs), שבו גילם דפארדיה גבר שאשתו (בגילומה של הקנדית קרול לור) איבדה את חדוות חייה והוא מבקש מאלמוני (פטריק דוור) שפגש בבר שייכנס לחייהם וינסה להחזיר לאשתו את היכולת להיות מאושרת. הסרט זכה בשבחים וגרף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בשנות ה-80

עריכה

ב-1980 שיחק דפארדיה בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", המספר את סיפורה של אישה (בגילומה של איזבל הופר) הנוטשת את בן זוגה האינטלקטואל ואת חייה הבורגניים בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז (דפארדיה). הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב. בהמשך אותה שנה שיתף לראשונה פעולה עם הבמאי הנודע, פרנסואה טריפו, בסרט "המטרו האחרון".[9] הוא גילם שחקן תיאטרון המהווה את הצלע השלישית במשולש רומנטי הכולל אשה (קתרין דנב) המחביאה את בעלה היהודי (היינץ בנט) בדירתם הפריזאית בזמן מלחמת העולם השנייה.[10] הסרט זכה ב-10 פרסי סזאר ובהם, פרס השחקן הטוב לדפארדיה. באותה שנה גם שיחק בסרטו של אלן רנה "הדוד שלי מאמריקה".[11]

ב-1981 שיחק שוב בסרט של טריפו, "האשה ממול" ("La Femme d'à côté"), הפעם מול פאני ארדן, כזוג נאהבים מן העבר, הנפגש במפתיע כשאחת המשפחות עוברת לגור בשכנות לשנייה. ב-1982 שיחק דפארדיה בסרטו של הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה, "דנטון" בו גילם את המהפכן הצרפתי ז'ורז' דנטון.[12] באותה שנה שיחק באחד מסרטיו הידועים; "שובו של מרטין גר" שבוים על ידי דניאל ויניי. בסרט הוא מגלם את דמותו של מרטן גר - גבר בן המאה ה-16 החוזר לכפרו לאחר שמונה שנים בהן נעלם ומבקש להתאחד מחדש עם אשתו. לאנשי הכפר לא ברור האם מדובר במרטן גר האמיתי או במתחזה והגבר עומד למשפט.

ב-1984 השתתף בסרט ההיסטורי עתיר התקציב של הבמאי אלן קורנו, "Fort Saganne", לצידם של פיליפ נוארה, סופי מרסו וקתרין דנב. באותה שנה ביים את הסרט "טרטיף", על פי מחזהו של מולייר וגם שיחק בתפקיד הראשי בתור השרלטן, טרטיף. בסרט שיחקה גם אשתו, אליזבט דפארדיה. בשנים אלו האט במקצת את קצב עבודתו אך עדיין כיכב ב-2 לבין 3 סרטים מדי שנה. ב-1985 שיחק בסרט נוסף של פיאלה; הפעם "Police" בו שיחק מול סופי מרסו ורישאר אנקונינה. באותה שנה שיחק בקומדיה "אישה אחת או שתיים" לצידן של סיגורני ויבר ורות וסטהיימר.

ב-1986 כיכב דפארדיה באחד מסרטיו הבולטים, סרטו של קלוד ברי, על פי ספרו של מרסל פניול - "ז'אן דה פלורט". דפארדיה גילם בסרט את ז'אן דה פלורט - גובה מיסים עירוני וגיבן המגיע לכפר בפרובאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, יחד עם אשתו (גולמה על ידי אשתו של דפארדיה אליזבת) ובתו הקטנה, כשהוא נחוש להגשים את שאיפתו להפוך לעובד אדמה. הוא נתקל בצרות העין של הכפריים המקומיים ובתאוות הבצע והרוע של שכניו, אב ובנו, המגולמים על ידי איב מונטאן ודניאל אוטיי.[13] באותה שנה גם כיכב בסרט "חליפת ערב" ("Tenue de soirée"), קומדית פשע עם מוזיקה שהלחין סרז' גינסבורג.[14]

ב-1987 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של פיאלה, "תחת שמש השטן" ("Sous le soleil de Satan"). הסרט, שהתבסס על ספרו של ז'ורז' ברנאנוס, עוסק בכומר כפרי ובעיסוקו בדמות השטן תוך שהוא מעורב בסיפורה של נערה המייצגת את הטוהר והשחיתות כאחת (סנדרין בונר).[15] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ודפארדיה היה מועמד על משחקו לפרס הסזאר.

