ג'ואן מקראקן
ג'ואן היום מקראקן (באנגלית: Joan Hume McCracken; 31 בדצמבר 1917 – 1 בנובמבר 1961) הייתה רקדנית ושחקנית אמריקאית. מקראקן התפרסמה בזכות תפקידה כסילבי בהפקה המקורית של "אוקלהומה!" ועוד תפקידי ברודוויי רבים. מקראקן נחשבה לחלוצה בשל ריקודיה הקומיים, ונהייתה לסנסציה לאחר שנפלה באופן מתוכנן בריקוד מתוך "אוקלהומה".[1] בהמשך הקריירה שלה גילמה גם תפקידים דרמטיים בברודוויי ובטלוויזיה, שהייתה אז בראשית דרכה. אולם, הקריירה של מקראקן נקטעה בגיל צעיר בשל התמודדותה עם מחלת הסוכרת.
 | |
| מקראקן, 1950 | |
| לידה |
31 בדצמבר 1917 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
1 בנובמבר 1961 (בגיל 43) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
Joan Hume McCracken |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
West Philadelphia High School |
| תקופת הפעילות |
1935–1958 (כ־23 שנים) |
| בן או בת זוג | |
  | |
מקראקן קידמה בנדיבות קריירות של אמנים צעירים, כגון השחקנית שירלי מקליין. בנוסף, השפיעה רבות על בעלה השני, בוב פוסי, אותו עודדה להיות כוריאוגרף. מקראקן נודעה בהתנהגותה המשונה והלא-שגרתית, ונחשבת לאחת מתוך שלל נשים שהעניקו לסופר טרומן קפוטה השראה עבור דמותה של הולי גולייטלי בנובלה "ארוחת בוקר בטיפאני".[2]
ביוגרפיה עריכה
ג'ואן היום מקרקן נולדה בפילדלפיה, פנסילבניה, ב-31 בדצמבר 1917.[3] אמה הייתה מרי היומס, ואביה היה פרנקלין ט. מקראקן, כתב ספורט בכיר בעיתון מקומי שהתמחה בגולף ואגרוף.[4] עוד לפני גיל 11 זכתה מקראקן במלגה למען אימון אקרובטי, ולאחר מכן למדה ריקוד אצל קתרין ליטלפילד (אנ'). בכיתה י' נשרה מהתיכון על מנת ללמוד מחול בניו יורק אצל ג'ורג' בלנשין.[5]
קריירה עריכה
קריירה מוקדמת עריכה
ב-1935, לאחר לימודיה בניו יורק, חזרה מקראקן לפילדלפיה על מנת להצטרף ללהקת הבלט החדשה של קתרין ליטלפילד. בנובמבר של אותה השנה ערכה הלהקה מופע בכורה, שם הייתה מקראקן מהסולניות הראשיות. שנתיים לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות באירופה. סיבוב ההופעות הבין-לאומי הקשה מאוד על מקראקן, שאובחנה באותה התקופה עם סוכרת מסוג 1. המחלה הייתה קשה לטיפול באותן השנים, וסיבוב ההופעות מנע ממקראקן להקפיד על הטיפולים להם הזדקקה. היא החביאה את היותה סוכרתית עד סוף חייה על מנת לא לגרום נזק לקריירה שלה. בשל הסוכרת, הייתה למקראקן נטייה להתעלף, לעיתים במהלך הופעות.[6]
מקראקן נישאה לג'ק דאנפי, רקדן גם הוא, בשנת 1939, ושנה לאחר מכן עברו השניים לניו יורק. בהתחלה שניהם התקשו למצוא עבודה, ומקראקן רקדה עם להקת הבלט של רדיו סיטי מיוזיק הול. בשנה שלאחר מכן רקדה עם להקת הבלט "Jacob's Pillow" ממסצ'וסטס, ומאוחר יותר הצטרפה ללהקת ה-"Dance Players" של הכוריאוגרף יוג'ין לורינג (אנ').
