בריאן קוואן
בריאן קוואן (באנגלית: Brian Cowen; באירית: Brian Ó Comhain, נולד ב-10 בינואר 1960) הוא מדינאי אירי שכיהן כראש הממשלה (טישך) האחד-עשר של אירלנד בין השנים - 2008–2011. הוא עמד בראש קואליציה בהנהגת מפלגת פיאנה פול ובשותפות מפלגת הירוקים של אירלנד וחברי פרלמנט עצמאיים. בתקופה זו היה קוואן גם מנהיג מפלגת פיאנה פול.[1]
לידה |
10 בינואר 1960 (בן 64) טולאמור, מחוז אופאלי, אירלנד | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
מדינה | אירלנד | ||||||
השכלה |
| ||||||
מפלגה | פיאנה פול | ||||||
בת זוג | מרי מולוי | ||||||
| |||||||
חתימה | |||||||
קוואן כיהן כחבר הפרלמנט האירי, הדאל אירן בין השנים 2011-1984. הוא שירת כשר העבודה (1993-1992), כשר האנרגיה (1993), כשר התחבורה, האנרגיה והתקשורת (1994-1993), כשר הבריאות (2000-1997), כשר החוץ (2004-2000) וכשר האוצר (2008-2004).[2] כמו כן הוא כיהן כטנשטה (סגן ראש הממשלה) בשנים 2008-2007. בעקבות התפטרותו של קודמו, ברטי אהרן ב-2008 הוא נבחר להיות מנהיג המפלגה וראש הממשלה.
תקופת כהונתו של קוואן עמדה בסימן של משבר כלכלי ובנקאי באירלנד. הוא ספג ביקורת חריפה על כישלונו בטיפול במשבר ועל פנייתו לאיחוד האירופי ולקרן המטבע הבינלאומית לסיוע, פנייה שנתפסה באירלנד כהשפלה לאומית. בתקופה זו נרשם שיא השפל בתמיכה הציבורית בפיאנה פול, בממשלת אירלנד ובראש הממשלה עצמו, בכל ההיסטוריה של אירלנד.[3] העיתונות הגדירה אותו כ"ראש הממשלה הגרוע ביותר בהיסטוריה של אירלנד".[4]
ראשית חייו
עריכהבראין קוואן נולד בטולאמור שבמחוז אופאלי.[5] הוא גדל בבית משפחתו שבעיירה קלרה. הוא בנם של מאי וברנרד קוואן,[6] שהיה חבר הבית התחתון (דאל) והבית העליון (סנאט) של הפרלמנט האירי. בבעלות המשפחה היה פאב בקלרה, שניצב ליד בית המשפחה. אביו של קוואן עבד גם כמנהל מכירות פומביות. בראין קוואן עבד בפאב המשפחתי כשגדל.[7] יש לו שני אחים, כריסטופר ובארי.[6] אחיו בארי מעורב גם הוא בפוליטיקה ומכהן כחבר פרלמנט. אחיו הבכור כריסטופר מנהל את הפאב המשפחתי.
קוואן התחנך בבית הספר בקלרה ובפנימייה לבנים במחוז טיפררי. לאחר סיום לימודיו התיכוניים הוא למד באוניברסיטת דבלין שם למד משפטים והוסמך כעורך דין.
קוואן נשוי למרי מולוי ואב לשתי בנות.
הוא חבר בהתאחדות האתלטיקה הגאלית המקדמת את ענפי הספורט האירים המסורתיים ומשמש כנשיא המועדון של קלרה. בראשית שנות השמונים הוא שיחק כדורגל גאלי בנבחרת של מחוז אופאלי.
ראשית הקריירה הפוליטית
עריכהקוואן נבחר לראשונה לפרלמנט בבחירות הביניים של 1984 שנערכו בעקבות מותו של אביו.[8] בהיותו בן 24 הוא היה הצעיר מבין חברי הפרלמנט שכיהן באותו זמן. באותה שנה הוא גם נבחר למועצת המחוז במקומו של אביו וכיהן שם עד ל-1992.
