פתיחת התפריט הראשי

בל 47 הוא מסוק קל רב-תכליתי דו־להבי וחד־מנועי, מתוצרת חברת בל האמריקאית. המסוק טס לראשונה ב-8 בדצמבר 1945. בהתבססו על אב הטיפוס בל 30, שהיה המסוק הראשון של חברת בל שתוכנן על ידי ארתור יאנג, היה בל 47 למסוק הראשון שאושר לשימוש אזרחי ב-8 במרץ 1946. יותר מ-5,600 מסוקי בל 47 יוצרו, כולל כאלה שיוצרו ברישיון על ידי חברת אגוסטה באיטליה, ווסטלנד כלי טיס בבריטניה ותעשיות כבדות קווסאקי ביפן.

בל 47
Bell 47
Helicopter Bell 47.jpg
בל 47G
מאפיינים כלליים
סוג מסוק קל רב-תכליתי
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
איטליהאיטליה  איטליה
יצרן בל הליקופטר
אגוסטה-בל
טיסת בכורה 8 בדצמבר 1945
תקופת שירות 1965 – 1968
(בחיל האוויר הישראלי)
יחידות שיוצרו 5,600 עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמש ראשי צבא ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תרשים
Bell 47 Drawing.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המסוק שימש חברות אזרחיות רבות לצרכים שונים כגון הטסת נוסעים וריסוס אווירי חקלאי, ועוד. בנוסף שירת המסוק בצבא ארצות הברית, בו סומל בל H-13 סו, ובצבאות שונים ברחבי העולם. משימותיו הצבאיות של המסוק היו סיור, תצפית, קישור וחילוץ. המסוק שימש לפעילות מבצעית צבאית כבר במהלך מלחמת קוריאה.

תכנון ופיתוחעריכה

בל 30עריכה

בל 47 היה מבוסס על המסוק הניסיוני בל 30. מסוק ניסיוני זה תוכנן על ידי ארתור יאנג, שהציע ב-1941 את הדגם שפיתח לחברת בל. הפיתוח שהציע יאנג התאפיין ברוטור ראשי בעל שני להבים, שהיה בעל תצורה ייחודית: בניצב ללהבי הרוטור הותקנו שני מוטות קצרים שבקצותיהם משקולת, שכונו "קורת איזון". כאשר הסתובב הרוטור יצרה קורת האיזון אפקט גירוסקופי שסייע לייצוב הרוטור. אב טיפוס בקנה מידה מלא ראשון של דגם 30 המריא בדצמבר 1942, והמסוק נחשף לציבור ביולי 1944.[1][2]

בל 47עריכה

בתחילת 1945 החלה חברת בל בפיתוח דגם מתקדם של דגם 30. דגם זה היה בעל כן נסע בעל ארבעה גלגלים, שני מושבים וחופה שקופה. חלקו האחורי של המסוק היה מכוסה בלוחות מתכת דקים, ומנועו היה מנוע בוכנה מתוצרת חברת פרנקלין, דגם 6V4-178-B32, בעל הספק של 178 כוח סוס. דגם זה סומל בל 47, וטיסת הבכורה שלו התקיימה ב-8 בדצמבר 1945.[3][2]

 
בל 47B

דגם 47 היה דגם קדם סדרתי. הדגם הסדרתי הראשון היה דגם 47A, ממנו יוצרו 10 יחידות. דגם זה היה בעל כן נסע עם ארבעה גלגלים, מנור זנב מכוסה בלוחות מתכת וחופה שקופה גדולה. דגם B, שנכנס לייצור בתוך חודשים ספורים, שמר על כן הנסע ומנור הזנב, אך החופה השקופה הוחלפה במבנה דמוי מכונית, עם חלונות בחרטום. ב-8 במרץ 1946 קיבל דגם 47B את אישור מינהל התעופה האזרחית (Civil Aeronautics Administration) ובכך היה למסוק האזרחי הראשון שקיבל אישור כזה. גרסאות של דגם B‏ (B2 ו-B3) הותאמו לשירות בתחומי החקלאות.[3][2]