"אוקלהומה!" והוליווד עריכה
בשנת 1942 התקבלו מקראקן ודאנפי לתפקידי ריקוד במחזמר החדש של הצמד רוג'רס והמרשטיין "Away We Go". החזרות להפקה החלו בראשית שנת 1943 בבימויה של אגנס דה מיל. מקראקן ודאנפי שניהם לוהקו לתפקידים קטנים באנסמבל, אך כבר בהופעות הראשונות החלו המבקרים להבין בכשרונה של מקראקן. כאשר ההופעה הגיעה לברודוויי תחת השם "אוקלהומה!", גדל תפקידה של מקראקן, והיא הופיעה בתור הדמות סילבי. דמותה כונתה גם "הנערה שנפלה" בשל תנועת ריקוד קומית שביצעה המדמה נפילה, במהלך השיר "Many a New Day". מקראקן טענה שהרעיון לתנועה היה שלה, אך יש הזוכרים זאת בתור רעיונה של דה מיל. סלסט הולם, ששיחקה גם היא בהפקה המקורית, ייחסה את הרעיון למלחין ריצ'רד רוג'רס.[7]
הופעתה של מקראקן ב"אוקלהומה!" הובילה לחוזה עם חברת ההפקה ההוליוודית האחים וורנר. היא לוהקה על ידי האולפן לסרט "Hollywood Canteen" (אנ') משנת 1944, בו שיחקו השחקנים את עצמם. הריקוד שביצעה בסרט זכה לאהדה בקרב המבקרים, ואולם מקראקן התייאשה מעולם הקולנוע בשל חוויותיה בעבודה על הסרט. היא לא אהבה את הטון המתנשא שהסרט נקט כלפי לאנשי צבא, בייחוד מכיוון שאחיה ובעלה שניהם שירתו בצבא באותה התקופה. בנוסף, נחרדה מקראקן מחוסר המקצועיות אליה הייתה עדה על הסט ומחוסר ההדרכה שקיבלה מציד הכוראיוגרף לירוי פרינז (אנ').[8]
ב-1944 הפרה מקראקן את החוזה עם האחים וורנר וחזרה לברודוויי על מנת להופיע במחזמר "Bloomer Girl". המחזמר, שמתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, נחשב למחזמר הראשון בברודוויי העוסק בפמיניזם. אף על פי שלא הייתה הכוכבת הראשית במחזמר, ריקודיה הקומיים זכו לביקורות נלהבות.[9]
ברודוויי וטלוויזיה עריכה
לאחר תקפידה ב-"Bloomer Girl" כיכבה מקראקן במחזמר "Billion Dollar Baby", שנפתח בברודוויי בדצמבר 1945. על אף הביקורות החיוביות שקיבלה על תפקידה, המופע זכה לביקורות בינוניות בלבד ולא הצליח לקדם את הקרירה של מקראקן באופן משמעותי.[10] לאחר זאת הופיעה בסרט "Good News" (אנ') של חברת מטרו גולדווין מאייר. על אף שריקודיה בסרט זכו לשבחים, מטרו-גולדווין-מאייר לא חידשו את החוזה עימה והקריירה הקולנועית של מקראקן מעולם לא התרוממה.[11] בביקורת שנכתבה על הסרט במגזין "The Nation" (אנ') כתב המבקר ג'יימס אייג'י (אנ') כי מקראקן "גורמת [לו] לחשוב על בוטן תאותני."[12]
יכולת השירה המוגבלת של מקראקן מנעה ממנה תפקידי ברודוויי אחדים.[13] מקראקן השתוקקה זמן רב לפתח קריירת משחק רצינית, ובשנת 1947 החלה ללמוד משחק אצל בובי לואיס (אנ'), שזמן קצר לאחר מכן ייסד את אולפן השחקנים, בו עבדה מקראקן בהזמנתו של לואיס.[14] בנוסף, למדה משחק גם אצל סנפורד מייזנר (אנ') והרברט בררהוף (אנ') גם ב-"Neighborhood Playhouse" (אנ').[15][16]