בשבע השנים הראשונות שלו בפרלמנט הוא ישב על הספסלים האחוריים. לאחר הבחירות הכלליות של 1989, כאשר פיאנה פול הרכיבה לראשונה קואליציה עם המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית, קוואן היה אחד מחברי הפרלמנט שהתנגדו למהלך בתוקף. שנתיים מאוחר יותר, בנובמבר 1991 מי שהיה אז שר האוצר, אלברט ריינולדס, התמודד מול צ'ארלס הוהי על תפקיד מנהיג המפלגה. קוואן התייצב מאחורי ריינולדס ועד מהרה היה לחלק מהאגף במפלגה שתמך בו. בניסיונו השני הצליח ריינולדס להיבחר לתפקיד מנהיג המפלגה כאשר הוהי אולץ לפרוש מתפקידו כראש הממשלה ב-1992.
בגיל 32 מונה קוואן על ידי ריינולדס למשרת השר הראשונה שלו, שר העבודה. למרות היותו חבר הקבינט, גישתו של קוואן הייתה עוינת כלפי השותפה הקואליציונית, המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית. בוועידת המפלגה של מרץ 1992 היה ברור שזוהי גישתו של קוואן. בנאום שנשא כ"חימום" לפני נאומו של המנהיג, העיר קוואן כי הוא מצפה לעזיבתה של המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית את הקואליציה.
לאחר הבחירות של 1992 היה קוואן חלק מצוות המשא ומתן הקואליציוני בניסיון ליצור שותפות עם מפלגת הלייבור. הניסיון הצליח וקוואן מונה לתפקיד שר התחבורה, האנרגיה והתקשורת. בתפקידו זה הוא הוציא לפועל את ההחלטה השנויה במחלקות לצמצם את כמות הטיסות שעברו בנמל התעופה שאנון, שאפשרה את המעבר של טיסות טרנס-אטלנטיות בנמל התעופה של דבלין. ההחלטה גרמה לחברת הפרלמנט, סיל דה ואלירה, לפרוש במחאה מהמפלגה.
באוקטובר 1994 נחשף שבבעלותו של קוואן היו מניות בחברת ארקון, שהוא היה מעורב במתן זיכיונות כריה עבורה. עד מהרה הוא מכר את מניותיו והתנצל בפני הפרלמנט על המבוכה שהוא גרם.
מאוחר יותר באותה שנה התפטר ריינולדס מתפקידיו כראש הממשלה וכמנהיג פיאנה פול והוחלף על ידי ברטי אהרן. בכל מקרה המפלגה הייתה אז באופוזיציה. קוואן קודם לספסלים הקדמיים של המפלגה ומונה להיות דוברה בנושאי חקלאות, מזון ויעור ובהמשך היה הדובר לענייני בריאות.
שר
עריכהשר הבריאות והילדים
עריכהכאשר פיאנה פול שבה לשלטון לאחר הבחירות של 1997, קיבל קוואן את התפקיד החדש והמורחב של שר הבריאות והילדים. הוא תיאר את התקופה הזו כתקופה שבה נתקל במוקשים רבים.[9] במהלך תקופת כהונתו, היה עליו להתמודד עם בעיות של מחסור במיטות אשפוז ושל צפיפות בבתי החולים ועם שביתת אחיות ארוכה ב-1999. בינואר 2000 הועבר קוואן להיות שר החוץ ומבחינתו הייתה העברה זו הקלה עבורו.
שר החוץ
עריכהתקופת כהונתו של קוואן כשר החוץ עמדה בסימן משא ומתן אינטנסיבי להמשך תהליך השלום בצפון אירלנד ובסימן פעילות בינלאומית נוספת, במיוחד כאשר נבחרה אירלנד להיות חברה ב-מועצת הביטחון של האו"ם. ב-2003 היה קוואן קורבן של התקפה אישית מצדו של מנהיג המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית של צפון אירלנד, איאן פייזלי, לשעבר מבקר גלוי של ממשלת הרפובליקה של אירלנד. מול קהל של תומכי מפלגתו ובנוכחות מצלמות טלוויזיה וכתבי רדיו, השמיע פייזלי דברי נאצה על חזותו החיצונית של קוואן ואף העליב את אמו.[10] ב-2004 לקח קוואן חלק חשוב במערכת הבחירות לתפקיד נשיא מועצת אירופה ובהרחבתו של האיחוד האירופי.