הדגם הבא, דגם D, פותח מדגם B3, והונע במנוע פרנקלין O335-3 בעל הספק של 200 כוח סוס. גם לדגם זה היה כן נסע בעל 4 גלגלים, אך זה הוחלף ב-1951 במגלשיים. גרסה D-1 הייתה בעלת שלושה מושבים, שנועדה לתת מענה טוב יותר מול המתחרים בשוק האזרחי.[2] מסוק מדגם 47D-1 קבע בספטמבר 1952 שיא לטיסה למרחק רב ללא תדלוק, כאשר טס מפורט וורת' שבטקסס לבאפלו שבניו יורק, מרחק של 1,960 קילומטרים.[3]

חיל האוויר של ארצות הברית (אז חילות האוויר של צבא ארצות הברית) גילה עניין במסוק עוד בתחילת דרכו. ב-1947 הזמין חיל האוויר מספר מסוקים מדגם 47 לניסוי והערכה. מסוקים אלו סומלו YR-13. גם צבא ארצות הברית התעניין בכלי הטיס, והזמין מסוקי בל 47 ב-1948 תחת הסימול H-13. מסוקים אלו קיבלו בהמשך את השם "סו", על שם השבט האינדיאני, על פי המסורת שהתקבעה בצבא לתת למסוקים שמות של שבטים.[2]

בל 47Gעריכה

 
בל 47G

דגם G היה הדגם הנפוץ ביותר של המסוק. דגם זה שילב את כל השיפורים שהוטמעו בדגמים הקודמים, ובהם חופת בועה גדולה ושקופה שנודעה בשם "בועת סבון", מגלשים, שלושה מושבים, מכלי דלק בתצורת "אוכף" משני צידי גוף המסוק, מנור זנב חשוף ממסבך צינורות ומשטח היגוי בזנב. דגם G הבסיסי הוצע עם מנוע פרנקלין 6V4-200-C32AB בעל 200 כוח סוס, אך המסוק הוצע בכמה וכמה גרסאות עם מנועים שונים של פרנקלין וגם של חברת לייקומינג בעלי הספק שונה, מ-200 עד 280 כוח סוס. דגם G היה הדגם הראשון שגם יוצר ברישיון מחוץ לגבולות ארצות הברית: חברת אוגוסטה בל האיטלקית ייצרה מסוקים מדגם G החל מ-1954, וכך גם חברת קווסאקי היפנית וחברת ווסטלנד איירקראפט הבריטית. בסך הכל נבנו קרוב ל-2,000 מסוקים מן הדגם האזרחי, לא כולל דגמים ניסיוניים ודגמים צבאיים.[2]

דגמים נוספיםעריכה

 
בל 47J של חיל האוויר של ארצות הברית בנחיתת אימון על מדשאות הבית הלבן

דגם H היה גרסת דה-לוקס של דגם G. דגם זה היה בעל תא טייס סגור ומבודד מרעש, ובו מקום לטייס ושני נוסעים. גוף המסוק היה בעל כיסוי אווירודינמי מלא, ומנור זנב במבנה מונוקוק, שבו העומס המבני נתמך על ידי מעטפת כלי הטיס, גם הוא מכוסה במלואו. המנוע בדגם זה היה מתוצרת פרנקלין מדגם 6V4-200-C32AB, בהספק 200 כוח סוס. הדגם לא הצליח, ויוצרו רק 33 יחידות.

הדגם הבא נקרא בל 47-J ג'ט ריינגר, שהיה גרסה בעלת ארבעה מושבים (טייס ושלושה נוסעים) של דגם H. הגרסה הצבאית של דגם זה, H-13J, הייתה בשירות חיל האוויר של ארצות הברית, ומסוק מגרסה זו היה המסוק הראשון בשירות נשיא ארצות הברית. דגם K היה גרסת אימון של דגם J, בעלת שני מושבים.

כאמור, מסוקי בל 47 יוצרו ביפן על ידי חברה משותפת לבל ולחברת קווסאקי. המסוק שיוצר נקרא קווסאקי KH-4, שהיה בעל תא טיס דומה לזה של דגם J ובו ארבעה מקומות ישיבה. בניגוד לדגם J, בדגם KH-4 היה מנור הזנב חשוף, ומכלי הדלק כבדגם G. דגם זה נמכר ברחבי אסיה, וכמה נמכרו גם באוסטרליה.

