ויקיפדיה

ג'וליה מורגן

אדריכלית אמריקאית

ג'וליה מורגן (באנגלית: Julia Morgan;‏ 20 בינואר 1872 – 2 בפברואר 1957) הייתה אדריכלית ומהנדסת אמריקאית.[1][2] היא עיצבה יותר מ־700 בניינים בקליפורניה במהלך קריירה ארוכה ופורה.[3] היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה על טירת הרסט בסן סימאון, קליפורניה.

ג'וליה מורגן
Julia Morgan
לידה 20 בינואר 1872
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בפברואר 1957 (בגיל 85)
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מאונטן ויו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
זרם באמנות התחייה הקולוניאלית הספרדית, אדריכלות נאו-תיכונית, תנועת האמנויות והאומנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה על ידי פרנסואה-בנג'מין צ'וסמיש עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות טירת הרסט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה היכל התהילה של קליפורניה (2008)
מדליית הזהב של AIA עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מורגן הייתה האישה הראשונה שהתקבלה לתוכנית האדריכלות בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות[1] בפריז והארכיטקטית האישה הראשונה בעלת רישיון בקליפורניה.[4] היא עיצבה מבנים רבים עבור מוסדות המשרתים נשים ונערות, כולל מספר מבני התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) ומבנים עבור מכללת מילס.

ברבים מהמבנים שלה, מורגן הייתה חלוצה בשימוש האסתטי בבטון מזוין, חומר שהוכיח עצמו כבעל עמידות מעולה ברעידות האדמה ב־1906 ו-1989.[5] היא אימצה אל ליבה את תנועת האומנויות והמלאכה והשתמשה ביצרנים שונים של כלי חרס בקליפורניה כדי לקשט את בנייניה. היא ביקשה ליישב בין קלאסיקה ובעלי מלאכה, חקר וחדשנות, פורמליזם וגחמות.[6]

ג'וליה מורגן הייתה האישה הראשונה שקיבלה את מדליית הזהב של המכון האמריקאי לארכיטקטים (AIA), לאחר שנת 2014.[7]

מהלך חיים והשכלה עריכה

מורגן, בתם של צ'ארלס ביל מורגן ואליזה וודלנד פרמלי מורגן, נולדה ב־20 בינואר 1872, השנייה מבין חמישה ילדים. אמה, אליזה, גדלה כבתו המפונקת של אלברט או. פרמלי, סוחר כותנה ומיליונר בזכות עצמו שתמך כלכלית בזוג כשעברו לסן פרנסיסקו.[8] שנתיים לאחר לידת בתם, המורגנים עברו לבית שבנו בפרבר אוקלנד. אף שהמורגנים התגוררו בחוף המערבי, אליזה עדיין שמרה על קשר הדוק עם משפחתה. עם לידתו של כל ילד של מורגן, הפרמלי'ס שלחו כספים למשפחה לנסוע ברכבת הטרנס יבשתית כדי שניתן יהיה להטביל את התינוק בכנסיית פרמלי המשפחתית בניו יורק.[9]

 
מריל הול (1928) על שטחי מרכז הכנסים בפסיפיק גרוב, קליפורניה

צ'ארלס מורגן, מהנדס מכרות מניו אינגלנד שהתחתן אל תוך משפחה עשירה, לא הצליח באף אחד מהמיזמים העסקיים שלו, ולכן המשפחה הסתמכה מאוד על הונה של משפחת פרמלי. באמצע 1878, אליזה לקחה את הילדים לניו יורק כדי להתגורר בסמוך להון של משפחת פרמלי בעוד צ'ארלס עבד בסן פרנסיסקו. בניו יורק פגשה ג'וליה את בת דודתה הבכורה לוסי ת'ורנטון, שהייתה נשואה לאדריכל המצליח פייר לה ברון. לאחר שחזרה לאוקלנד, ג'וליה שמרה על קשר עם לה ברון; הוא עודד אותה להמשיך לרכוש השכלה גבוהה. בניו יורק, ג'וליה חלתה בקדחת השנית ונותרה במיטה במשך מספר שבועות. כתוצאה ממחלה זו, היא הייתה מועדת לדלקות אוזניים[9] במהלך כל חייה הבוגרים. עם מותו של אלברט פרמלי ביולי 1880, סבתה של ג'וליה עברה לגור בבית באוקלנד, והביאה עמה את העושר של משפחת פרמלי. גם אמה וגם סבתה של ג'וליה סיפקו מודלים נשיים חזקים, אשר בשל עושרם השפיעו במידה רבה של כוח על משק בית מורגן.[10]

מורגן סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון של אוקלנד בשנת 1890. היא הקדישה עצמה להשכלה ולקריירה מקצועית באדריכלות. היא נרשמה לאוניברסיטת קליפורניה, בברקלי הסמוכה, שם למדה הנדסה, מכיוון שלא הייתה שם תוכנית לימודים באדריכלות.[11] באוניברסיטה היא הייתה חברה באחוות הנשים קאפה אלפא טתה ולעיתים קרובות הייתה האישה היחידה בקורסי המתמטיקה, המדע וההנדסה. היא סיימה את לימודיה בברקלי בשנת 1894 עם תואר ראשון בהצטיינות בהנדסה אזרחית. לאחר סיום לימודיה, מורגן הפכה לחברה באיגוד בוגרות המכללות, כיום האיגוד האמריקני של בוגרות אוניברסיטה.

 
מועדון העיר ברקלי לנשים

אחד המרצים להנדסה בשנת לימודיה האחרונה היה ברנרד מייבק, אדריכל שנהג להתלבש באופן אקסצנטרי, שעיצב בניינים שמורגן התפעלה מהכבוד שהם העניקו לטופוגרפיה ולסביבה שמסביב. מייבק לימד את מורגן, יחד עם חבריה לספסל הלימודים בארכיטקטורה – ארתור בראון ג'וניור, אדוארד בנט ולואיס פ. הובארט. מייבק עודד את מורגן להמשיך את לימודיה בבית היוקרתי של בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École nationale supérieure des Beaux-Arts) בפריז, היכן שלמד בעצמו. לאחר סיום לימודיה בשנת 1894, מורגן צברה שנה של ניסיון בעבודה עם מייבק, ואז נסעה לפריז בשנת 1896 כדי להתכונן למבחן הכניסה לבית הספר לאומנויות יפות. בית הספר מעולם לא איפשר לאישה ללמוד ארכיטקטורה, אך בשנת 1897 הוא פתח את תהליך הכניסה שלו בפני מועמדות, בעיקר בגלל לחץ מצד איחוד הנשים האמניות הצרפתיות, שמורגן אפיינה אותן "כבוהמיות" .[10][12][10][12] מורגן נפגשה עם הנשים הללו ונחשפה לדעותיהן הפמיניסטיות; והן דנו כיצד להגביר את השפעתן של נשים בקריירה מקצועית.

באופן עקרוני, בית הספר קיבל אל שורותיו את 30 המועמדים המובילים. למורגן נדרשו שלושה ניסיונות על מנת להיכנס: בניסיון הראשון, היא מוקמה נמוך מדי, ואילו בניסיון השני שלה, בשנת 1898, אף על פי שמוקמה היטב בקרב 30 הראשונים, הבוחנים "הורידו" את ציוניה באופן שרירותי.[12][13] לאחר יותר משנה של לימודים נוספים, בהנחיית פרנסואה-בנג'מין צ'וסמיש, הזוכה בפרס רומא, היא סוף סוף עברה את בחינות הכניסה בתוכנית האדריכלות, במקום ה-13 מתוך 376 מועמדים, והתקבלה כדין. עם זאת, היא יכלה ללמוד רק עד ליום הולדתה השלושים, מכיוון שבית הספר אסר על לימודי תלמידים מבוגרים מעבר לכך. בתחילת 1902, ככל שהתקרב יום הולדתה, הגישה מורגן עיצוב יוצא מן הכלל לתיאטרון מלכותי. זה זיכה אותה בתעודת אדריכלות, מה שהפך אותה לאישה הראשונה שקיבלה תעודה כזו מבית הספר; היא עשתה זאת בשלוש שנים, אף על פי שזמן ההשלמה המקובל לתואר היה חמש שנים (זה היה משך הזמן שנדרש ממייבק למשל).[10][14] היא שהתה בפריז מספיק זמן כדי לשתף פעולה עם צ'וסמיש בפרויקט של הארייט פיירינג, ניו יורקית לשעבר שנשכרה לצורך עיצוב "סלון מפואר" למעונה בפונטנבלו .[2]

קריירה עריכה

כשחזרה מפריז, מורגן קיבלה עבודה אצל ג'ון גלן הווארד, אדריכל מסן פרנסיסקו שפיקח על תוכנית המתאר של אוניברסיטת קליפורניה. מורגן עבדה על כמה מבנים בקמפוס ברקלי, וסיפקה את האלמנטים הדקורטיביים לבנין הכרייה והצעה מוקדמת לשער סאת'ר. היא הייתה המעצבת הראשית של תיאטרון הרסט היווני.[10] האוורד אמר לעמית כי מורגן הייתה "שרטטת מצוינת שאני לא צריך לשלם כמעט כלום עבורה, מכיוון שמדובר באישה."[2] היא חסכה את כספה ותכננה לעבוד לבד תוך קבלת פרויקטים צדדיים חשובים.

בשנת 1904 הייתה מורגן לאישה הראשונה שקיבלה רישיון אדריכלות בקליפורניה. בזמן שגרה בבית המשפחה הישן באוקלנד, היא פתחה משרד משלה בסן פרנסיסקו, שם הצוות הכיר אותה כ'ג'יי. מ. לאחר שמשרדה הראשון נהרס בשל השריפה ב-1906, היא פתחה מחדש את משרדה בשנת 1907 בקומה ה-13 של בנין הסוחרים, רחוב קליפורניה 465, בלב הרובע הכלכלי של סן פרנסיסקו, שם עבדה לאורך יתרת הקריירה שלה. בין השנים 1907–1910, היא שיתפה פעולה עם אירה הובר, שרטט לשעבר של הווארד. מורגן הקימה מחדש משרד פרטי בסוף 1910.

באפריל 1904 השלימה ג'וליה מורגן את מבנה הבטון המזוין הראשון שלה, אל קמפניל – מגדל פעמונים בגובה 22 מטרים בקולג' מילס,[15] שנמצא מעבר למפרץ סן פרנסיסקו. שנתיים לאחר מכן שרד מבנה אל קמפניל את רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906 ללא פגע וללא שום נזק, מה שעזר לבנות את המוניטין של מורגן ולהשיק את הקריירה שלה.[16]

ההרס הרב שהותירה אחריה רעידת האדמה בסן פרנסיסקו בשנת 1906 סיפק למורגן הזדמנות לתכנן בתים, כנסיות, משרדים ומתקני חינוך רבים.[17] פרויקט חשוב היה תכנון מחדש של מלון פיירמונט שנחשב לציון דרך אדריכלי. חלקו הפנימי ל המלון נפגע קשה משריפה שפרצה בו לאחר רעידת האדמה, ומורגן נבחרה למשימת השיקום בשל הידע הנדיר לאותה עת שהיה לה בשימוש בבטון מזוין שהוכיח עצמו עמיד ברעידת אדמה. עבודתה בשיקום הפיירמונט תוך פחות משנה הביאה לה מוניטין לאומי כ"מהנדסת מעולה, מעצבת ואדריכלית חדשנית, ואשת מקצוע מסורה".[12] הגידול הניכר בכמות הפרויקטים להם נשכרה בעקבות רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906 הביא לה הצלחה כלכלית.[2]

פיבי הרסט, שהתרשמה מאוד מעבודתה בפיירמונט, המליצה על מורגן לכמה פרויקטים גדולים של בנייה, ובכלל זה אסילומאר – מרכז כנסי קיץ של התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA). כמו כן, ויליאם רנדולף הרסט התרשם ממנה מאוד, ואחרי מות אמו, פיבי הרסט, שכר את שירותיה של מורגן לעצב את טירת הרסט – מה שיהפוך לפרויקט הגדול והמפורסם ביותר בקריירה שלה.[12]

פרויקטים של הרסט עריכה

  •  
    חזית טירת הרסט.
  •  
    בריכה רומאית מקורה בשטח טירת הרסט (ריקה)
  •  
    נוף לבריכת נפטון החיצונית של טירת הרסט

מעורבותה של ג'וליה מורגן עם משפחת הרסט נמשכה לאורך שלושה דורות. הפרויקט הראשון שלה עמם הוזמן על ידי המשפחה בשנת 1902, כשחזרה מלימודיה בפריז. מדובר בחווה של אם המשפחה, פיבי אפרסון הרסט בפלזנטון.[18] הפטרון המפורסם ביותר של מורגן היה איל העיתונות ואספן העתיקות וויליאם רנדולף הרסט, שהוצג בפני מורגן על ידי אמו פיבי אפרסון הרסט, הפטרונית הראשית של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. על פי ההערכות, הכרות זו הובילה את מורגן למשימה הראשונה שקיבלה מטעם הרסט הבן לתכנון בניין המערכת של עיתון לוס אנג'לס הראלד-אקסמינר (בערך בשנת 1914), פרויקט שכלל תרומות מקצועיות גם של אדריכלי לוס אנג'לס ויליאם ג'יי. דוד וג'יי מרטין האנקל. המבנה ממוקם בפינה הדרומית-מערבית של רחובות ברודוויי ו-11 במרכז העיר לוס אנג'לס, וממתין להתאמתו לשימוש חדש.

בשנת 1919 בחר הרסט את מורגן כאדריכלית של לה קואסטה אנקנטדה, הידועה יותר כ"טירת הרסט", שנבנתה על גבי אתר המחנאות המשפחתי המשקיף על נמל סן סימאון. מורגן השתמשה לשם כך באריחים שיוצרו בסטודיו הקדרות קליפורניה פאיינס, שנחשב לקו עיצובי בפני עצמו, כשאת מרבית האריחים עיצבה בעצמה.[19]

הפרויקט הוכיח את עצמו כגדול והמורכב ביותר של מורגן, שכן חזונו של הרסט לאחוזתו הלך וגדל לאורך עשרות שנות התכנון והבנייה. הפרויקט כלל את החווה, בית מגורים – בית הארחה פרטי שנבנה בסגנון התחייה הקולוניאלית הספרדית, אף הוא על ידי מורגן, (בעבודה משותפת עם מומחים היספאנים מילדרד סטאפלי וארתור ביין), וסגנון האדריכלות הנאו-מורית. החווה ישבה במרחק יום רכיבה על סוס מטירת הרסט פנימה אל תוך השטח, בסמוך למיסיון סן אנטוניו דה פדואה ליד ג'ולון, קליפורניה. עבודתה בנושא 'הטירה' וחוות סן סימאון נמשכו עד 1947, והסתיימו רק בשל בריאותו הירודה של הרסט.

מורגן הפכה לאדריכלית הראשית של ויליאם רנדולף הרסט, והפיקה את העיצובים לעשרות בניינים, ובהם ווינטון – האחוזה הפרטית של פיבי אפרסון הרסט, אותה ירש בנה. האחוזה כוללת טירה ו"כפר בווארי" של ארבע וילות, שישבו בתוך שמורת יער (בת 202 קילומטר רבועים) הכוללת את נהר מקלוד ליד הר שסטה בצפון קליפורניה. היא גם עיצבה סטודיו ואתר עבודה עבור חוות הבקר של הרסט – בביקורה (על שטח של 6,500 מטר רבועים) בצ'יוואווה, מקסיקו.[20]

פרויקטים של התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) עריכה

 
התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) אוקלנד

מעורבותה של ג'וליה מורגן בהתאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) החלה כאשר פיבי אפרסון הרסט המליצה לה על מרכז כנסי הקיץ אסילומאר של הארגון, פרויקט שהחלה בשנת 1913. מרכז זה, שכבר אינו שייך להתאחדות הצעירות הנוצריות אלא מנוהל על ידי המדינה, נמצא עדיין בפסיפיק גרוב ליד מונטריי בקליפורניה. מורגן עיצבה גם מרכזי התאחדות הצעירות הנוצריות בקליפורניה, יוטה, אריזונה והוואי.

חמישה מבנייני התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) בדרום קליפורניה תוכננו על ידי מורגן.[21] מרכז YWCA באזור הנמל, משנת 1918 (סן פדרו, קליפורניה) הממוקם בבניין בעלי מלאכה עדיין עומד, וכך גם מועדון הסטודיו ההוליוודי של ההתאחדות משנת 1926. מרכז ההתאחדות שהקימה מורגן בריברסייד משנת 1929 עדיין קיים על תילו, אבל משמש כמוזיאון לאמנות. סניף ההתאחדות שהקימה בלונג ביץ' בסגנון הרנסאנס האיטלקי, בשנת -1925 נהרס. מבנה YWCA ה"מדהים" של Pasadena נרכש על ידי העירייה לצורך שיקום ושימוש ציבורי לאחר כמה עשורים של בלאי ודעיכה.

היא עיצבה גם מרכזי התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA) בצפון קליפורניה, כולל אלה באוקלנדו ובצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו. בניין YWCA בסן פרנסיסקו משקף את הבנתה באדריכלות סינית מסורתית. הבניין שוחזר בשנת 2001 על ידי האגודה ההיסטורית הסינית של אמריקה (CHSA), וכיום הוא מכיל את המוזיאון ואת מרכז הלמידה הסינית של הארגון.

קולג' מילס עריכה

מורגן תרמה תרומות ארכיטקטוניות רבות לקולג' הנשים מילס שלמרגלות המפרץ המזרחי באוקלנד, קליפורניה. בדומה לעבודתה למען התאחדות הצעירות הנוצריות (YWCA), היא עשתה זאת בתקווה לקדם הזדמנויות לנשים.

נשיאת מילס, סוזן טולמן מילס, התעניינה במורגן בשנת 1904 מכיוון שרצתה לקדם את הקריירה של אישה אדריכלית, ומכיוון שמורגן, שרק התחילה את הקריירה שלה, גבתה פחות ממקביליה הגברים.[22] מורגן עיצבה שישה בניינים לקמפוס מילס, כולל את אל קמפניל, הנחשב למגדל הפעמונים הראשון בקמפוסים של מכללות בארצות הברית. אין להתבלבל בין אל קמפניל עם "הקמפניל", הכינוי שניתן למגדל סאת'ר – מגדל השעון /הפעמונים של אוניברסיטת ברקלי הסמוכה. מורגן סייעה לעיצוב חלקים מתוכנית הקמפוס של אוניברסיטת רקלי תחת ג'ון גאלן האוורד, אך מגדל סאת'ר לא היה עיצוב שלה.

המוניטין של מורגן הלך וגדל כאשר מגדל אל קמפניל לא ניזוק ברעידת האדמה בסן פרנסיסקו (1906).[22] הפעמונים במגדל "ניצקו לתערוכה העולמית של שיקגו (1893), ונמסרו למילס על ידי נאמן".[23]

מורגן עיצבה גם את ספריית מרגרט קארנגי (1906), על שם בתו של אנדרו קרנגי,[22] ואת בית מינג קוונג לנערות סיניות, שנבנה בשנת 1924 ונרכש לטובת קולג' מילס בשנת 1936.[23] בסופו של דבר שונה שם המבנה לאולם אלדווד בטרם הפך לבית הספר לבנות ג'וליה מורגן, בשנת 2004 (ללא תלות בקולג'). מורגן עיצבה את מבנה התאחדות הסטודנטים בקולג' מילס, בשנת 1916. קוטג' קפיולני של מורגן שימש כמרפאה, מגורי הפקולטה ומשרדי ההנהלה. מורגן עיצבה גם את אולם הכושר והבריכה המקוריים, שהוחלפו מאז על ידי בית התה וכיכר סוזן אדמס, מבנה הבטון המזוין הראשון בחוף המערבי.

פרויקטים אחרים עריכה

 
הכנסייה הפרסביטריאנית הקדושה של סנט ג'ון לשעבר, ברקלי, קליפורניה

בין העבודות המוקדמות שלה היה בית כוכב הצפון בגראס וואלי, קליפורניה שהוזמן בשנת 5–1904 על ידי מהנדס המכרות ארתור דה ווינט פוטה ואשתו, הסופרת והמאיירת מארי הולוק פוטה.

היא ראתה בכנסייה הפרסביטריאנית של סנט ג'ון, בברקלי, קליפורניה, את המבנה הטוב ביותר שלה בסגנון האומנויות.[24] כיום משמש המבנה כתיאטרון של ברקלי.[25]

פרויקטים אחרים שלה כוללים את הקפלה של צ'ימס, באוקלנד; בניין הלבנים הרב-שימושי בשדרות פיידמונט 4021; המתחם הקדוש של הכנסייה הפרסביטריאנית של אושן אווניו בשדרת אושן 32, סן פרנסיסקו, ומועדון העיר הגדול של ברקלי הסמוך לאוניברסיטת קליפורניה. היא עיצבה את בית המארחת של התאחדות הצעירות הנוצריות במלחמת העולם הראשונה בפאלו אלטו, שנבנה בשנת 1918 ואחר כך יהפוך לאתר של מסעדת פארק מקארתור[26]

חלק מהפרויקטים שלה למגורים, הממוקמים ברובם באזור מפרץ סן פרנסיסקו, הם הבונגלוס האולטימטיביים המעוצבים בסגנון האומנויות, סגנון הנקשר לעיתים קרובות לעבודתם של גרין וכמה מבני דורה ומוריה האחרים של מורגן. הבניינים מייצגים את תנועת האומנות והמלאכה ואת סגנון האדריכלות האמריקאי. כמה בתים נמצאים על הגבעה הרוסית של סן פרנסיסקו. היא גרה יותר מערבית בסן פרנסיסקו. [דרוש מקור] אחד מפרויקטי המגורים הראשונים של מורגן היה שיפוץ מלא של חוות פוזו דה וורונה של פיבי הרסט בפליזנטון, קליפורניה, בסגנון ים תיכוני וקליפורני. בשנת 1908 עיצבה ג'וליה מורגן את מגוריו של ג'יימס הנרי פירס באלמדה בסן חוזה, המאופיין בשימוש בעץ קליפורני נדיר.[27]

 
בניין הרסט, בין הרחובות מרקט & השלישי, סן פרנסיסקו, תכנון מחדש של מורגן משנת 1937

חיים אישיים עריכה

אף על פי שמורגן זכתה להערכה רבה כאדריכלית, לא הרבה ידוע על חייה האישיים. היא מעולם לא הייתה נשואה ולא היו לה שום רומנים ידועים. היא שמרה על פרופיל נמוך וחיה בצניעות, למרות קהל הלקוחות העשיר שלה. היא לא נתנה ראיונות ולא כתבה על עצמה. היא עבדה ללא לאות עם מינימום שעות שינה ואוכל.[3]

היא הייתה מאוד עצמאית. במהלך המעבר לפריז היה לה סכום כסף שהוענק לה על ידי הוריה עבור כל הוצאות השנה הראשונה. גם כשנגמר כספה, היא מעולם לא ביקשה ממשפחתה כסף נוסף, אלא במקום זאת למדה לחיות על תקציב הדוק. חוויה זו נתנה לה הבנה קונקרטית כיצד להתמודד עם כסף ביעילות, מה שעזר להפוך אותה לאשת עסקים מצליחה לאחר שפתחה פרקטיקה משלה, ועזר לה להקפיד על תקציבי הלקוחות שלה בפרויקטים שביצעה עבורם.[28]

אחד הפרסים הציבוריים הבודדים שהוענקו לה היה דוקטורט לשם כבוד במשפטים מטעם אוניברסיטת קליפורניה, הפרס הגבוה ביותר שמעניקה האוניברסיטה, אותו קיבלה ב־15 במאי 1929, עם המחווה האישית הבאה: "בוגרת מכובדת של אוניברסיטת קליפורניה, אמנית ומהנדסת; מעצבת דירות פשוטות ובתים מפוארים, של בניינים נהדרים שתוכננו באצילות לקדם את פעילות האזרחים; אדריכלית שביצירותיה יש הרמוניה וממדים ראויים להערכה המביאים הנאה לעין ושלווה לתודעה."[29]

מוטרדת מהחוסרים בסיפור חייה של ג'וליה מורגן, בלינדה טיילור, כתבה את "להיות ג'וליה מורגן" – "Becoming Julia Morgan", מחזה משנת 2012 בו טיילור מדמיינת סיפור חיים מתקבל על הדעת עבור מורגן.[30]

מורשת עריכה

ג'וליה מורגן קבורה בבית העלמין בבית הקברות במאונטיין וויו בגבעות אוקלנד, קליפורניה.[31]

 
תקרת אולם האירועים של ג'וליה מורגן, בניין הסוחרים, סן פרנסיסקו

בשנת 1995 נקרא לכבודה ועל שמה אולם האירועים בבניין הסוחרים בסן פרנסיסקו, שם שכן משרדה בשנים 1907 עד 1950.[32]

 
בית ג'וליה מורגן, סקרמנטו, קליפורניה

בשנת 1999, בית מגורים בסגנון התחייה הים תיכונית שנבנה במקור בשנת 1918 עבור צ'ארלס גתה מסקרמנטו, שינה שמו לבית ג'וליה מורגן. הוא נוסף קודם לכן למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1982.

בשנת 2006 פורסם ספר תמונות ילדים שכותרתו "ג'וליה מורגן בונה טירה" והוא זמין בספריות ציבוריות רבות .[33]

ב -28 במאי 2008 הודיעו מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר והגברת הראשונה מריה שרייבר כי ג'וליה מורגן תצורף להיכל התהילה של קליפורניה, הממוקם במוזיאון של קליפורניה להיסטוריה, נשים ואמנות. טקס צירוף שמה להיכל התקיים ב־15 בדצמבר ואחייניתה הגדולה קיבלה את הכבוד במקומה.[34]

בשנת 2014, ולאחר מותה, הוענקה לג'וליה מורגן מדליית זהב מטעם המכון האמריקני לאדריכלים (AIA) זהו הפרס הגבוה שמעניק המכון, והיא האדריכלית הראשונה שקיבלה את הכבוד הזה.[35]

לקריאה נוספת עריכה

ספרים
ביקורות

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'וליה מורגן בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 (fr) Agorha.inha, Biographie rédigée par Marie-Laure Crosnier Leconte
  2. ^ 1 2 3 4 Boutelle, Sara Holmes (במרץ–באפריל 1996). "Julia Morgan, Engineer and Architect". Old-House Journal. Active Interest Media. p. 22. ISSN 0094-0178. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 Erica Reder: "Julia Morgan was a local, in The New Fillmore, 1 February 2011. Retrieved 2015-10-23.
  4. ^ קתרין קלארקנל, ‏זה פרנק לויד רייט? תוכיחו; זיופים בעולם הנדל"ן, באתר גלובס, 23 בינואר 2018
  5. ^ Littman, Julie (7 במרץ 2018). "Bay Area Architect Julia Morgan's Legacy Wasn't Just Hearst Castle". busnow.com. נבדק ב-18 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Starr, Kevin (1997). The dream endures: California enters the 1940s. New York: Oxford University Press. pp. 55. ISBN 978-0195100792. OCLC 34546312.
  7. ^ Wendy Moonan: "AIA Awards 2014 Gold Medal to Julia Morgan", in the Architectural Record, 16 December 2013
  8. ^ Rochlin, Harriet (במרץ 1976). "Designed by Julia Morgan". Westways. Automobile Club of Southern California. 68: 26–29, 75–76, 80. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 Wadsworth, Ginger (1990). Julia Morgan, Architect of Dreams. Twenty-First Century Books. pp. 8–11. ISBN 978-0-8225-4903-1.
  10. ^ 1 2 3 4 5 McNeill, Karen (Summer 2012). "'Women Who Build': Julia Morgan & Women's Institutions" (PDF). California History. California Historical Society. pp. 41–74. doi:10.2307/23215875. JSTOR 23215875. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-09-23. נבדק ב-2012-07-22.
  11. ^ Boutelle, Sara Holmes. Julia Morgan, architect. Morgan, Julia, 1872-1957. (Revised and updated edition, 1995 ed.). New York. ISBN 0789200848. OCLC 33265537.
  12. ^ 1 2 3 4 5 Wilson, Mark Anthony (2007). Julia Morgan: Architect of Beauty. Layton, Utah: Gibbs Smith. pp. 3–5. ISBN 978-1-4236-0088-6.
  13. ^ Reichers, Maggie (בספטמבר–באוקטובר 2006). "Beyond San Simeon". Humanities. Neh.gov. אורכב מ-המקור ב-2012-02-22. נבדק ב-2012-09-07. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Julia Morgan: Early Architect. California State Capitol website". אורכב מ-המקור ב-23 ביוני 2007. נבדק ב-2009-05-26. {{cite web}}: (עזרה), Retrieved 2009-05-26
  15. ^ "El Campanil, Mills College: Julia Morgan 1903-1904". נבדק ב-18 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Callen, Will (4 בפברואר 2019). "Julia Morgan-designed Mills bell tower counts down to its 115th anniversary". hoodline.com. נבדק ב-18 באפריל 2019. Morgan had studied the material in Paris, where some of its pioneers, François Hennebique and Auguste Perret, were exploring its non-industrial uses. Fascinated by its combination of stability and plasticity, she may have been the first architect in the U.S. to put it towards something other than bridges or piers. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Morgan, Julia. "Julia Morgan". Encyclopedia Britannica.
  18. ^ Boutelle, Sara Holmes (בפברואר 2000). "Morgan, Julia (1872-1957), architect". Oxford University Press. American National Biography Online. doi:10.1093/anb/9780198606697.article.1700602. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Berkeley Bohemia: Artists and Visionaries of the Early 20th Century. 2008. p. 132. The company was chosen by the castle's architect, Julia Morgan, who personally designed many of the tiles that were made
  20. ^ "Babicora, Mexico: End of An Empire". Time. 7 בספטמבר 1953. נבדק ב-11 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Bariscale, Floyd B. (1 באוקטובר 2008). "No. 186 – Morgan House (Harbor Area YWCA)". Big Orange Landmarks. נבדק ב-11 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 3 Ito, Susan (Winter 2004). "Julia Morgan at Mills" (PDF). Mills Quarterly. Mills College. p. 14. נבדק ב-2008-02-27.
  23. ^ 1 2 Mills College 2007/2008 Undergraduate Student Handbook (PDF). School Datebooks. 2007. נבדק ב-2008-02-27.
  24. ^ "An Architect from the Inside Out, Los Angeles Times, September 4, 1988
  25. ^ Thompson, Daniella. "Berkeley Landmarks: St. John's Presbyterian Church". Berkeley Architectural Heritage Association. נבדק ב-2012-09-07.
  26. ^ "MacArthur Park". Macpark.com. נבדק ב-2012-09-07.
  27. ^ "San Jose's Julia Morgan House" (PDF). Continuity. Summer 2009. p. 11.
  28. ^ Wilson, Mark Anthony (2007). Julia Morgan Architect of Beauty. Utah: Gibbs Smith. pp. 1, 4.
  29. ^ McNeill, Karen (במאי 2007). "Julia Morgan: Gender, Architecture, and Professional Style". Pacific Historical Review. 76 (2): 229–268. doi:10.1525/phr.2007.76.2.229. JSTOR 10.1525/phr.2007.76.2.229. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ Erica Reder, ed. (2012). "Belinda Taylor presents: Becoming Julia Morgan". אורכב מ-המקור ב-22 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ findagrave.com. Julia Morgan. access date: 5/11/2010.
  32. ^ "About the Historic Julia Morgan Ballroom Event Space in San Francisco". Julia Morgan Ballroom (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-02-10.
  33. ^ Mannis, Celeste Davidson (2006). Julia Morgan built a castle. Hyman, Miles. New York, N.Y.: Viking. ISBN 9780670059645. OCLC 56051019.
  34. ^ "Governor & First Lady Participate in 2008 CA Hall of Fame Induction Ceremony". State of California, Office of Governor. אורכב מ-המקור ב-2015-06-02. נבדק ב-2013-05-20.
  35. ^ "2014 AIA Gold Medal Awarded to Julia Morgan, FAIA". Press Releases. American Institute of Architects. נבדק ב-12 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27וליה_מורגן&oldid=38082838"