שר האוצר
עריכהבעקבות מינויו של צ'ארלי מק'קריווי לתפקיד בנציבות האירופית בספטמבר 2004, מונה קוואן במקומו לתפקיד שר האוצר. ב-1 בדצמבר 2004 הוא הציג את התקציב הראשון שלו שבמסגרתו עלתה ההוצאה הממשלתית ב-9%.[11]
התקציב השני של קוואן ב-2005 התמקד בחבילת סיוע חדשה לילדים ובאמצעים להשבת בעלי הון שהיו פטורים ממס בחזרה למעגל משלמי המס החל מ-2007. הצעדים היו אמורים להוציא 52,000 בעלי הכנסות נמוכות ממעגל משלמי המס ולהעביר 90,000 מבעלי ההכנסות הבינוניות ממעגל משלמי המס במדרגות המס הגבוהות.
התקציב השלישי של קוואן שהוצג ערב הבחירות של 2007 היה אחד התקציבים שבהם ההוצאה הממשלתית הייתה מהגדולות ביותר בהיסטוריה של אירלנד. חבילה של הוצאות על סך 3.7 מיליארד אירו, כללה גידול בקצבאות הגמלאים ובקצבאות הרווחה, הוצאה ניכרת בתחום איכות הסביבה והורדה של מדרגת המס העליונה מ-42% ל-41%. קוואן זכה לביקורת בשל השאננות שהפגין לכאורה בעת המשבר הכלכלי של 2008.[12]
מנהיג פיאנה פול
עריכהבמהלך תקופת כהונתו כשר, זוהה קוואן לעיתים קרובות כמועמד המוביל לרשת את ברטי אהרן בתפקיד מנהיג מפלגת פיאנה פול.[13] מעמדו של קוואן התחזק כאשר הוא ירש את מרי או'רורוק בתפקיד סגן מנהיג המפלגה ב-2002. בסופו של דבר, ב-2004, כאשר הוא מונה לתפקיד שר האוצר, נראה היה כי זה קרש קפיצה לשאיפתו להיות ראש ממשלה וב-2007 הוא מונה לתפקיד סגן ראש הממשלה.
ב-4 באפריל 2008, יומיים לאחר שברטי אהרן הודיע על כוונתו להתפטר מתפקידו כראש ממשלה וכמנהיג המפלגה, הוצגה מועמדותו של קוואן לתפקיד מנהיג המפלגה השביעי של פיאנה פול ויום לאחר מכן הוא נבחר כמועמד יחיד. ב-9 במאי, עם כניסת התפטרותו של אהרן לתוקפה, הוא החל לשמש בתפקידו. ב-7 במאי הוצגה מועמדותו של קוואן לתפקיד ראש הממשלה, הוא נבחר על ידי הפרלמנט ברוב של 88 תומכים מול 76 מתנגדים ומונה על ידי נשיאת אירלנד, מארי מקאליס.
ראש ממשלה
עריכהעם בחירתו, הרכיב קוואן קואליציה בשותפות עם מפלגת הירוקים, המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית ושלושה חברי פרלמנט עצמאיים. בחירתו במארי קאלהאן כסגנית ראש הממשלה ובבראין לניהן כשר האוצר, זכו לביקורת על כך שבחר בהם למרות חוסר ניסיונם.
אמנת ליסבון
עריכההתנגדותו של ציבור הבוחרים האירי לאשרורה של אמנת ליסבון ב-12 ביוני 2008 נתפסה בתקשורת ועל ידי פרשנים פוליטיים כמחאה אישית כנגד קוואן וכנגד ממשלתו.[14][15][16] קוואן עצמו הודה בראיון רדיו ב-12 במאי 2008 שהוא לא קרא את הנוסח המלא של אמנת ליסבון.[17] האמנה אושרה לבסוף על ידי הבוחרים האירים במשאל העם המוצלח על תיקון החוקה באוקטובר 2009.
תקציב 2009
עריכהקוואן הגיש את התקציב של 2009 באוקטובר 2008 והקדים אותו מהמועד הקבוע של חודש דצמבר עקב המשבר הכלכלי העולמי. התקציב, שכונה "הקשוח ביותר מזה שנים", כלל מספר צעדים שנויים במחלוקת, הטלת מיסים ונסיגה מהבטחה למימון חיסונים נגד נגיף הפפילומה האנושי לתלמידות בתי הספר. השלכות נוספות של התקציב כללו הטלת מס שיוטל על כל העובדים מעל רמת הכנסה מסוימת וסגירתם של מספר מתקני צבא על הגבול עם צפון אירלנד.