ב-1988 שיחק דפארדיה מול איזבל אג'אני בסרט "קאמי קלודל" שתיאר את יחסיהם של הפסל אוגוסט רודן והפסלת קאמי קלודל. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר. הוא שיחק במיני סדרה של הרוזן ממונטה כריסטו את הדמות הראשית הרוזן ממונטה כריסטו.

בשנות ה-90

עריכה

בתחילת 1990 יצא למסכים סרטו של ז'אן-פול רפנו, "סיראנו דה ברז'ראק", על פי המחזה בעל אותו שם, בו גילם דפארדיה את דמותו של סיראנו בעל האף הבולט המאוהב בבת דודתו היפה, רוקסאן, וכותב לה מכתבי אהבה עליהם הוא חותם בשמו של ידידו.[16] דפארדיה זכה עבור משחקו בפרס הסזאר. סרטו הבא היה "גרין קארד", קומדיה רומנטית בהפקה אמריקאית, עם אנדי מקדואל ובבימוי פיטר ויר.[17] היה זה תפקידו המשמעותי ביותר בהפקה בשפה האנגלית. הסרט זכה להצלחה גדולה והקנה לדפארדיה פרסום גם בצפון אמריקה. גם סרטו הבא, "אורנוס", בבימויו של קלוד ברי, זכה לשבחי הביקורת. הסרט שהתבסס על ספר של מרסל איימה, עסק בכפר צרפתי המתמודד עם ספיחי מלחמת העולם השנייה והיה מועמד בשבע קטגוריות של פרס סזאר.

ב-1991 גילם דפארדיה את דמותו של המלחין מרן מארה בסרטו של אלן קורנו, "כל הבקרים שבעולם" ("Tous les Matins du Monde"). הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר וזכה לתשבחות רבות, ובכללם על משחקו של דפארדיה. באותה שנה גם פרסם מעין אוטוביוגרפיה בשם "מכתבים גנובים", הכוללת עשרים וחמישה מכתבים דמיוניים, אותם הוא כתב לידידיו הקרובים, וכן לישויות מטפיזיות כמו "הטבע", "המחלה", "הדורות הבאים", "הכסף" ו״העבודה".[18]

דפארדיה תרם קטעי דיבור לשירה בשיר "אני אחנוק אותך" של הבמאי הצרפתי הקטור זאזו באלבום משנת 1992 "Sahara Blue". האלבום הציג קטעי שירה המבוססים על המשורר ארתור רמבו.

בנוסף ב-1992 כיכב בסרטו של רידלי סקוט, "1492: מעבר לאופק" המספר את סיפורו של כריסטופר קולומבוס. ב-1993 שוב כיכב בסרט של קלוד ברי. הפעם היה זה, "ז'רמינל" ("Germinal"), על פי הרומן של אמיל זולא. היה זה הסרט היקר ביותר שהופק בצרפת עד אותה עת. ב-1994 שיחק בסרטו של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורונטורה, "פורמליות טהורה" (Una Pura Formalità), בו גילם סופר הסובל מאמנזיה ונחקר על ידי מפקח המשטרה (מגולם על ידי הבמאי רומן פולנסקי) החושד בו בבצוע פשע חמור. ב-1996 שיחק בסרט הדרמה "העבודה הטובה ביותר בעולם". ב-1999 גילם דפארדיה את דמותו של אובליקס בסרטו של קלוד זידי "אסטריקס ואובליקס נגד קיסר" ("Astérix et Obélix contre César"), סרט לייב אקשן המבוסס על סדרת הקומיקס הצרפתית "אסטריקס", שהיה הראשון לסדרת סרטים מצליחה אודות הגיבור המצויר.

בשנות ה-2000

עריכה

דפארדיה המשיך לשחק בסרטים רבים גם בשנות ה-2000.

