בלשאצר

בֵּלְשַׁאצַּר (גם בֵּלְאשַׁצַּר; אכדית: בֵּל-שָׁרָ-אֻצוּר, "בל, שמור (אצור) את המלך" ) היה נסיך בבל, בנו של נבונאיד, המלך האחרון של האימפריה הבבלית. בתנ"ך, בספר דניאל פרקים ה' וח', מוזכר בלשאצר כמלך בבל, לפני הופעתן של פרס ומדי.

בלשאצר

רמברנדט: "משתה בלשאצר"
רמברנדט: "משתה בלשאצר"
מדינה	האימפריה הבבלית החדשה
נהרג	בבל

בלשאצר במקורות הבבליים המאוחרים

בלשאצר הוא בנו של נבונאיד, מלך בבל, אשר אחרי שלוש שנות שלטון בלבד, הלך אל נווה המדבר תימא והקדיש את עצמו לעבודת אל הירח סין ואת בלשאצר מינה בשנת 553 לפני הספירה לשליט מחליף, על מנת להגן על בבל בהיעדרו.

בשנת 540 לפני הספירה חזר נבונאיד מהמדבר, בתקווה להגן על ממלכתו מפני פלישתם של הפרסים. בשנת 539 לפני הספירה הוצב בלשאצר בעיר בבל על מנת להגן על הבירה, בעוד נבונאיד צועד עם חייליו צפונה על מנת להילחם בכורש. יומיים לאחר מכן, כבש הצבא הפרסי את העיר בבל.

בלשאצר במקורות הקלאסיים

הרודוטוס מתייחס למלך האחרון של בבל בשם "לבינטוס" וטוען שזה היה גם שמו של אביו. הרודוטוס אומר כי אמו של לבניטוס הצעיר יותר הייתה המלכה ניטוקריס אותה הוא מתאר כשליטה הדומיננטית. רבים סבורים כי היא הייתה בתו של נבוכדנצר.

לגבי מקורו של השם "לבינטוס" סבורים החוקרים כי הוא שיבוש של השם נבונידוס (כינוי של נבונאיד אצל הסופרים הקלאסיים). לבינטוס הצעיר, כך נהוג לחשוב, הוא ככל הנראה בלשאצר. הדעות לגבי עניין זה חלוקות, ויש הטוענים שלבינטוס הצעיר המוזכר בכתביו של הרודוטוס, הוא למעשה נבונאיד המלך, אביו של בלשאצר.

"הכרוניקה של נבונאיד" כתב בבלי עתיק אשר מתעד את שלטון נבואיד, וגם מזכיר את בנו, בלשאצר.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מתייחס אף הוא לבלשאצר, אך מציין כי הוא נודע על ידי הבבלים בשם "נבואנדלוס". חוקרי התנ"ך ראו בזה שיבוש של "נבונידוס". יוסף בן מתתיהו מתייחס למלכה באותה תקופה כסבתו של בלשאצר. אזכור זה מהווה תמיכה לדעה, כי לבינטוס הצעיר היה אכן נבונאיד, בנה של ניטוקריס ואביו של בלשאצר.

בלשאצר בתנ"ך

ערך מורחב – משתה בלשאצר

בספר דניאל, פרק ה', פסוקים א'–ד', מתואר משתה בלשאצר, שבו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככליי שתייה עבורו ועבור שריו, נשיו ופילגשיו.

פרק זה שנכתב כולו בארמית, השפה בה נכתבו חלקים נכבדים בספר דניאל, ממשיך ומתאר כיצד יוצאות אצבעות של יד אדם (אֶצְבְּעָן דִּי יַד-אֱנָשׁ) וכותבות על הטיח מול הנברשת (לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא) שבקיר (עַל גִּירָא) בהיכלו של המלך (דִּי-כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא) את הכתובת: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין". כשבלשאצר מבחין בכך הוא מחוויר ונבהל. הוא קורא מיד להביא לפניו את החכמים והקוסמים ואומר להם, כי מי שיקרא את הכתובת ויגלה את פשרה יקבל בגד ארגמן, כמו זה שנהגו ללבוש אנשי מלוכה. כמו כן יקבל ענק זהב, ענק אותו היה רשאי לענוד רק מי שקיבל אותו מהמלך. פרס נוסף שהציע בלשאצר לפותר החידה הוא להיות שליט שלישי בממלכה. פרס זה שיקף את המצב בו נבונידוס שלט כשליט ראשון ובלשאצר כשליט שני.

