חולדה
חולדה (שם מדעי: Rattus; ידועה בכינוי העממי "עכברוש") היא סוג של יונק, ממשפחת העכבריים בסדרת המכרסמים.
 חולדה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכרסמים |
| תת־סדרה: | דמויי עכבר |
| משפחה: | עכבריים |
| סוג: | חולדה |
| שם מדעי | |
 Rattusולדהיים, 1803 | |
| |
.jpg)
.jpg)
מאפייניםעריכה
לחולדות חוש ריח מפותח ושמיעה מפותחת. הן ידועות בכושר הישרדות יוצא דופן. נמצאה, למשל, חולדה חיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות. גם הקשרים החברתיים של החולדות והאינטליגנציה שלהן מסייעים בשרידותן – חולדות מסוגלות למצוא את דרכן במבוך ולקשר בין אירועים כמו אכילת מזון מורעל ומות חבריהן.
החולדות הן מן היונקים הנפוצים ביותר וישנם מינים וזנים רבים של חולדות. החולדות הגיעו, עם האדם, לכמעט כל פיסת יבשה ואי נידח בעולם. כיום החולדות נפוצות בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה והן נמצאות בעיקר באזורים עירוניים. מרבית זני החולדות נתפשים בידי האדם כמזיקים לאדם וכמכחידי מינים של חיות בר. אולם, החולדות משמשות גם לניסויים מדעיים וכחיות מחמד. חולדות מעבדה הן זן מתורבת, לרוב רגוע יותר, של חולדות הרחוב והן מוכרות כחולדות מחמד. מיני החולדות הנפוצים בישראל הם חולדה מצויה (Rattus rattus) וחולדת חוף (Rattus norvegicus). על אף שמה, אין קשר בין החולדה Rattus norvegicus לנורווגיה, השם נוצר ככל הנראה בטעות במאה ה-17 על ידי ג'ון ברקנהוט (John Berkenhout) שהאמין שהחולדות הגיעו לאנגליה באוניות. למעשה המקור האמיתי של החולדות הוא ככל הנראה אסיה.
בין המאות ה-13 וה-17 סייעו כנראה החולדות בהפצת מגפת הדבר (המגפה השחורה) באירופה. מחלה זו מועברת לבני אדם על ידי עקיצת פרעושים הנגועים בחיידק. חוקרים סבורים שקרבה יתרה בין החולדות לבני האדם היא שגרמה להתפרצות המחלה.
החולדה במקורותעריכה
החולדה נזכרת פעמים רבות במקורות חכמים. במקומות אחדים החולדה מחליפה את החולד המקראי, ברשימת 'שמונת השרצים' המטמאים. היא מתוארת כחיה המשתכנת 'בעיקרי הבתים'[1], וניזונה מלחם, מבעלי חיים קטנים כעכברים[2], ומנבלות[3]. על פי הגישה הרווחת בתרגומים העתיקים והמפרשים, משמעות השמות "חולד" ו"חולדה" זהה והם מתייחסים למין אחד או כמה מיני טורפים קטנים ממשפחת הסמוריים (Mustelide), ובמיוחד עם החמוס (Mustela). זיהוי זה מתאים למרבית תיאורי החולדה בספרות חכמים, אולם החולדה נזכרת במשנה בפסחים[4] כניזונה מלחם ועלולה לגרור חמץ ממקום למקום, ועל כן שם היא אינה החמוס, שאינו ניזון מלחם. זיהוי אחר מן העת החדשה המתאים אף לתיאור החולדה בפסחים הוא עם בעל-החיים הנקרא בלשוננו חולדה (Rattus). החולדה 'אוכלת-כל' וניזונה מזירעונים, ירק, בעלי-חיים קטנים ואף מלחם. נטיית החולדות לאגור את עודפי המזון במחבואים בטריטוריה שלהן, מבהירה את החשש במשנה שמא תגרור החולדה חמץ ממקום למקום.
מיניםעריכה
|
|
|
לקריאה נוספתעריכה
- ז. עמר, החמוס – זיהוי ה"חולדה" שבמשנה על ידי הרמב"ם, לשוננו עג (תשע"א), עמ' 327–333.
קישורים חיצונייםעריכה
נועה מנהיים, תחנות תרבותיות בהיסטוריה של החולדה, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2015 ג'ורדן קיסנר, הגרדיאן, אדם נגד חולדה - האם המלחמה הארוכה קרובה לסיום?, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2016הערות שולייםעריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ח, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י', עמוד ב'
- ^ תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק יז הלכה יט
- ^ משנה, פסחים פרק א משנה ב