ב-2002 כיכב בסרט "אסטריקס ואובליקס: המשימה קלאופטרה", שעלות הפקתו הייתה כ-44.2 מיליון, והיה הסרט היקר בתולדות צרפת עד אז.[19] ב-2008 שיחק בסרט נוסף בסדרה "אסטריקס במשחקים האולימפיים",[20] וב-2012 בסרט "אסטריקס בבריטניה".

ב-2007 שיחק בסרט "החיים בוורוד" (La Môme), סיפור חייה של זמרת השאנסון הצרפתייה אדית פיאף, בתפקיד לואי לפלה, בעל מועדון הלילה שגילה את פיאף.[21]

ב-2008 שיחק דפארדיה בסרט "שלום ולהתראות" (Hello Goodbye). בסרט גילמו דפארדיה ופאני ארדן זוג יהודים העולה לישראל ומתמודדים עם התלאות הפוקדות אותם כעולים חדשים. הסרט צולם בחלקו בישראל בהשתתפות שחקנים ישראלים בהם ששון גבאי וליאור אשכנזי.[22] הסרט, בבימויו של גרהם גואיט, לא זכה להצלחה בעולם, וגם בישראל קיבל ביקורות קשות,[23] כולל ביקורת קשה אודות משחקו של דפארדיה.[24]

ב-2009 שיחק בסרטו האחרון של הבמאי קלוד שברול, "המפקח בלאמי", בתפקיד הראשי של המפקח המבוגר, בן דמותו של המפקח מגרה, החוקר תעלומה של הונאת ביטוח.[25]

ב-2010 שיחק דפארדיה לצד קתרין דנב ופבריס לוקיני בסאטירה החברתית "פוטיש - אשה צעצוע" ("Potiche") שעסקה במאבק לזכויות הנשים על רקע מאבקי הפועלים בצרפת בשנות ה-70.[26] סרט נוסף בו שיחק באותה שנה היה "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" ("La Tête en friche") בבימויו של ז'אן בקר. בסרט, שזכה לביקורות חמות, שיחק דפארדיה גבר מבוגר וחסר השכלה שכל חייו גדל כלא יוצלח ודוכא על ידי אמו השתלטנית. כל זה משתנה לאחר שהוא פוגש ישישה בת 95 הפותחת בפניו את עולם הספרות שדרכו הוא מתחבר אל עולמו הפנימי.[27]

ב-2015 הוציא לאור אוטוביוגרפיה שנייה בשם "Innocent" ("תמים", או "חף מפשע") שנמכרה ב-80 אלף עותקים כבר בהדפסה הראשונה.[28]

ב-2016 הגיע לישראל על מנת להופיע לצידה של פאני ארדן במחזה של מרגריט דיראס, ושנה אחר כך חזר להופיע עם איזבל אדג'ני במחזה "מכתבי אהבה".[29]

ב-2017 כיכב בסרט "הכפר של ברברה" לצד קתרין דנב.[30]

האשמות בהטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס

עריכה

בראיון משנת 1978, דווח שדפרדייה אישר סיפור שהוא השתתף לראשונה באונס כשהיה בן 9, ושהוא השתתף במקרי אונס נוספים מאז. על פי הדיווחים הוא הצהיר שיש "יותר מדי מקרים מכדי לספור... לא היה שום דבר רע בזה. הבנות רצו שיאנסו. כלומר, אין דבר כזה אונס. זה רק עניין של בחורה מגיעה למצב שבו היא רוצה להיות". הסיפור עלה מחדש בכתבה במגזין "טיים" ב-1991. דפרדייה הכחיש את הסיפור ואיים בתביעה משפטית כנגד כל כלי התקשורת שפרסמו את מעלליו, לכאורה.[31][32] הצוות של דפרדייה טען כי דבריו תורגמו לא נכון והוא רק הודה שראה אונס.[33]