זעקה ציבורית עלתה נגד ההצעות לקיצוצים בבריאות ובחינוך. פרצו הפגנות של מורים וחקלאים. ב-25 באוקטובר 2008 התאספו מעל 25,000 גמלאים וסטודנטים לאות סולידריות מול משרדי הממשלה בדבלין. בחוגי הכנסייה של אירלנד (הפרוטסטנטית) הייתה אכזבה מהקיצוצים בתקציבי בתי הספר התיכוניים שלהם.[18] דאגה דומה הובעה מצדם של ראשי הכנסייה הקתולית.
נטישה של הקואליציה התחוללה מצדם של חברים מאוכזבים. פרישתם של שלושה חברי פרלמנט מטעם פיאנה פול על רקע הקיצוצים במערכת הבריאות הקטינה את הרוב של הממשלה בפרלמנט ברבע. בנוסף הסיר את תמיכתו מהממשלה אחד מחברי הפרלמנט העצמאיים שהבטיח לתמוך בממשלה לאחר הבחירות של 2007. נאמר ש"התקציב היה תאונה שהייתה אמורה להתרחש בעיתוי כל שהוא".[19]
על פי הסכם היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, נדרשו מדינות האיחוד לשמור על היחס בין הגירעון לבין התוצר המקומי הגולמי שלהן בשיעור של מתחת ל-3% ועל היחס שבין הלאומי לבין התוצר המקומי הגולמי בשיעור של מתחת ל-60%. באוקטובר 2008 פתחה הנציבות האירופית בצעדים כנגד ממשלות שחרגו מהמגבלות. הציפייה הייתה שגרעון של אירלנד יהיה 5.5% ב-2008 ו-6.5% ב-2009.[20] צעדים אלו אילצו את הממשלה לבטל כמה מהשינויים שהוצעו במסגרת התקציב והצביעו על חולשה של הממשלה.
משבר בשר החזיר
עריכהב-6 בדצמבר 2008, הורתה הרשות לפיקוח על המזון על איסופם והשמדתם של כל מוצרי בשר החזיר שיוצרו החל מ-1 בספטמבר עקב גילוי רמות רעילות של דיאוקסין באחוזים קטנים בבשר חזיר. קוואן אישר בנוסף את הוצאתו המוחלטת של בשר החזיר מהשוק ובתוך ימים היו אלפי מקומות עבודה תחת סכנה עקב הפסקת שחיטתם של חזירים עד להחלטה על פיצוי כספי למגדלים. המשבר עלה למשלמי המיסים האירים כ-180 מיליון אירו.[21] ממשלתו קוואן ספגה ביקורת קשה על תגובתה המוגזמת בטיפול במשבר[22] ומנהיג מפלגת פינה גייל, אינדה קני, הגדיר את תגובתה של הממשלה כ"אסון מוחלט".
