ויקיפדיה

ז'ראר דפארדיה

שחקן צרפתי

ז'ראר קזבייה מרסל דפארדיה (בצרפתית: ‏Gérard Xavier Marcel Depardieuⓘ‏?‏; נולד ב-27 בדצמבר 1948) הוא שחקן קולנוע צרפתי, הנחשב אחד משחקני הקולנוע הצרפתים החשובים והמוכרים ביותר.[1] מעמדו וחשיבותו בעולם הקולנוע הצרפתי נותרו בעינם במהלך השנים הרבות בהן הוא פעיל. דפארדיה זכה פעמיים בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר.

ז'ראר דפארדיה
Gérard Depardieu
דפארדיה, 2016
דפארדיה, 2016
לידה 27 בדצמבר 1948 (בן 74)
צרפתצרפת שאטורו, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gérard Xavier Marcel Depardieu עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה, בלגיה, איחוד האמירויות הערביות, צרפת, אלג'יריה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1965–הווה (כ־58 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
    • Élisabeth Depardieu (19 בפברואר 1971–2 בנובמבר 1996)
  • קארינה סילה עריכת הנתון בוויקינתונים
  • קארינה סילה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ז'ולי דפארדיה, גיום דפארדיה, רוקסאן דפארדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס אריה הזהב (1997)
  • פרס אריה הזהב (1997)
  • חוג מבקרי הסרטים של לונדון לשחקן השנה (1992)
  • פרס גלובוס הזהב (1991)
  • פרס סטניסלבסקי (2006)
  • אביר המסדר הלאומי של קוויבק (2002)
  • פרס לומייר לשחקן הטוב ביותר (2007)
  • פרס סזאר (1981)
  • פרס פטיבל קאן לשחקן הטוב ביותר (1990)
  • פרס סזאר לשחקן הטוב ביותר (1991)
  • פרס איגוד המבקרים האמריקני לשחקן הטוב ביותר (1983)
  • פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר לסרט מוזיקלי או קומי (1990)
  • פרס סזאר לשחקן הטוב ביותר (1981)
  • המסדר הלאומי של קוויבק
  • אבירות במסדר ההצטיינות הלאומי
  • מסדר ההצטיינות הלאומי
  • גביע וולפי לשחקן הטוב ביותר
  • פרס לומייר, פסטיבל הקולנוע בליון
  • 7 d'Or
  • אביר בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ילדות ונעורים עריכה

דפארדיה נולד בעיר שאטורו שבחבל סאנטר-עמק הלואר שבמרכז צרפת, כאחד מחמשת ילדיהם של משפחת פועלים וגדל בעוני בדירת שני חדרים. אביו היה בעל מלאכה בתחום המתכת וכבאי מתנדב ואימו – עקרת בית. בילדותו הרבה להיעדר מבית הספר ובגיל 13 חדל מלימודיו כליל והחל לעבוד בבית דפוס. הוא היה כמעט אנאלפבית כשעזב את לימודיו ומגמגם חלקית. הוא למד קרוא וכתוב רק מאוחר יותר. הוא עסק במכירת סחורה גנובה וקיבל עונש מאסר על תנאי. בין היתר מכר סיגריות ואלכוהול לחיילים אמריקאים בבסיס הצבאי סמוך לעיירת מגוריו.[2]

בגיל 16 עבר להתגורר בפריז ושם החל לשחק ב"קפה דה לה גר" (Café de la Gare), קפה-תיאטרון חדש שהיה בעל אופי קומדי. בקבוצת שחקני התיאטרון הצעירים ששיחקו עמו היו גם: פטריק דוור, וקולוש[3] ומיו-מיו.

תחילת הקריירה עריכה

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הוא החל להופיע בסרטים קצרים ובסרטי טלוויזיה. הופעתו הראשונה בסרט עלילתי הייתה ב-1970, בסרט "Le cri du cormoran, le soir au-dessus des jonques". ב-1971 השתתף בסרטו של ז'אק דראי "Un peu de soleil dans l'eau froide" על פי ספרה של פרנסואז סאגאן. פריצתו הגדולה החלה ב-1974 כששיחק בתפקיד הראשי, מול פטריק דוור ומיו-מיו, בסרטו של ברטראן בלייה, "הפרחחים" (Les Valseuses). העיתונאית אלאונורה לב תיארה את הסרט כ"אודיסיאה של שני גברים הבטוחים שהם מתנת-אלוהים לכל המין הנשי, וחיים על פי המוטו "כל אשה משתוקקת להיאנס".[4] הסרט נאסר תחילה להקרנה בישראל, בגלל תוכנו המיני, העירום והעמימות מוסרית שלו. אך לאחר שהמפיצים בישראל קיצצו קטעים נרחבים ממנו הוא הותר להקרנה ב-1978.[5] בהמשך אותה שנה השתתף בסרטו המצליח של קלוד סוטה, "ונסן, פרנסואה, פול, והאחרים" (Vincent, François, Paul... et les autres).

ב-1976 ביסס את מעמדו כשחקן מוביל בקולנוע האירופי כשכיכב באפוס הקולנועי שביים ברנרדו ברטולוצ'י, "1900". דאפרדייה גילם בסרט את בן האיכרים המתחבר ונאבק חליפות בבן האצולה שגולם על ידי רוברט דה נירו. באותה שנה כיכב בסרטו של מרקו פררי, "La Dernière Femme" ("האישה האחרונה"), מול אורנלה מוטי ומישל פיקולי והיה מועמד לפרס סזאר על משחקו. גם סרט זה נפסל להקרנה בישראל בגלל שדפארדיה מופיע בו בעירום מלא והוא כולל סצינות מין.[6] באותן שנים עבד דפארדיה באינטנסיביות והשתתף במספר סרטים בשנה, כולם בתפקידים ראשיים ובבימוים של המובילים בבמאי צרפת כגון: אנדרה טשין, ברבט שרדר, קלוד מילר ומרגריט דיראס. ב-1976 לדוגמה, כיכב ב-7 סרטים. ב-1978 שיחק שוב בסרטו של הבמאי הפרובוקטיבי, ברטראן בלייה. הפעם היה זה "הכינו את הממחטות" (Préparez vos mouchoirs), שבו גילם דפארדיה גבר שאשתו (בגילומה של הקנדית קרול לור) איבדה את חדוות חייה והוא מבקש מאלמוני (פטריק דוור) שפגש בבר שייכנס לחייהם וינסה לעשות את אשתו מאושרת. הסרט זכה בשבחים וגרף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בשנות ה-80 עריכה

ב-1980 שיחק דפארדיה בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", המספר את סיפורה של אישה (בגילומה של איזבל הופר) הנוטשת את בן זוגה האינטלקטואל ואת חייה הבורגניים בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז (דפארדיה). הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב. בהמשך אותה שנה שיתף לראשונה פעולה עם הבמאי הנודע, פרנסואה טריפו, בסרט "המטרו האחרון". הוא גילם שחקן תיאטרון המהווה את הצלע השלישית במשולש רומנטי הכולל גם אשה (קתרין דנב) המחביאה את בעלה היהודי (היינץ בנט) בדירתם הפריזאית בזמן מלחמת העולם השנייה.[7] הסרט זכה ב-10 פרסי סזאר ובהם, פרס השחקן הטוב לדפארדיה. באותה שנה גם שיחק בסרטו של אלן רנה "הדוד שלי מאמריקה".[8]

ב-1981 שיחק שוב בסרט של טריפו, "האשה ממול" (La Femme d'à côté), הפעם מול פאני ארדן, כזוג נאהבים מן העבר, הנפגש במפתיע כשאחת המשפחות עוברת לגור בשכנות לשנייה. ב-1982 שיחק דפארדיה בסרטו של הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה, "דנטון" בו גילם את המהפכן הצרפתי ז'ורז' דנטון. באותה שנה שיחק באחד מסרטיו הידועים; "שובו של מרטין גר" שבוים על ידי דניאל ויניי. בסרט הוא מגלם את דמותו של מרטן גר - גבר בן המאה ה-16 החוזר לכפרו לאחר שמונה שנים בהן נעלם ומבקש להתאחד מחדש עם אשתו. לאנשי הכפר לא ברור האם מדובר במרטן גר האמיתי או במתחזה והגבר עומד למשפט.

ב-1984 השתתף בסרט ההיסטורי עתיר התקציב של הבמאי אלן קורנו, "Fort Saganne", לצידם של פיליפ נוארה, סופי מרסו וקתרין דנב. באותה שנה ביים את הסרט "טרטיף", על פי מחזהו של מולייר וגם שיחק בתפקיד הראשי (טרטיף). בסרט שיחקה גם אשתו, אליזבט דפארדיה. בשנים אלו האט במקצת את קצב עבודתו אך עדיין כיכב ב-2–3 סרטים בכל שנה. ב-1985 שיחק בסרט נוסף של פיאלה,; הפעם "Police" בו שיחק מול סופי מרסו ורישאר אנקונינה. באותה שנה שיחק בקומדיה "אישה אחת או שתיים" לצידן של סיגורני ויבר ורות וסטהיימר.

ב-1986 כיכב דפארדיה באחד מסרטיו הבולטים, סרטו של קלוד ברי, על פי ספרו של מרסל פניול - "ז'אן דה פלורט". דפארדיה גילם בסרט את ז'אן דה פלורט - גובה מיסים עירוני וגיבן המגיע לכפר בפרובאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, יחד עם אשתו (גולמה על ידי אשתו של דפארדיה אליזבת) ובתו הקטנה, כשהוא נחוש להגשים את שאיפתו להפוך לעובד אדמה. הוא נתקל בצרות העין של הכפריים המקומיים ובתאוות הבצע והרוע של שכניו, אב ובנו, המגולמים על ידי איב מונטאן ודניאל אוטיי.[9] באותה שנה גם כיכב בסרט "חליפת ערב" (Tenue de soirée), קומדית פשע עם מוזיקה שהלחין סרז' גינסבורג.[10]

ב-1987 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של פיאלה, "תחת שמש השטן" (Sous le soleil de Satan). הסרט, שהתבסס על ספרו של ז'ורז' ברנאנוס, עוסק בכומר כפרי ובעיסוקו בדמות השטן תוך שהוא מעורב בסיפורה של נערה המייצגת את הטוהר והשחיתות כאחת (סנדרין בונר).[11] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ודפארדיה היה מועמד על משחקו לפרס הסזאר.

ב-1988 שיחק דפארדיה מול איזבל אג'אני בסרט "קאמי קלודל" שתיאר את יחסיהם של הפסל אוגוסט רודן והפסלת קאמי קלודל. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר. שיחק במיני סדרה של הרוזן ממונטה כריסטו את הדמות הראשית הרוזן ממונטה כריסטו.

בשנות ה-90 עריכה

בתחילת 1990 יצא למסכים סרטו של ז'אן-פול רפנו, "סיראנו דה ברז'ראק", על פי המחזה בעל אותו שם, בו גילם דפארדיה את דמותו של סיראנו בעל האף הבולט המאוהב בבת דודתו היפה, רוקסאן, וכותב לה מכתבי אהבה עליהם הוא חותם בשמו של ידידו.[12] דפארדיה זכה עבור משחקו בפרס הסזאר. סרטו הבא היה "גרין קארד", קומדיה הרומנטית בהפקה אמריקאית, עם אנדי מקדואל ובבימוי פיטר ויר.[13] היה זה תפקידו המשמעותי ביותר בהפקה בשפה האנגלית. הסרט זכה להצלחה גדולה והקנה לדפארדיה פרסום גם בצפון אמריקה. גם סרטו הבא, "אורנוס", בבימויו של קלוד ברי, זכה לשבחי הביקורת. הסרט שהתבסס על ספר של מרסל איימה, עסק בכפר צרפתי המתמודד עם ספיחי מלחמת העולם השנייה והיה מועמד בשבע קטגוריות של פרס סזאר.

ב-1991 גילם דפארדיה את דמותו של המלחין מרן מארה בסרטו של אלן קורנו, "כל הבקרים שבעולם" (Tous les Matins du Monde). הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר וזכה לתשבחות רבות, ובכללם על משחקו של דפארדיה. באותה שנה גם פרסם מעין אוטוביוגרפיה בשם "מכתבים גנובים", הכוללת עשרים וחמישה מכתבים דמיוניים, אותם הוא כתב לידידיו הקרובים, וכן לישויות מטפיזיות כמו "הטבע", "המחלה", "הדורות הבאים", "הכסף" ו״העבודה".[14]

דפארדיה תרם קטעי דיבור לשירה בשיר "אני אחנוק אותך" של הבמאי הצרפתי הקטור זאזו באלבום משנת 1992 "Sahara Blue". האלבום הציג קטעי שירה המבוססים על המשורר ארתור רמבו.

בנוסף ב-1992 כיכב בסרטו של רידלי סקוט, "1492: מעבר לאופק" המספר את סיפורו של כריסטופר קולומבוס. ב-1993 שוב כיכב בסרט של קלוד ברי. הפעם היה זה, "ז'רמינל" (Germinal), על פי הרומן של אמיל זולא. היה זה הסרט היקר ביותר שהופק בצרפת עד אותה עת. ב-1994 שיחק בסרטו של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורונטורה, "פורמליות טהורה" (Una Pura Formalità), בו גילם סופר הסובל מאמנזיה ונחקר על ידי מפקח המשטרה (מגולם על ידי הבמאי רומן פולנסקי) החושד בו כי ביצע פשע חמור. ב-1996 שיחק בסרט הדרמה העבודה הטובה ביותר בעולם. ב-1999 גילם דפארדיה את דמותו של אובליקס בסרטו של קלוד זידי "אסטריקס ואובליקס נגד קיסר" (Astérix et Obélix contre César), סרט לייב אקשן המבוסס על סדרת הקומיקס אסטריקס, שהיה הראשון לסדרת סרטים מצליחה אודות הגיבור המצויר.

בשנות ה-2000 עריכה

דפארדיה המשיך לשחק בסרטים רבים גם בשנות ה-2000.

ב-2002 כיכב בסרט "אסטריקס ואובליקס: המשימה קלאופטרה", שעלות הפקתו הייתה כ-44.2 מיליון, והיה הסרט היקר בתולדות צרפת עד אז.[15] ב-2008 שיחק בסרט נוסף בסדרה "אסטריקס במשחקים האולימפיים",[16] וב-2012 בסרט "אסטריקס בבריטניה".

ב-2007 שיחק בסרט "החיים בוורוד" (La Môme), סיפור חייה של אדית פיאף, בתפקיד לואי לפלה, בעל מועדון הלילה שגילה את פיאף.[17]

ב-2008 שיחק דפארדיה בסרט "שלום ולהתראות" (Hello Goodbye). בסרט גילמו דפארדיה ופאני ארדן זוג יהודים העולה לישראל ואת התלאות הפוקדות אותם כעולים חדשים. הסרט צולם בחלקו בישראל בהשתתפות שחקנים ישראלים בהם ששון גבאי וליאור אשכנזי.[18] הסרט, בבימויו של גרהם גואיט, לא זכה להצלחה וגם בישראל הביקורות אודותיו היו קשות,[19] כולל ביקורת קשה אודות משחקו של דפארדיה.[20]

ב-2009 שיחק בסרטו האחרון של הבמאי קלוד שברול, "המפקח בלאמי", בתפקיד הראשי של המפקח המבוגר, בן דמותו של המפקח מגרה, החוקר תעלומה של הונאת ביטוח.[21]

ב-2010 שיחק דפארדיה לצד קתרין דנב ופבריס לוקיני בסאטירה החברתית "פוטיש - אשה צעצוע" (Potiche) שעסקה במאבק לזכויות הנשים על רקע מאבקי הפועלים בצרפת בשנות ה-70.[22] סרט נוסף בו שיחק באותה שנה היה "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" (La Tête en friche) בבימויו של ז'אן בקר. בסרט, שזכה לביקורות חמות, שיחק דפארדיה גבר מבוגר וחסר השכלה שכל חייו גדל כלא יוצלח ודוכא על ידי אמו השתלטנית. כל זה משתנה לאחר שהוא פוגש ישישה בת 95 הפותחת בפניו את עולם הספרות שדרכו הוא מתחבר אל עולמו הפנימי.[23]

ב-2015 הוציא לאור אוטוביוכרפיה שנייה בשם "Innocent" (תמים, או חף מפשע) שמכרה 80 אלף עותקים כבר בהדפסה הראשונה.[24]

ב-2016 הגיעה לישראל להופיע לצידה של פאני ארדן במחזה של מרגריט דיראס, ושנה אחר כך חזר להופיע עם איזבל אדג'ני במחזה "מכתבי אהבה".[25]

ב-2017 כיכב בסרט "הכפר של ברברה" לצד קתרין דנב.[26]

חיים אישיים עריכה

בשנים 1970–1996 דפארדיה היה נשוי לשחקנית אליזבת גיניו (Guignot), המבוגרת ממנו בשמונה שנים, ושאותה הכיר לראשונה בחוג למשחק כשהיה בן 15. היא עזרה לו לשפר את יכולת הקריאה שלו ואת המבטא.[2] לבני הזוג נולדו שני ילדים: גיום (מת מדלקת ריאות ב-2008) וז'ולי דפארדיה, שחקנית מצליחה. ב-1992 נולדה לו גם בת, רוקסאן, מדוגמנית בשם קארינה סילה, בזמן שהיה פרוד מאשתו. בין השנים 1997 ל-2005 היה בזוגיות עם השחקנית קרול בוקה.

בשנת 2012, בעקבות העלאת מדרגת מס ההכנסה העליונה בצרפת ל-75% עבר לבלגיה בה שיעורי מס נמוכים יותר, במסגרת גל של עזיבת עשירים את צרפת. הדבר גרר ביקורת בצרפת שכינו את המעבר כמעשה לא-פטריוטי.[27] ב-3 בינואר 2013 העניק נשיא רוסיה, פוטין, לדפארדיה, אזרחות רוסית.[28] ב-2015 לאחר שהביע עמדותיו על הקונפליקט הרוסי-אוקראיני, הוחלט באוקראינה להחרים את סרטיו.[29]

האשמות באונס עריכה

בראיון משנת 1978, דפרדייה אישר על פי הדיווחים סיפור שהוא השתתף לראשונה באונס כשהיה בן 9, ושהוא השתתף במקרי אונס נוספים מאז. על פי הדיווחים הוא הצהיר שיש "יותר מדי מקרים מכדי לספור... לא היה שום דבר רע בזה. הבנות רצו שיאנסו. כלומר, אין דבר כזה אונס. זה רק עניין של בחורה מגיעה למצב שבו היא רוצה להיות". הסיפור עלה מחדש בכתבה במגזין טיים ב-1991. דפרדייה הכחיש את הסיפור ואיים בתביעה משפטית נגד כל כלי תקשורת שפרסמו אותו.[30][31] הצוות של דפרדייה אמר שדבריו תורגמו לא נכון והוא רק הודה שראה אונס.[32]

בנובמבר 2017, סיפרה השחקנית הישראלית ימית סול בתוכנית "שי בשידור" כי במהלך צילומים לסרט עם דפארדיה, האחרון תקף אותה מינית כאשר הכניס את ידו למכנסיה ולחש לה באוזן אמירות מיניות. בעקבות המקרה סול עזבה את סט הצילומים והתפטרה.[33]

בפברואר 2021 הואשם דפארדיה באינוס ותקיפה מינית של שחקנית בשנות ה-20 לחייה.[34] שם השחקנית לא פורסם. על פי דיווחי סוכנות הידיעות הצרפתית, האירוע התרחש בשנת 2018, כאשר השחקנית שהתה בביתו של דפארדיה בפריס לצורך חזרות,[35] ולטענתה הוא תקף אותה פעמיים. בעקבות החקירה הראשונה שנמשכה תשעה חודשים, התיק נסגר בשנת 2019 מחוסר ראיות, אך נפתח מחדש באוקטובר 2020 בהוראת שופט חוקר בהתאם לחוק בצרפת, אחרי שהמתלוננת הגישה את תלונתה בשנית.[34]

פרסים עריכה

דפארדיה היה מועמד לפרס סזאר מספר שיא של ארבע עשרה פעמים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. בשנת 1981 זכה לראשונה בפרס זה עבור הופעתו ב"המטרו האחרון", יצירתו של הבמאי פרנסואה טריפו. הוא זכה בסזאר בשנית ב-1991 עבור הסרט סיראנו דה ברז'ראק (אנ'). הוא היה אף מועמד לפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר לשנת 1990. פרט לכך הוא זכה בפרסים הבאים:

פילמוגרפיה חלקית עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ז'ראר דפארדיה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אבנר שביט‏, "ז'ראר דפרדייה הוא מפלצת": ריאיון עם פרנסואה אוזון, באתר וואלה!‏, 30 במרץ 2011
  2. ^ 1 2 דפרדייה ילד פרא, חדשות, 11 בדצמבר 1986
  3. ^ קולוש ב"ויקיציטוט"
  4. ^ אלאונורה לב, אשה מסוכנת גברים מסכנים, מעריב, 16 באוגוסט 1979
  5. ^ זאב רב-נוף, הרודפים הם הנרדפים, דבר, 10 בנובמבר 1978
  6. ^ מאיר שניצר, דפרדייה, למשל, חדשות, 20 במרץ 1987
  7. ^ עירית שמגר, האמת הישנה של איש הגל החדש, מעריב, 11 בדצמבר 1980
  8. ^ אורי קליין, סוד הטבע האנושי, דבר, 22 במאי 1981
  9. ^ רחל נאמן, קולנוע - חוקי המשחק -, כותרת ראשית, 9 בספטמבר 1987
  10. ^ רחל נאמן, ביקורת קולנוע - 'חליפת ערב', כותרת ראשית, 25 במרץ 1987
  11. ^ סוכניות הידיעות, מת הבמאי הצרפתי מוריס פיאלה, באתר הארץ, 11 בינואר 2003
  12. ^ אריאנה מלמד, ספר/סרט - יש לו אף ארוך נורא, חדשות, 6 בנובמבר 1990
  13. ^ חגי לוי, נישואין פיקטיבים, חדשות, 21 במרץ 1991
  14. ^ מאיר שניצר, זהירות, הגורילה, חדשות, 1 בפברואר 1991
  15. ^ הסרט היקר בתולדות צרפת עלה לאקרנים, באתר הארץ, 30 בינואר 2002
  16. ^ תדהר, אלד (פאריס), צרפת: יותר משישה מיליון צופים ב"אסטריקס באולימפיאדה", באתר הארץ, 02 במרץ 2008
  17. ^ גואל פינטו, הקול האמיתי של פיאף, באתר הארץ, 18 במרץ 2007
  18. ^ נירית אנדרמן, ליאור אשכנזי ישחק לצד פאני ארדן וז'ראר דפרדייה בסרט שיצולם בישראל, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2007
  19. ^ גיתית גינת, עכבר העיר, שלום ולהתראות: ישראל בעיני הצרפתים, באתר הארץ, 14 ביוני 2009
  20. ^ מאיר שניצר, שלום ולא להתראות: עוד סרט מיותר, מעריב, 19 ביוני 2009
  21. ^ אורי קליין, "המפקח בלאמי" - תמיד יש יותר משנגלה לעין, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2010
  22. ^ זהר וגנר, עכבר העיר, "פוטיש - אישה צעצוע": פתאום נזכרו שיש פמיניזם, באתר הארץ, 08 באפריל 2011
    אורי קליין, הסרט "פוטיש - אשה צעצוע" - אגדה פמיניסטית רבת חן המשלבת אירוניה ומלנכוליה, באתר הארץ, 02 באפריל 2011
  23. ^ אורי קליין, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט": מה יש שלא לאהוב, באתר הארץ, 05 באוקטובר 2010
    אדוה לנציאנו, עכבר העיר, "ברוכים הבאים הביתה": לא כל צרפתי הוא בהכרח איכותי, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2012
  24. ^ שלמה פפירבלט, ז'רר דפרדייה מספר על הרגע שבו החליט להתאסלם, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2015
  25. ^ עכבר העיר, ז'ראר דפרדייה ואיזבל אדג'ני מגיעים לבמות ישראל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2017
  26. ^   אורי קליין, לראשונה זה ארבעה חודשים חזרתי לקולנוע. לא לסרט הזה פיללתי, באתר הארץ, 01 ביולי 2020
  27. ^ דפרדייה מגיב לראשונה לאחר שעזב את צרפת: "מענישים את מי שמצליח", באתר TheMarker‏, 17 בדצמבר 2012
  28. ^ לה מונד, הארץ, פוטין העניק אזרחות לשחקן הגולה ז'ראר דפרדייה, באתר הארץ, 03 בינואר 2013
  29. ^ שלמה פפירבלט, סרטי ז'ראר דפרדייה, תומך פוטין, נאסרו להקרנה באוקראינה, באתר הארץ, 22 ביולי 2015
  30. ^ ז'רארד דפארדיה: מעולם לא אנסתי, מעריב, 24 במרץ 1991
  31. ^ ז'ראר דפרדייה מאיים: אתבע סכומי עתק ממפרסמי עלילת האונס, מעריב, 27 במרץ 1991
  32. ^ ז׳ראר דפרדייה לא יגיע לחלוקת האוסקר "לא אנסתי, העלילו עלי בעיתוני ארה״ב, חדשות, 24 במרץ 1991
  33. ^ מעריב אונליין, ‏ימית סול: "ז'ראר דפרדייה הכניס יד למכנסיי ולחש לי דבר דוחה", באתר מעריב אונליין, 12 בנובמבר 2017
  34. ^ 1 2   הגרדיאן, השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה מואשם באונס ובתקיפה מינית של שחקנית, באתר הארץ, 24 בפברואר 2021
  35. ^   הארץ, צעירה מאשימה את השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה באונס, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2018

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27ראר_דפארדיה&oldid=37142296"