בפברואר 2010 הועבר רישוי המסוק לחברת סקוט'ס שירותי מסוקים. החברה הקימה חברת בת שנקראה סקוט'ס בל 47, שהחלה בתכנון דגם מחודש של המסוק, עם מנוע טורבו ציר מתוצרת חברת רולס-רויס, מדגם R300, ועם רוטור בעל להבים מחומרים מרוכבים.[4]

שירות מבצעיעריכה

 
מסוק בל H-13G של צבא ארצות הברית בגיחת פינוי פצועים. האלונקות מותקנות במנשאים על מגלשי המסוק
  ערך מורחב – בל H-13 סו

כאמור, צבא ארצות הברית הביע עניין במסוק כבר בשלבים הראשונים, בסוף 1946, עניין שנמשך למשך שלושה עשורים. המסוק הופעל על ידי צבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וסומל בל H-13 סו. משימות המסוק במלחמה היו מגוונות וכללו סיור, תצפית, חיפוש והצלה וחילוץ רפואי. המסוק שימש גם לאימון והדרכת טייסים במדינות רבות.

ב-3 ביולי 1958 הפעילה תחנת הטלוויזיה KTLA מלוס אנג'לס שבקליפורניה מסוק בל 47 שכור שעליו הותקנה מצלמת טלוויזיה. המסוק כונה "טלקופטר", והייתה זו הפעם הראשונה בעולם שמסוק הופעל למטרה זו. במהלך הטיסה הסתבר שהתחנה אינה מקבלת את הצילומים המשודרים מהמסוק, ולפיכך יצא יוזם שיטת הצילום ג'ון ד. סילבה ממושבו במסוק ועמד על המגלשיים בעוד המסוק מרחף בגובה 460 מטרים, וניסה לבדוק את המשדר שהותקן בצד המסוק. סילבה גילה שאחת משפופרות הריק הפסיקה לפעול בשל הרעידות ומזג האוויר החם. המסוק שב לנחיתה והתקלה תוקנה. למחרת, 4 ביולי, שידר המסוק את שידור החדשות האווירי הראשון בהיסטוריה.

נאס"א הפעילה מספר מסוקי בל 47 במהלך תוכנית אפולו כמסוקי אימון לאסטרונאוטים שהיו אמורים להטיס את רכב הנחיתה הירחי. מפקד משימת אפולו 17, יוג'ין סרנן, כמעט ונספה כאשר מסוקו התרסק בפלורידה, זמן קצר לפני טיסתו לירח.

המסוק בחיל האוויר הישראליעריכה

חיל האוויר הישראלי הכיר את המסוק דרך חיל האוויר הצרפתי, שהפעיל 180 מסוקי בל 47 מדגמי D,‏ G ו-G-2. כחלק מהפריחה ביחסי שתי המדינות רכשה ישראל ב-1965 13 מסוקים מעודפי חיל האוויר הצרפתי: 7 מתוצרת אוגוסטה בל, מדגם AB 47G-2, וששה נוספים מדגם 47G, מתוצרת ארצות הברית. המסוקים הגיעו לישראל בספטמבר אותה שנה. לאחר הגעת המסוקים וסיום הכשרת הטייסים נקלטו המסוקים בטייסת 123 אשר הוקמה עבורם בבסיס תל נוף.[5]

משימתם של המסוקים בעת שגרה הייתה לאימון במסגרת בית הספר לטיסה, להכשרה בסיסית להטסת מסוקים וכהסבה להטסת מסוקי סיקורסקי S-58.[6] בשעת חירום נועדו המסוקים לבצע משימות נוספות: תצפית וסיור, קישור והטסת מפקדים, תצפית והכוונת ארטילריה, וכן חילוץ נפגעים, הובלת מטענים עד 200 ק"ג במתלה מטען ולוחמה נגד טנקים באמצעות טילי נ"ט מדגם SS-10, רקטות ומקלע (0.5 אינץ'. שלוש המשימות האחרונות לא הגיעו לידי ביצוע ממשי במשימות מבצעיות.[7]

חשיפתם הראשונה של המסוקים לציבור הרחב הייתה במסדר הכנפיים שהתקיים ב-7 ביולי 1966. במלחמת ששת הימים הוקצו כמה מסוקים לאוגדות שפעלו בחזית הדרום, אוגדה 38, בפיקוד האלוף אריאל שרון ואוגדה 84, בפיקוד האלוף ישראל טל. המסוקים ביצעו משימות סיור ותצפית, טיווח ארטילריה, תובלת מפקדים, חילוץ נפגעים, ועוד. זו הייתה המערכה הראשונה שבה הופעלו מסוקים בצמוד לכוחות הקרקע, אך יחסית למספרם לא הופעלו המסוקים בצורה מלאה. זאת, מכיוון שהטייסים בעת חירום לא היו טייסים קבועים בטייסת אלא טייסים שהושאלו מטייסות מסוקים אחרות, וכן בשל העובדה שהטסת המסוק למשך זמן ארוך הייתה קשה פיזית.[8]

מסוקי הבל 47 סבלו מבעיות תחזוקה שונות, שהגיעו לשיאם בתאונה קטלנית ב-2 בנובמבר 1967 בה התרסק מסוק עקב כשל ברוטור הראשי, שגרם לתלישת אחד מלהביו. שני הטייסים, סגן יעקב ישראלי ורב-סרן רמי גיל (מוגילניק), נהרגו. בעקבות התאונה ולקחי המלחמה הוחלט בפיקוד חיל האוויר על הוצאת המסוקים משירות. ב-1968 הושבתו המסוקים והוחל במכירתם: שלושה מסוקים נמכרו ב-1968 לגופים אזרחיים באיטליה וששה אחרים נמכרו באותה שנה לחברה בארצות הברית, שמכרה אותם לאיראן כמסוקי ריסוס אווירי. ב-1969 נמכרו שלושת הנותרים לחברה אזרחית בגרמניה המערבית. את המסוק החליף בחיל האוויר מסוק האלואט II.[9]

גרסאותעריכה

 
בל 47G-5 בשדה התעופה סטאונינג (Stauning), דנמרק, יוני 2007
 
בל 47J-2 עם מצופים

גרסאות אזרחיותעריכה

  • בל 47
דגם קדם סדרתי, מנוע בוכנה מתוצרת פרנקלין, 178 כוח סוס
  • בל 47A
דגם 47 משופר, מנוע פרנקלין O-335-1‏, 157 כוח סוס
  • בל 47B
מקביל לדגם YR-13/HTL-1 הצבאי, מנוע פרנקלין O-335-1‏, 157 כוח סוס
  • בל 47B-3
מסוק לריסוס אווירי ותובלה כללית. הוצא גם לשירות הדואר של ארצות הברית.
  • בל 47C
  • בל 47D
דגם ראשון עם חופה בתצורת "בועת סבון".
  • בל 47D-1
נכנס לשירות ב-1949, עם מנור זנב חשוף, 3 מושבים.
  • בל 47E
עם מנוע פרנקלין 6V4-200-C32,‏ 200 כוח סוס.
  • בל 47F
  • בל 47G
מנוע פרנקלין של דגם E ותצורת ישיבה של דגם D-1, מכלי דלק בתצורת "אוכף".
  • בל 47G-2
מנוע לייקומינג VO-435,‏ 212 כוח סוס. יוצר ברישיון על ידי חברת ווסטלנד איירקראפט ונקרא ווסטלנד סו (Westland Sioux) עבור צבא בריטניה
  • בל 47G-2A
עם מנוע לייקומינג VO-435 משודרג, 240 כוח סוס.
  • בל 47G-2A-1
תא טייס מוגדל, להבי רוטור משופרים, קיבולת דלק מוגדלת.
  • בל 47G-3
מנוע פרנקלין 6VS-335-A עם מגדש טורבו, 225 כוח סוס.
  • בל 47G-3B
מנוע אווקו לייקומינג TVO-435 עם מגדש טורבו, 280 כוח סוס.
  • בל 47G-4
דגם תלת מושבי עם מנוע אווקו לייקומינג VO-540.
  • בל 47G-5
דגם תלת מושבי לתובלה כללית. דגם לריסוס חקלאי בעל שני מושבים שפותח מדגם זה סומל Ag-5. זה היה הדגם האחרון שיוצר על ידי חברת בל.
  • בל 47H-1
דגם תלת מושבי בעל תא טייס וגוף סגורים ועם מעטה אווירודינמי.
  • בל 47J ריינג'ר
דגם בעל ארבעה מושבים, מנוע אווקו לייקומינג VO-435.
  • בל 47K
גרסה צבאית של דגם J, לאימון.

גרסאות צבאיותעריכה

ראו: בל H-13 סו

גרסאות שנבנו ברישיוןעריכה

 
אוגוסטה בל 47G-2, בשירות הכוחות המזוינים של מלטה
  • אוגוסטה A.115
ייצור ברישיון באיטליה של דגם 47J, עם מנור זנב עם מסבך צינורות חשוף, עם מנוע טורבו ציר טורבומקה אסטזו II. אב טיפוס, יוצר בשנת 1971
  • מרידינולי/אוגוסטה EMA 124
אב טיפוס מתוצרת איטליה, עם חלק קדמי מתוכנן מחדש. לא הגיע לייצור סדרתי.
  • קוואסקי KH-4
ייצור ברישיון ביפן עם תא טייס מתוכנן מחדש, מערכת בקרה משופרת.

הסבותעריכה

  • קרסון C-4
  • אל טומקט סימן II
גרסה של דגם G-2 לריסוס חקלאי, מתוצרת קונטיננטל קופטרס. מסוק ראשון טס באפריל 1959. בהמשך יוצרו גרסאות משופרות.

מאפייניםעריכה

 
בל 47, 2015

הנתונים לדגם 47G-2[10]

  • צוות: 1
  • נוסעים: 1
  • אורך: 9.62 מטר
  • גובה: 2.90 מטר
  • קוטר רוטור: 10.70 מטר
  • משקל ריק:: 710 ק"ג
  • משקל מרבי: 1110 ק"ג
  • מהירות מרבית: 165 קמ"ש
  • מהירות שיוט: 135 קמ"ש
  • קצב נסיקה: 240 מטר לדקה
  • סייג רום: 3,850 מטר
  • טווח טיסה: 380 ק"מ
  • הנעה: מנוע בוכנה יחיד TVO-435-A1F‏בעל 6 צילינדרים מתוצרת "לייקומינג", בעל הספק מופחת של 200 כ"ס.

לקריאה נוספתעריכה

* Bill Gunston: The Illustrated Encyclopedia of Commercial Aircraft. Exeter Books, New york, 1980.
  • Michael J. H. Taylor, Editor and Compiler: Jane's Encyclopedia of Aviation. Danbury, Connecticut, USA, 1980.
  • יהודה בורוביק ונעם הרטוך: מסוקים של חיל האוויר: בל 47, ביעף - כתב עת לתעופה וחלל, גיליון 57, תשמ"ו - 1985, עמ' 41 -45.
  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר : מהטייגר מות' עד הסופה, באוויר - פרסומי תעופה וחלל, 2006, עמוד 109.
  • עמוס דור: IAF Light Helicopters: The IAF Aircraft Series, עמ' 24 - 28. מאוחזר באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר.
  • קישורים חיצונייםעריכה

    הערות שולייםעריכה

    1. ^ ביעף 57, עמ' 41.
    2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 The BELL 47 Helicopter Family - Models A thru K, באתר bell47.net.
    3. ^ 3.0 3.1 3.2 ביעף 57, עמ' 42.
    4. ^ HELI-EXPO: 1950s-era Bell Model 47 helicopter to return to production באתר flightglobal.com, 6 במרץ 2013.
    5. ^ ביעף 57, עמ' 42 - 43.
    6. ^ ביעף 57, עמ' 43.
    7. ^ ביעף 57, עמ' 44.
    8. ^ ביעף 57, עמ' 44 - 45.
    9. ^ ביעף 57, עמ' 45.
    10. ^ עמוס דור, IAF Light Helicopters, AD Graphics, 2000, עמוד 27.