הבנק האנגלו-אירי
עריכהמשמעות העובדה שהבנק האנגלו-אירי היה חשוף בעיקר להלוואות נדל"ן, בעיקר לקבלנים וליזמים, הייתה שהוא הושפע באופן קשה מההאטה בשוק הנדל"ן באירלנד ב-2008.[23] ב-15 בינואר 2009, לאחר ניסיון להציל את הבנק על ידי הזרמת 1.5 מיליארד אירו, הכריזה הממשלה שהיא תנקוט בצעדים שיאפשרו להעביר את הבנק לבעלות המדינה. חוק הבנק האנגלו-אירי אפשר את העברתן של המניות של הבנק לבעלותו של שר האוצר. המשקיפים טענו שתגובתה של הממשלה הייתה איטית מדי.[3]
תקציב החירום
עריכהתקציב החירום שהוגש באפריל 2009 התייחס לגירעון של 10.75% בתוצר הגולמי המקומי. היוזמות שתוכננו במסגרת התקציב כללו את הכפלתו של מס ההכנסה, את הגדלת המיסוי על סיגריות ועל סולר, את הקמתה של הסוכנות לניהול נכסים שתפקידה היה לפקח על הלוואות שנתנו הבנקים, את חיסולו ההדרגתי עד 2010 של התשלום עבור טיפול בתינוקות, שהיה אמור להיות מוחלף בסיבסוד גני ילדים לילדים בנים 3 ו-4 ואת הפסקת התוספות לתקציב הרווחה למשך שנתיים.[24]
הצבעת אי האמון הראשונה
עריכההתגובות של התקשורת האירית והבינלאומית על התקציב היו חיוביות בעיקרן. העורך הכללי של ה-BBC העיר שממשלת בריטניה צריכה ללמוד מצעדי החירום של ממשלת אירלנד והנציבות האירופית ברכה על התקציב שהיה מבחינתה "פעולה החלטית". יחד עם זאת, התקציב הצליח רק במעט לשפר את מעמדה הפוליטי של ממשלתו של קוואן. לאור הישגיה הגרועים של פיאנה פול בבחירות לפרלמנט האירופי של יוני 2009, בהן היא איבדה מחצית מהמושבים שלה, הגישה מפלגת פינה גייל הצעת אי-אמון כנגד ממשלתו של קוואן. הממשלה שרדה את ההצבעה ברוב דחוק.[25] התמיכה בממשלה המשיכה לרדת. ב-3 בספטמבר פורסם סקר דעת קהל על פיו אחוז שביעות הרצון של הציבור מתפקודו של קוואן יחד ל-15% כש-77% מהציבור אמרו שהם לא מרוצים מתפקודו.[26][27]
תקציב 2010
עריכההתקציב השלישי של ממשלתו של קוואן בתוך 14 חודשים, שהוגש ב-9 בדצמבר 2009, עמד בסימן התמודדות עם האפשרות שאירלנד תהייה על סף פשיטת רגל.[28][29] התקציב של 2010 תואר על ידי הפרשנים באירלנד וברחבי העולם במונחים צורמים, שכן 4 מיליארד אירו נמחקו מהגרעון הלאומי. העיתון "אייריש טיימס" הגדיר אותו "כתקציב החמור ביותר בתולדות המדינה". התקציב התאפיין בקיצוצים בתשלומי השכר הציבורי ובתקציבי הרווחה. על פי ה-BBC, הקיצוצים ברווחה לא יושמו באירלנד מאז 1924.[30] הקיצוצים גרמו לסערה בפרלמנט.
בפברואר 2010, הגן קוואן על טענתו שהסוכנות הלאומית לניהול נכסים (NAMA), תרחיב את היקף האשראי שיינתן לכלכלה אף על פי שקרן המטבע הבינלאומית טענה שצעד כזה לא יוביל לשיפור במצב. קודם לכן הוא אמר שהיעד של הממשלה לארגן מחדש את הבנקים בסיועה של NAMA, יזרים יותר אשראי למגזר העסקי. בספטמבר 2009 הביע שר האוצר בריאן לניהן השקפה דומה באומרו כי צעד כזה יקל על העסקים ועל משקי הבית.
הצבעת אי האמון השנייה
עריכהבריאיון לרשת הטלוויזיה RTÉ ב-15 במאי 2010, אמר קוואן שבדיעבד הוא היה צריך להציע את הנהגתו של מס רכוש כדי לצמצם את ממדיה של הגאות בנדל"ן. בתגובה לדברי ההגנה של ראש הממשלה על מעשיו כשר אוצר, האשים אותו מנהיג מפלגת פינה גייל, אינדה קני, שהוא מחפה על חלקו ביצירת המשבר הכלכלי הלאומי. בפגישה עם חברי הפרלמנט הבכירים במפלגתו בקורק, אמר קני שפיאנה פול זורעת פחד בציבור על ידי כך שהיא מעלה את האפשרות של קיצוצים בקצבאות הזקנה. קני טען שהדבר היחידי שקוואן צריך לעשות זה ללכת לבחירות. ב-10 ביוני 2010 התמודד קוואן עם הצעת אי-האמון השנייה שהוגשה נגדו תוך שנה אחת על ידי פינה גייל, לאחר פרסומם של שני דוחות שמתחו ביקורת על תפקודה של הממשלה במשבר הבנקים. קוואן שרד שוב כש-82 חברי פרלמנט התנגדו להצעה ו-77 הצביעו בעד.[31]
הסיוע הבינלאומי
עריכהבערב 21 בנובמבר 2010, אישר קוואן שאירלנד ביקשה באופן רשמי סיוע ממנגנון היציבות הפיננסית האירופית של האיחוד האירופי ומקרן המטבע הבינלאומית, לאחר התנגדות מצדן של מדינות אירופאיות אחרות, במיוחד צרפת וגרמניה.[32][33] ב-28 בנובמבר, הסכים האיחוד האירופי על עסקת סיוע של 85 מיליארד אירו במימון ממנגנון היציבות הפיננסית האירופית ומקרן המטבע הבינלאומית. תוכנית החילוץ נתפסה באירלנד כהשפלה לאומית, כבגידה במאבק ארוך הטווח לעצמאות המדינה.