לאורך השנים הצטברו למעלה מ-13 עדויות של נשים נגד דפרדייה בגין הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס, שאותן הוא הכחיש בתוקף. נכון ל-2023, הליך משפטי נגד דפרדיה בנושא עדיין מתנהל.[34] בין היתר, בנובמבר 2017 – סיפרה השחקנית הישראלית, ימית סול, בתוכנית האירוח הטלוויזיונית "שי בשידור" – כי במהלך צילומים לסרט עם ז'רארד דפארדיה, האחרון תקף אותה מינית כאשר הכניס את ידו למכנסיה ולחש לה באוזן אמירות מיניות. בעקבות מעלליו – ימית סול עזבה את סט הצילומים והתפטרה.[35] בדומה, בשנת 2019, פרסמה השחקנית הצרפתייה עמנואל דבוור(אנ') פוסט בפייסבוק, ובו האשימה את דפרדייה בתקיפה מינית שלה במהלך צילומי הסרט "דנטון"; אולם בדצמבר 2023, דווח כי דבוור(אנ') שמה קץ לחייה בעקבות המקרה[36].[37]. בשנת 2023, השחקנית הלן דאראס הגישה תלונה רשמית נגד דפרדייה, בטענה שתקף אותה מינית בשנת 2007 כששיחקו יחד בסרט "דיסקו".

בפברואר 2021 והואשם דפארדיה באינוס ותקיפה מינית של שחקנית ורקדנית בת 22, מבלי לחשוף שמה.[38][39] לאחר שהשחקנית הגיעה לביתו לצורך חזרות, טענה כי תקף אותה פעמיים. היא הגישה את התלונה בתחנת המשטרה המקומית באוגוסט 2018, בקומונה לאמבסק שבדרום צרפת. דפארדייה כפר בהאשמות אלה. דווח כי התיק נסגר בשנת 2019 מחוסר ראיות, לאחר 9 חודשי חקירה משטרתית, אך נפתח שוב מחדש באוקטובר 2020 בהוראת שופט חוקר בהתאם לחוק בצרפת, אחרי שהמתלוננת הגישה את תלונתה בשנית.[38]

באפריל 2023 התפרסם תחקיר באתר "מדיה-פארט" שבו 13 נשים שונות האשימו את דפרדייה בביצוע תקיפות מיניות שונות במהלך עבודתן על 11 סרטים וסדרות טלוויזיה בהן שיחק בין השנים 2004 ל-2022. בדצמבר 2023 שודר בערוץ France 2 תחקיר שגם בו הוצגו טענות דומות.[40][41]

בדצמבר 2023 הואשם דפרדייה גם בתקיפה מינית של הסופרת והעיתונאית הספרדייה ממוצא יהודי, רות באזה (ספ'), בשנת 1995 בהיותה בת 23 וסובלת מאנורקסיה כרונית. על פי דיווחי סוכנות הידיעות הצרפתית, האירוע התרחש כאשר היא שהתה בביתו של דפארדיה בפריז לצורך ריאיון למגזין "Cinemania", ומאוחר יותר הגישה תלונה נגדו.

חיים אישיים

עריכה
 
ז'ארד דפארדיה (משמאל) עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, 2013

לדפארדיה 4 ילדים, בשנים 1970–1996 דפארדיה היה נשוי לשחקנית אליזבת גיניו (Guignot), המבוגרת ממנו בשמונה שנים, ושאותה הכיר לראשונה בחוג למשחק כשהיה בן 15. היא עזרה לו לשפר את יכולת הקריאה שלו ואת המבטא.[4] לבני הזוג נולדו שני ילדים: גיום (יליד 1971, נפטר מדלקת ריאות ב-2008) וז'ולי דפארדיה (ילידת 1973), שחקנית מצליחה. ב-1992 נולדה לו גם בת, רוקסאן, מדוגמנית בשם קארינה סילה, בזמן שהיה פרוד מאשתו. בין השנים 1997 ל-2005 היה בזוגיות עם השחקנית הצרפתייה קרול בוקה, בשנת 2006 נולד בנו ז'אן ממערכת יחסים עם הלן ביזוט ממוצא צרפתי-קמבודי, בתו של האנתרופולוג פרנסיס ביזוט, אשר התפרסם לאחר ששרד את השבי בקמבודיה בזמן שלטון הקמר רוז'.