נקודת המפנה בקריירת המשחק שלה הגיעה בדצמבר 1947, כאשר גילמה את וירג'יניה, בתו של הדמות הראשית, בהפקת המחזה "גלילאו" של ברטולט ברכט. המחזה בוצע בניו יורק ובוים על ידי ג'וזף לוסי, כשהדמות הראשית מגולמת על ידי צ'ארלס לוטון. בניגוד להפקות הקודמות בהן השתתפה מקראקן, "גלילאו" היה מחזה דרמטי שלא כלל בתוכו ריקודים. בזכותו, החלה לבסס מקראקן את מעמדה כשחקנית רצינית.[15]
ב-1949 הופיעה בהפקת הברודוויי של המחזה "The Big Knife" (אנ'), הנחשב למעין כתב אישום כנגד הוליווד, אותו ביים לי סטרסברג. מקראקן שיחקה נערת ליווי, ותפקידה הדרמטי זכה לשבחים ממבקרי התיאטרון.[17] תפקידה הבא, ב-1950, היה בקומדיה המוזיקלית "Dance Me a Song". על אף הכוריאוגרפיה של אגנס דה מיל, המחזמר לא זכה להצלחה. המבקרים לעגו לריקודים ולמוזיקה, והביקורות אודות מקראקן היו מעורבות.[18]
בהמשך שיחקה מקראקן במחזה "Angel in the Pawnshop", שגם הוא זכה לביקורות מעורבות.[18] ב-1951 הופיעה באדפטציה של "פיטר פן" על בימת ברודוויי, הפקה איתה יצאה לסיבוב הופעות. מקראקן שיחקה את הדמות הראשית וזכתה לאהדה עבור ביצועה. בהמשך, אמרה כי פיטר היה תפקידה האהוב.[16][19]
בשנת 1952 גילמה מקראקן את התפקיד הראשי בקומדיית המצבים "Claudia: The Story of a Marriage" (אנ'),[20] אחת מהתוכניות הראשונות של הז'אנר.[21] לאחר זאת חזרה מקראקן לברודוויי וכיכבה במחזמר "Me and Juliet" (אנ') של רוג'רס והמרשטיין. גם במקרה הזה זכתה מקראקן לביקורות טובות, אך המופע ככלל זכה לביקורות בינוניות עד שליליות.[22]
התדרדרות עריכה
למרות ביקורות חיוביות על הופעותיה, מצבה הבריאותי של מקראקן החמיר והכשלונות של חלק מהמחזות עליהם עבדה גבו מחיר כבד מהקריירה שלה. בשל הבעיות הבריאותיות גם כושר יכולות הריקוד של מקראקן התדרדרו, ובשנת 1955 סבלה מהתקף לב. אחריו הגיע גם התקף לב נוסף, ובהמשך לקתה בדלקת ריאות ואושפזה. כאשר שוחררה מבית החולים, מסר לה הרופא כי לא תוכל יותר לרקוד, חדשות טראגיות עבורה.[23]
למרות שהופיעה בטלוויזיה ובתפקידים דרמטיים, הקריירה שלה התפוגגה בסוף שנות ה-50, שכן סיבוכים מהסוכרת שלה הקשו עליה לעבוד. התפקיד הבימתי האחרון שלה היה בשנת 1958 בהפקת אוף ברודוויי של המחזה "The Infernal Machine" (אנ'), לצדם של ג'ון קר וג'ון הבוק.[24]
חייה האישיים ומותה עריכה
מקראקן נודעה בשל התנהגותה האקסנצרית, ולעיתים היה נראה כי נהנתה מלהתנהג באופן שערורייתי. בפגישה אחת עם מורה לפיתוח קול מטעם מטרו-גולדווין-מאייר, הסירה מעצמה את חולצתה ואת החזייה שלה על מנת להרגיש יותר בנוח.[25]
מקראקן הכירה את ג'ק דאנפי, גם הוא רקדן בלהקת ליטלפילד, ב-1937. השניים נישאו ב-1939 ונפרדו לאחר שירותו של דאנפי במהלך מלחמת העולם השנייה, שבמהלכו ניהלה מקראקן רומן עם המלחין הצרפתי רודי ריביל. מאוחר יותר יצא דאנפי מהארון כהומוסקסואל, והחל במערכת יחסים עם הסופר טרומן קפוטה. דאנפי, שהפך גם הוא לסופר, נשאר בן זוגו של קפוטה עד מותו של קפוטה ב-1984.[26] דאנפי עצמו נפטר בשנת 1992.