איש מן החכמים והקוסמים לא יכול היה לפרש את הכתובת שעל הקיר. כאשר נקרא אל המלך, דניאל, החכם העברי, ומתבקש לפרש את הכתובת, הוא מפרש אותה כנבואת חורבן לבבל.

אלוהים, כך אמר דניאל, (מְנֵא--מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), כלומר שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסֵין", כלומר הפרסים. ואכן בבל חולקה בין פרס ומדי. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו הלילה (בֵּהּ, בְּלֵילְיָא, קְטִיל, בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא). והפרסים כבשו את בבל.

בלשאצר בתלמוד ובמדרש

הסדר הכרונולוגי של שלושת מלכי בבל מובא בתלמוד (מסכת מגילה דף י"א, עמודים א-ב) באופן הבא: נבוכדנצר מלך 45 שנים, אוויל מרודך 23 שנים ובלשאצר שלט בבבל במשך שנתיים, עד שנהרג בתחילתה של השנה השלישית לשלטונו, באותו לילה בו נפלה בבל בידי הפרסים.

ההתייחסויות של התלמוד והמדרש לבלשאצר מדגישות את הדיכוי הרודני שלו כלפי מי שהיו מבני ישראל. מספר פסוקים בספרי נביאים מפורשים בהתייחסות לבלשאצר וקודמיו. לדוגמה, בפסוק "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב .." (ספר עמוס, פרק ה', פסוק י"ט) האריה, לפי אחד הפרושים, מייצג את נבוכדנצר, והדב, האכזרי כמו האריה גם אם לא חזק כמותו, מייצג את בלשאצר.

שלושת המלכים הבבליים, מוזכרים לעיתים קרובות יחד, באופן שיוצר רצף של מלכים הנוהגים בעריצות כלפי בני ישראל ובחוסר כבוד כלפי אלוהי ישראל, ועל כן נדונו מראש לחורבן ולביזוי.

פרשנות נוספת שמתייחסת למלכים אלו היא לפסוק בספר ישעיהו: "וקמתי עליהם נאם ה' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם-ה'" (פרק י"ד, פסוק כ"ב). אחת הפרשנויות לפסוק זה, בהקשר הזה, היא ש"שם" הוא נבוכדנצר, "שאר" הוא אויל מרודך, "נין" הוא בלשאצר ו"נכד" מתייחס לושתי. המלה "נין" לא מובאת כאן במשמעות של בן הנכד כי אם במשמעות של בן.

המדרש מתייחס בפירוט רב יחסית לאופן שבו מת בלשאצר. לפי המדרש כורש ודריווש המדי הועסקו כשומרים בשער הארמון המלכותי. בלשאצר, שהיה נסער בשל הכתובת המסתורית שהופיעה לפתע על קיר ההיכל וחשש שמישהו בתחפושת עשוי להיכנס אל הארמון על מנת לרצוח אותו, הורה לשומרי שער הארמון לערוף את ראשו של כל מי שמנסה להיכנס בכח אל הארמון, אפילו יהיה זה מישהו הטוען כי הוא המלך עצמו.

בלשאצר, שחש ברע, עזב את הארמון במהלך הלילה, מבלי שאף אחד יבחין, מהכניסה האחורית. כאשר חזר סירבו השומרים להכניס אותו. בלשאצר טען שהוא המלך עצמו, אך השומרים אמרו לו: "האם אין זה המלך אשר הורה לנו להרוג כל מי שינסה להיכנס בכח לארמון, אפילו אם יטען שהוא המלך עצמו?" כורש ודריווש אחזו בקישוט כבד שהיה חלק מפמוט ובאמצעותו ניפצו את גולגולתו של המלך.

יש מדרש האומר שבלשאצר מלך שלוש שנים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלשאצר בוויקישיתוף

• בלשאצר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בלשצר (אישיות מקראית), דף שער בספרייה הלאומית