ב-24 בנובמבר 2010 חשף קוואן תוכנית ארבע-שנתית לייצוב הכלכלה עד 2014.[34] התוכנית נתקלה במחאות חריפות בשל החלקים הבלתי פופולריים שנכללו בה, כולל קיצוצים עמוקים בתקציבי הרווחה, הורדת שכר המינימום והגדלת שיעור מס ערך מוסף.[35] בהכירו באסון הפוליטי שזה ימיט על ממשלתו, הכריז קוואן שהבחירות הכלליות יתקיימו בראשית 2011 לאחר שתהליך השיקום הכלכלי יושלם, אם כי באותה עת הוא לא נקב במועד מדויק לבחירות.[36]
הנפילה
עריכהבספר שנכתב על פרשה שנויה במחלוקת שהסעירה את החוגים הפוליטיים באירלנד, נחשף קיומן של שתי פגישות של קוואן עם שון פיצפטריק, יושב ראש הבנק האנגלו-אירי. בסדרת שאילתות בפרלמנט טען קוואן כי הפגישות היו על רקע חברתי ובתגובה טען מנהיג סיעת השין פיין בפרלמנט כי הפגישות התקיימו בנוגע לחילוצו של הבנק ממשבר הנדל"ן.
בתגובה לחשדות אלו, הודיע מנהיג מפלגת הלייבור, איימון גילמור, כי הוא מתכנן להגיש הצעת אי-אמון שלישית כנגד הממשלה וקרא למפלגת הירוקים ולחברי הפרלמנט העצמאיים שהיו שותפים לקואליציה להצטרף אליו. באותו זמן היה קוואן מודאג יותר מהלחץ הפנים-מפלגתי עליו לפנות את מקומו כמנהיג פיאנה פול. ב-16 בינואר 2011 הוא הכריז כי הוא יתפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה מרצונו. בכל אופן, הוא ביקש שהצבעת האמון בו בתוך המפלגה תהיה בהצבעה חשאית. שר החוץ, מייקל מרטין, הכריז שהוא מעמיד את עצמו כמתחרה לקוואן.[37] בערב 18 בינואר הכריז המצליף של הקואליציה שהמפלגה נתנה את אמונה בקוואן. קוואן ציין כי הוא מצפה להתפטרותו של מרטין מהממשלה.[38]
ביומיים שלאחר מכן התפטרו מהממשלה ארבעה שרים שהוחלפו על ידי קוואן בשרים שלדעתו היו אמורים לחזק את מעמדה של המפלגה בבחירות הקרבות. מפלגת הירוקים השותפה לממשלה זעמה על כך שקוואן לא נועץ בהם בחילופי גברי אלה. הירוקים סירבו לאשר את החילופים וקוואן נאלץ להעביר את התיקים שהתפנו בעקבות ההתפטרויות לשרים מכהנים. הם גם דרשו שיוחלט על תאריך מדויק לבחירות וקוואן הודיע על 11 במרץ 2011.
יותר מכך, מנהיג הירוקים, ג'ון גורמלי, הצהיר כי האמון ההדדי בין מפלגות הקואליציה נשחק, ככל הנראה ללא תקנה.[39] בנקודת זמן זו, החלו חברים רבים בפיאנה פול, כולל כאלה שהודיעו קודם לכן על תמיכתם בקוואן, לתהות על יכולתו להנהיג את המפלגה וללחוץ עליו להתפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה עוד לפני הבחירות. בינתיים, השוותה העיתונות את הניסיון לביצוע חילופי גברי שנכשל לפרשה דומה בראשית שנות השמונים בממשלתו של צ'ארלס הוהי והגדירה אותו כשערורייה הפוליטית הגדולה בהיסטוריה של אירלנד.[40] אחוזי התמיכה בפיאנה פול לפני הפרשה עמד על 14% ולאחריה הוא התדרדר ל-8%.[41]
התפטרות
עריכהכשהוא עומד מול התמוטטות הקואליציה, מרידה בתוך מפלגתו ובידיעה שמבחינה ציבורית מעמדו מוגדר כאסון,[42] הודיע קוואן על התפטרותו מתפקיד מנהיג פיאנה פול ב-22 בינואר 2011. הוא עמד על כך שהוא ימשיך לכהן כראש הממשלה עד לבחירות כדי להשלים את תהליך חקיקתו של חוק התקציב של 2011.[1]
למרות ההתפטרות, הודיע גילמור כי הוא לא מושך את הצעת האי-אמון שלו. מנהיג פינה גייל, אינדה קני, הודיע גם הוא שאם קוואן יבקש מנשיאת אירלנד, מארי מקאליס, לפזר את הפרלמנט, מפלגתו תגיש הצעת אי-אמון משלה עוד לפני ההצעה של הלייבור. ב-23 בינואר הודיע גורמלי כי מפלגת הירוקים פורשת מהממשלה, ובכך הותיר את קוואן כראש ממשלת מיעוט (עם שבעה שרים, המינימום הנדרש על פי החוקה) וכשהוא עומד בפני שתי הצבעות אי-אמון בפרלמנט.
ב-24 בינואר נפגש שר האוצר, בריאן לניהן, עם נציג פינה גייל, הלייבור והירוקים, כדי לסכם על הסכם סופי. מפלגת הלייבור ופינה גייל הסכימו למשוך את הצעות האי-אמון שלהן בתמורה לכך שהתקציב יעבור עד 28 בינואר. התקציב עבר עוד קודם לכן והפרלמנט פוזר על ידי הנשיאה מקאליס. הבחירות נקבעו ל-25 בפברואר.[43] קוואן הודיע כי הוא לא יתמודד בבחירות לפרלמנט ויפרוש מהחיים הפוליטיים לאחר 27 שנים. ב-9 במרץ 2011 הוקמה ממשלתו של אינדה קני, מנהיג מפלגת פינה גייל.
קישורים חיצוניים
עריכה- מידע מאתר פיאנה פול
- בריאן קוואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 "Cowen resigns as FF leader, remains Taoiseach". RTÉ News. 22 January 2011.
- ^ "Mr. Brian Cowen". Oireachtas Members Database. Retrieved 14 May 2009.
- ^ 1 2 "Cowen says "no one is more sorry" Ireland is in this situation than he is". Thejournal.ie (Dublin). 12 August 2010. Retrieved 12 January 2011.
- ^ "The worst week for the worst Taoiseach in the State's history". The Irish Independent. 23 January 2011. Retrieved 23 January 2011.
- ^ "Profile of Brian Cowen". Fianna Fáil website. Archived from the original on 2010-01-31. Retrieved 7 May 2008.Archived from Jan. 2010
- ^ 1 2 Brennan, Michael (10 April 2008). "This is better than Offaly winning the All-Ireland". Irish Independent. Retrieved 7 May 2008.
- ^ "Sometimes, nice guys do finish top of the pile". Irish Independent. 5 April 2008. Retrieved 7 May 2008.
- ^ "Brian Cowen". ElectionsIreland.org. Retrieved 14 May 2009.
- ^ Bowers, Fergal (1 January 2003). "Heath – review of the year". IrishHealth.com.
- ^ Nolan, Larissa (4 May 2003). "Hot Lips Cowen rises above the raving Reverend". Irish Independent. Retrieved 4 April 2008.
- ^ "Cowen delivers Budget 2005 speech". RTÉ News. 12 January 2004. Retrieved 4 April 2008.
- ^ Ruddock, Alan (27 January 2008). "Behind the smugness is a clueless Brian Cowen". Irish Independent. Retrieved 2 April 2008.
- ^ Ruddock, Alan (3 December 2006). "Cowen's cowardice is cleverly disguised as prudence with the nation's budget". Irish Independent. Retrieved 7 May 2008.
- ^ Gaelic games (14 June 2008). "Buck stops at top: Cowen has failed his first big test". Independent.ie. Retrieved 12 June 2010.
- ^ Gaelic games (15 June 2008). "Cowen disaster: little authority and no leadership". Independent.ie. Retrieved 12 June 2010.
- ^ "It's all too easy to simply blame the last guy in the job". Irish Independent. 15 June 2008.
- ^ Quinlan, Ronald (15 June 2008). "The gaffe-ridden 'Yes' campaign spluttered into action far too late". Sunday Independent. Retrieved 15 June 2008.
- ^ "COI bishops to meet Education Minister over Budget cuts.". Irish Examiner. 12 November 2008. Retrieved 7 January 2009.
- ^ Independent.ie (26 October 2008). "Discontented ministers suppress fury". Independent.ie. Retrieved 12 June 2010.
- ^ "Commission takes action against Ireland over deficit". Irishtimes.com. 11 November 2008. Retrieved 12 June 2010.
- ^ There's nothing accidental about Cowen's bad karma". Sunday Independent. 14 December 2008.
- ^ "Frontline listeners put the pork crisis in perspective". Evening Herald. 12 December 2008. Retrieved 15 December 2008.
- ^ Insurance (16 January 2009). "One-trick commercial loan lender came unstuck". Independent.ie. Retrieved 26 January 2011.
- ^ "Budget Measures". RTÉ. 9 April 2009. Retrieved 7 April 2009.
- ^ Bruno Waterfield, Irish PM Brian Cowen survives vote of no confidence after disastrous showing in European elections, The Telegraph, 10 June 2009
- ^ "Satisfaction with Taoiseach falls to 15%". Rte.ie. 2 September 2009. Retrieved 12 June 2010.
- ^ By Paul O'Brien and Conall O Fátharta (3 September 2009). "FF support plummets to 17% in shock poll". Irishexaminer.com. Retrieved 12 June 2010.
- ^ RTÉ podcast with Minister for Finance 10 December 2009". RTÉ News. Retrieved 12 June 2010.
- ^ Festival guide (11 December 2009). "Cowen finally walks the walk". Independent.ie. Retrieved 12 June 2010.
- ^ "Irish MP's F-word outburst sparks parliament review". BBC. 15 December 2009. Retrieved 15 December 2009.
- ^ "Irish PM Brian Cowen survives confidence vote as expected". Reuters UK. 15 June 2010.
- ^ Ireland confirms EU financial rescue deal, BBC News, 21 November 2010
- ^ "Plan will have policy conditions – ECB". RTÉ News and Current Affairs (Raidió Teilifís Éireann). 21 November 2010. Retrieved 21 November 2010.
- ^ Minimum wage lowered, VAT to rise in plan". Rte.ie. 24 November 2010. Retrieved 18 January 2011.
- ^ "Govt four-year plan unveiled – As it happened". Rte.ie. 18 January 2011. Retrieved 18 January 2011.
- ^ "Irish election set for early 2011". Aljazeera. 22 November 2010.
- ^ "Martin calls for Fianna Fáil to change leader". RTÉ News. 16 January 2011. Retrieved 16 January 2011.
- ^ "LIVE – Brian Cowen wins leadership vote". Raidió Teilifís Éireann. 18 January 2011. Retrieved 18 January 2011.
- ^ "Taoiseach expected Greens to back changes". Raidió Teilifís Éireann. 20 January 2011. Retrieved 22 January 2011.
- ^ "Lise Hand: Never mind GUBU, these are the mad last days of BIFFO". The Irish Independent. 21 January 2011. Retrieved 21 January 2011.
- ^ Corcoran, Jody; McConnell, Daniel (23 January 2011). "Cowen bails out as FF hit 8pc low". ’’The Irish Independent’’. Retrieved 23 January 2011.
- ^ Kelly, Fiach; Kerr, Aine (22 January 2011). "Allies Turn Backs on Cowen". The Irish Independent. Retrieved 22 January 2011.
- ^ Election date confirmed as 25 February breakingnews.ie, 1 February 2011.