מקראקן הכירה את הכוריאוגרף בוב פוסי בזמן שהופיעו השניים יחדיו במחזמר "Dance Me a Song", בו היא גילמה תפקיד ראשי והוא היה רקדן. הם נישאו בדצמבר 1952, ונשארו יחד עד 1959. בתקופה הזו עודדה מקראקן את הקריירה של בעלה בתור כוריאוגרף מתחיל.[27] על אף בריאותה המתדרדרת של מקראקן, עזב אותה פוסי עבור הרקדנית גוון ורדון (אנ').[28][29]
מאוחר יותר בחייה, ניהלה מקראקן מערכת יחסים עם השחקן מארק אדמס, ובילתה זמן רב בבית על חוף הים בפייר איילנד.[30]
ב-1 בנובמבר 1961, נפטרה מקראקן בשנתה מהתקף לב שנגרם בעקבות מחלת הסוכרת. אפרה ניתן לאימה, אך נאבד לאחר מכן.[31]
ייצוגה בקולנוע ובטלוויזיה עריכה
בסרטו האוטוביוגרפי של בוב פוסי "כל הג'אז הזה" (1979), מגלמת ג'סיקה לאנג את הדמות אנג'ליק, מלאכית המוות. הדמות חולקת תכונות אישיות עם מקראקן ואף לבושה כמו מקראקן במחזה "The Infernal Machine", המחזה האחרון בו שיחקה.[32]
מקראקן מגולמת על ידי סוזן מיסנר ב"פוסי/ורדון", מיני-סדרת טלוויזיה העוסקת במערכת היחסים בין בוב פוסי וגוון ורדון.[33]
לקריאה נוספת עריכה
- Lisa Jo Sagolla, The Girl Who Fell Down: a Biography of Joan McCracken, Northeastern University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים עריכה
ג'ואן מקראקן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Miller, Howard (באוקטובר 2003). "The Girl Who Fell Down: A Biography of Joan McCracken". Library Journal. 128 (16): 78.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Sagolla, p. 110
- ^ Although many biographical sources during her lifetime gave her birth year as 1922, her biographer Lisa Jo Sagolla, author of The Girl Who Fell Down, found that McCracken systematically subtracted five years from her age and went to elaborate lengths to conceal her birth year, and did not even disclose her age to her second husband, Bob Fosse
- ^ Sagolla, p. 10
- ^ Sagolla, pp. 21, 23–24
- ^ Sagolla, pp. 29–33
- ^ Sagolla, pp. 65, 69–73
- ^ Sagolla, pp. 82–91
- ^ Sagolla, pp. 100, 102, 105–107
- ^ Sagolla, pp. 123–126
- ^ Sagolla, pp. 146–151
- ^ Denby, David (2012). Do the movies have a future? (1st Simon & Schuster hardcover ed.). New York: Simon & Schuster. p. 279. ISBN 978-1-4165-9948-7. נבדק ב-2 באוקטובר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sagolla, p. 211
- ^ Sagolla, p. 152
- ^ 1 2 Sagolla, pp. 152–154
- ^ 1 2 Ormsbee, Helen (19 ביולי 1953). "44th St. Home to Joan McCracken". New York Herald Tribune. pp. D2.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Atkinson, Brooks (6 במרץ 1949). "'THE BIG KNIFE'; If Hollywood Has Not Helped Odets It Has Apparently Done Him No Harm". The New York Times. נבדק ב-8 בפברואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Sagolla, pp. 186–191
- ^ Sagolla, pp. 193–197
- ^ Terrace, Vincent (2011). Encyclopedia of Television Shows, 1925 through 2010 (2nd ed.). Jefferson, N.C.: McFarland & Company, Inc., Publishers. p. 192. ISBN 978-0-7864-6477-7.
- ^ Sagolla, pp. 199–201
- ^ Sagolla, pp. 206–210
- ^ Sagolla, pp. 228–229
- ^ "Joan McCracken Is Dead at 38; Dancer Appeared in 'Oklahoma!': Became Famous Overnight as 'Girl Who Falls Down'--Also Was Seen in Films". The New York Times. 2 בנובמבר 1961. p. 37.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sagolla, pp. 77, 118, 131, 145
- ^ Sagolla, pp. 139–141
- ^ Sagolla, pp. 217–219
- ^ Fosse/Verdon, Episode 2 "Who's Got the Pain?"
- ^ Sagolla, pp. 224–225
- ^ Sagolla, pp. 192, 204
- ^ Sagolla, p. 268
- ^ Sagolla, pp. 7, 258
- ^ Otterson, Joe (19 בנובמבר 2018). "FX's 'Fosse/Verdon' Sets Main Cast; Norbert Leo Butz, Margaret Qualley Join as Series Regulars". Variety (באנגלית). נבדק ב-7 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה)