בית החרושת של וגנר
בית החרושת של האחים וגנר נוסד ביפו כמסגרייה ונפחייה בעשור האחרון של המאה ה-19. עד מלחמת העולם הראשונה ביסס בית החרושת את מעמדו כחשוב ביותר לעבודות מתכת בתחומי ארץ ישראל. לימים נקרא בשם "נחושתן" ועבר לייצר מעליות. הייצור במפעל נמשך עד שנות ה-70. בתחילת שנות ה-80 החליטה חברת "נחושתן" לקדם תוכנית בניין עיר במתחם, אך תוכנית זו לא הושלמה.
היסטוריה עריכה
"בית החרושת של האחים וגנר"[3] נוסד בשכונת ולהאלה ביפו כמסגרייה ונפחייה בעשור האחרון של המאה ה-19 על ידי האחים הטמפלרים וילהלם וגיאורג וגנר, בנים למשפחה ענפה של חרשי ברזל. בבית החרושת עסקו ביציקות ברזל, בהרכבת מנועים ובמשאבות מים אשר סייעו רבות לפיתוח החקלאות ביפו וסביבתה.. בסמוך לבית החרושת הקימו את מגורי המשפחה. עד מלחמת העולם הראשונה ביסס בית החרושת את מעמדו כחשוב ביותר לעבודות מתכת בתחומי א"י. בפברואר 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ספג בית החרושת פגיעות קשות ממשחתת צרפתית מן הים, בשל החשד שייצרו בו נשק.[4][2][1]
לאחר המלחמה הוא שוקם והמשיך לפעול עד לתחילתה של מלה"ע השנייה. אז הוחלט על ידי הבריטים לגרש מהארץ את בני קהילת הטמפלרים, שנחשבו אזרחי מדינת אויב. במרץ 1946, בתום מלחמת העולם ולאחר מגעיו של מר וגנר עם הבריטים להשבת הטמפלרים ארצה, התנקש הפלמ"ח בחייו ברחוב לוינסקי בת"א. מטרת ההתנקשות הייתה להבהיר לגרמנים כי חזרתם לארץ אינה רצויה. עם קום המדינה נסתם הגולל על אפשרות שובם של הטמפלרים לבתיהם. הרכוש הרב שהותירו הועבר לרשות מדינת ישראל. לאחר גירושם ועם צמיחת העיר תל אביב, עברו מבני המשפחה ובית החרושת מיד ליד ומצבם הידרדר. בין השאר, שיכנו בהם עולים ממצרים, השתמשו בהם כבית ספר (3) ולאחר מכן "בית החרושת של וגנר" המשיך פעילותו בשם "נחושתן" ולימים עבר לייצר מעליות. הייצור במפעל נמשך עד שנות ה-70.[2][4]
בתחילת שנות ה-80 החליטה חברת "נחושתן" לקדם תוכנית בניין עיר במתחם. הכוונה הייתה להקים שני בנייני משרדים. בתוכנית לא הייתה כל התייחסות לנושא השימור. התב"ע קיבלה תוקף בשנת 1989. בראשית שנות ה-90 נרכשו שטח המפעל ומבניו על ידי לוי קושניר שביקש לשנות את ייעוד הבנייה במתחם ממשרדים למגורים. להכנת תוכנית הבינוי החדשה תוך שימור המבנים ההיסטוריים בשטח המפעל לשעבר שכרה חברת "נחושתן" את שירותיו של האדריכל אברהם יסקי.[2]
תיאור המתחם עריכה
המתחם כולל חמישה מבנים מלבד שער הכניסה מרחוב אילת: בית מגורים חד-קומתי (שימש כמשרדי בית החרושת), בית מגורים דו-קומתי, וילה, מבנה בית החרושת.[2]
מצב המתחם כיום עריכה
מאז סיום תוכנית שימור המתחם בשנים 2004–2009 ועם סיום בניית "מגדל נווה צדק" ואכלוסו פסקה התעניינותם של היזמים בהשלמת השימור והכשרת חמשת המבנים של בית החרושת לפי התכנית, וכך המבנים המשומרים הוזנחו לחלוטין ועד היום עומדים ריקים וללא שימוש. עובדה זו גורמת לבלייה מואצת והתדרדרותם הפיזית של המבנים ההיסטוריים. מזה זמן מקודמת תוכנית להסבת המבנים למלון בוטיק.[2] ב-2009 סביב המבנים הוקמה רחבה מטופחת וגשר הולכי רגל, המקשר בין המתחם לבין שכונת נווה צדק, שמעבר לציר הרכבת הטורקית הישנה, מעין "שכיית החמדה האירופית" בלבה של תל אביב.[4]
לקריאה נוספת עריכה
- מאיר דיזנגוף, עם תל אביב בגולה
- נחום גוטמן, שביל קליפות התפוזים
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 יוסי ביילין, מאה שנה לפינוי תל אביב, באתר ישראל היום, מרץ 23,2017
- ^ 1 2 3 4 5 6 אמנון בר אור-טל גזית, מתחם בית החרושת של האחים וגנר (נחושתן), דרך אילת 61 – תל אביב, באתר אמנון בר אור
- ^ מפה עם סימון בית החרושת (באנגלית), 1917, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ 1 2 3 יהודית יהב, בית חרושת לאמנות בלב תל אביב, באתר ynet, 9 בספטמבר 2009