בשנת 2012, בעקבות העלאת מדרגת מס ההכנסה העליונה בצרפת ל-75%, החליט דפארדיה להגר לבלגיה בה שיעורי המס נמוכים יותר; זאת במסגרת גל עזיבת עשירים צרפתיים נוספים באותה העת. הדבר גרר ביקורות בצרפת שכינו את המעבר כמעשה לא-פטריוטי.[42]

ב-3 בינואר 2013 העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לדפרדיה, אזרחות רוסית.[43] ב-2015, לאחר שתמך בפוטין והביע עמדות פרו-רוסיות לגביי הסכסוך האוקראיני–רוסי, הוחלט באוקראינה על איסור הקרנת סרטיו של דפרדייה (ראו: סנקציות בין-לאומיות בסכסוך האוקראיני-רוסי).[44]

פרסים

עריכה

דפארדיה היה מועמד לפרס סזאר הצרפתי מספר שיא של ארבע-עשרה פעמים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. בשנת 1981 זכה לראשונה בפרס זה עבור הופעתו בסרט "המטרו האחרון", יצירתו של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו. הוא זכה בסזאר בשנית ב-1991 עבור הסרט "סיראנו דה ברז'ראק (אנ')". הוא היה אף מועמד לפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר לשנת 1990, אך בו לא-זכה.

בין היתר, דפרדיה זכה בפרסים הבאים:

פילמוגרפיה חלקית

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ז'ראר דפארדיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אבנר שביט‏, "ז'ראר דפרדייה הוא מפלצת": ריאיון עם פרנסואה אוזון, באתר וואלה, 30 במרץ 2011
  2. ^   נירית אנדרמן, הוא כוכב ענק, אבל הטענות לתקיפות מיניות עלולות לסיים את הקריירה של ז'ראר דפרדייה, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2023
  3. ^ רועי אבן, ‏עמנואל דבוור, שהתלוננה נגד ז'ראר דפרדייה, שמה קץ לחייה, באתר ‏מאקו‏, 14 בדצמבר 2023
  4. ^ 1 2 דפרדייה ילד פרא, חדשות, 11 בדצמבר 1986
  5. ^ קולוש ב"ויקיציטוט"
  6. ^ אלאונורה לב, אשה מסוכנת גברים מסכנים, מעריב, 16 באוגוסט 1979
  7. ^ זאב רב-נוף, הרודפים הם הנרדפים, דבר, 10 בנובמבר 1978
  8. ^ מאיר שניצר, דפרדייה, למשל, חדשות, 20 במרץ 1987
  9. ^ אורי קליין, אה, איזה כיבוש נחמד!, דבר, 26 בדצמבר 1980
  10. ^ עירית שמגר, האמת הישנה של איש הגל החדש, מעריב, 11 בדצמבר 1980
  11. ^ אורי קליין, סוד הטבע האנושי, דבר, 22 במאי 1981
  12. ^ דנטון בפולנית קולנועית, "העולם הזה", גיליון 2408 מ-26 באוקטובר 1983, עמוד 46
  13. ^ רחל נאמן, קולנוע - חוקי המשחק -, כותרת ראשית, 9 בספטמבר 1987
  14. ^ רחל נאמן, ביקורת קולנוע - 'חליפת ערב', כותרת ראשית, 25 במרץ 1987
  15. ^ סוכניות הידיעות, מת הבמאי הצרפתי מוריס פיאלה, באתר הארץ, 11 בינואר 2003
  16. ^ אריאנה מלמד, ספר/סרט - יש לו אף ארוך נורא, חדשות, 6 בנובמבר 1990
  17. ^ חגי לוי, נישואין פיקטיבים, חדשות, 21 במרץ 1991
  18. ^ מאיר שניצר, זהירות, הגורילה, חדשות, 1 בפברואר 1991
  19. ^ הסרט היקר בתולדות צרפת עלה לאקרנים, באתר הארץ, 30 בינואר 2002
  20. ^ תדהר, אלד, צרפת: יותר משישה מיליון צופים ב"אסטריקס באולימפיאדה", באתר הארץ, 2 במרץ 2008
  21. ^ גואל פינטו, הקול האמיתי של פיאף, באתר הארץ, 18 במרץ 2007
  22. ^ נירית אנדרמן, ליאור אשכנזי ישחק לצד פאני ארדן וז'ראר דפרדייה בסרט שיצולם בישראל, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2007
  23. ^ גיתית גינת, עכבר העיר, שלום ולהתראות: ישראל בעיני הצרפתים, באתר הארץ, 14 ביוני 2009
  24. ^ מאיר שניצר, שלום ולא להתראות: עוד סרט מיותר, מעריב, 19 ביוני 2009
  25. ^ אורי קליין, "המפקח בלאמי" - תמיד יש יותר משנגלה לעין, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2010
  26. ^ זהר וגנר, "פוטיש - אישה צעצוע": פתאום נזכרו שיש פמיניזם, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
    אורי קליין, הסרט "פוטיש - אשה צעצוע" - אגדה פמיניסטית רבת חן המשלבת אירוניה ומלנכוליה, באתר הארץ, 2 באפריל 2011
  27. ^ אורי קליין, גלריה, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט": מה יש שלא לאהוב, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2010
    אדוה לנציאנו, עכבר העיר, "ברוכים הבאים הביתה": לא כל צרפתי הוא בהכרח איכותי, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2012
  28. ^ שלמה פפירבלט, ז'רר דפרדייה מספר על הרגע שבו החליט להתאסלם, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2015
  29. ^ עכבר העיר, ז'ראר דפרדייה ואיזבל אדג'ני מגיעים לבמות ישראל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2017
  30. ^   אורי קליין, לראשונה זה ארבעה חודשים חזרתי לקולנוע. לא לסרט הזה פיללתי, באתר הארץ, 1 ביולי 2020
  31. ^ ז'רארד דפארדיה: מעולם לא אנסתי, מעריב, 24 במרץ 1991
  32. ^ ז'ראר דפרדייה מאיים: אתבע סכומי עתק ממפרסמי עלילת האונס, מעריב, 27 במרץ 1991
  33. ^ ז׳ראר דפרדייה לא יגיע לחלוקת האוסקר "לא אנסתי, העלילו עלי בעיתוני ארה״ב, חדשות, 24 במרץ 1991
  34. ^ רועי אבן, ‏עמנואל דבוור, שהתלוננה נגד ז'ראר דפרדייה, שמה קץ לחייה, באתר ‏מאקו‏, 14 בדצמבר 2023
  35. ^ מעריב אונליין, ‏ימית סול: "ז'ראר דפרדייה הכניס יד למכנסיי ולחש לי דבר דוחה", באתר מעריב אונליין, 12 בנובמבר 2017
  36. ^ רועי אבן, ‏עמנואל דבוור, שהתלוננה נגד ז'ראר דפרדייה, שמה קץ לחייה, באתר ‏מאקו‏, 14 בדצמבר 2023
  37. ^ שמה קץ לחייה השחקנית עמנואל דבוור, הראשונה להאשים את ז'ראר דפרדייה בתקיפה מינית, באתר ynet, 14 בדצמבר 2023
  38. ^ 1 2   הגרדיאן, השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה מואשם באונס ובתקיפה מינית של שחקנית, באתר הארץ, 24 בפברואר 2021
  39. ^   הארץ, צעירה מאשימה את השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה באונס, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2018
  40. ^ שמה קץ לחייה השחקנית עמנואל דבוור, הראשונה להאשים את ז'ראר דפרדייה בתקיפה מינית, באתר ynet, 14 בדצמבר 2023
  41. ^ אלון פרוכטר, תלונה נוספת על תקיפה מינית הוגשה נגד ז'ראר דפרדייה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 7 בדצמבר 2023
  42. ^ דפרדייה מגיב לראשונה לאחר שעזב את צרפת: "מענישים את מי שמצליח", באתר TheMarker‏, 17 בדצמבר 2012
  43. ^ פוטין העניק אזרחות לשחקן הגולה ז'ראר דפרדייה, באתר הארץ, 3 בינואר 2013
  44. ^ שלמה פפירבלט, סרטי ז'ראר דפרדייה, תומך פוטין, נאסרו להקרנה באוקראינה, באתר הארץ, 22 ביולי 2015

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27ראר_דפארדיה&oldid=40689676"