ג'ון לילבורן

ג'ון לילבורןאנגלית: John Lilburne; ‏161429 באוגוסט 1657), הידוע גם בכינויו "ג'ון החופשי מלידה", היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת הלוולרים הדמוקרטית שפעלה באנגליה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית שהתחוללה בין השנים 1642 עד 1650. לילברן טבע את המונח "זכויות מלידה", אותם הגדיר כזכויות הטבעיות המוקנות לכל אדם עם לידתו, זאת בניגוד לזכויות המוענקות על ידי השלטון או החוקים. בראשית חייו השתייך לזרם הפוריטני אם כי לקראת סוף חייו הפך לקווייקר. עבודותיו צוטטו בחוות דעת משפטיות של בית המשפט העליון של ארצות הברית.

ג'ון לילבורן
John Lilburne.jpg
לידה 1614
סנדרלנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 באוגוסט 1657 (בגיל 43 בערך)
אלת'אם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Elizabeth Lilburne עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שנותיו הראשונות ומעצרועריכה

ג'ון לילבורן היה בנו של ריצ'רד לילבורן איש אצולה במחוז דורהאם, אנגליה, שנולד בסנדרלנד, בין השנים 16131615. לפי עדותו בילה לילבורן את השנים הראשונות של חינוכו בניו-קאסל בבית ספר פרטי יוקרתי, כמו כן למד שנים אחדות בעיירת השוק בישופ אואקלנד. ב-1628, בגיל 14, נשלח ללונדון שם שימש כחניכו של ג'והן היוסון יצרן בגדים וסוחר אמיד שערך לו היכרות עם הרופא הפוריטני ג'והן בסטוויק, שנכלא בכלא גייטהאוז שבוסטמינסטר בעבור חוברת ביקורתית כנגד הבישופים האנגליים. לילברן שביקר את בסטוויק בכלאו התלהב מרעיונותיו והציע לו להבריח את כתב היד להולנד להדפיסו שם ולהפיץ את העותקים המודפסים בחזרה באנגליה.

עם חזרתו להולנד נעצר לילבורן ב-11 בדצמבר 1637 עקב הלשנה באשמת הדפסה והפצה של כתבים מצונזרים והובא לפני בית המשפט המלכותי של הסטאר צ'יימבר, ולאחר שסירב להישבע בשבועה המקובלת ולהפליל את עצמו נידון ב-13 בפברואר 1638 לקנס של 500 לירות שטרלינג, מלקות, קשירה לעמוד הקלון ומאסר עד אשר יהיה מוכן לציית לדרישות בית המשפט. המשפט עורר את אהדתה של דעת הקהל בלונדון בגלל הסירוב הגא והעקשני של לילבורן להיכנע למאשימיו ובגלל הכרזתו כי הוא "ג'והן החופשי מלידה" כינוי פופולרי שדבק בו מעתה ואילך.

הפצת משנתו הפוליטיתעריכה

ב-18 באפריל 1638 הובל לילבורן כשהוא קשור בידיו לעגלת שוורים מכלא פליט לעמוד הקלון בווסטמינסטר שם ספג 200 מלקות במגלב כשהוא כבול לעמוד הקלון. בזמן שנחתו המלקות על גבו הוא שר "הללויה" ולאחר מכן שלף מבגדו חוברות של בסטוויק, ציטט מהם אמרות נגד הבישופים והשליך אותם לעבר ההמונים שהתקהלו במקום. בתגובה לכך הדקו מעניו את טבעת הצוואר בה הושם עד שפרץ דם מגרונו. והוא הובל בחזרה לכלאו תוך שהוא מלווה בהמון אוהד הקורא לעברו קריאות עידוד. למרות העינויים הקשים ומאסרו בצינוק המשיך לסרב להודות באשמתו.

בזמן מאסרו החל בכתיבתם של חיבוריו הראשונים, שהוברחו מחוץ לכלא. בשתי החוברות הראשונות הוא מתאר את משפטו, סירובו להישבע וההשלכות על כך והוא מתאר את מסע העינויים ברחובות לונדון אותו הוא משווה לטקס אירוסין עם אלוהיו ואת עצמו ל"נבחר" חייל הנלחם "תחת דגלו של המצביא הגדול והכל-יכול". בחוברת השלישית הוא פונה לעם להשתחרר מעריצות הבישופים אותם הוא מדמה לכוח השטן משרתי האנטיכריסט כשהוא מצטט מובאות מהתנ"ך לחיזוק טענותיו. בחיבורו הבא תוקף לילבורן את דרכי הכנסייה האנגליקנית אותה הוא מאשים בהתרחקות מהמקורות ובעיקר מן התנ"ך ונותן ביסוס אידאולוגי להפרדות (ספרטיזם) מן הכנסייה הממוסדת שאיבדה זה מכבר את כוחה המלכד.

בהמשך הוא מוציא פרסומים הקוראים להפרדה בין הרשויות החילוניות (בית הלורדים ושאר הרשויות) מהכנסייה וקורא למעשה להפרדת הדת מהמדינה. ב-1639 מחבר מספר עצומות בהם הוא יוצא כנגד עונשי העינויים ובעד זכויות האזרח ובחיבורו העונה לשם "זעקה לצדק" הוא מעלה שלוש נקודות מרכזיות:

  • האשמה נגד הארכיבישוף ויליאם לאוד המשתמש שלא כדין בצנזורה.
  • תביעה לרפורמה של בתי הסוהר כשהוא מתאר במיוחד את היחס הנוקשה והאכזרי כלפי העניים בבית הכלא.
  • בתיאורו הדרמטי את עינוייו תחת עמוד הקלון הוא מוחה כנגד העונשים המשפילים וקורא לפעול לביטולה של שיטת הענישה אותה נאלץ לחוות על בשרו.

ב-1641 בעקבות התערבות הפרלמנט, השתחרר לילבורן מהכלא ובספטמבר אותה שנה נישא לאליזבת דוול בתו של סוחר לונדוני. באותה שנה נקט לראשונה בפעולה מלחמתית כאשר הוביל קבוצה של אזרחים חמושים כנגד צבא המלך צ'ארלס הראשון ואילץ אותו לסגת. פעולה זו הייתה חלק ממאבקו המתמשך למה שכינה "זכויות מלידה" הכוללות את הזכות לשמוע את ההאשמה בבית משפט, הזכות לעמוד בפני המאשימים, ואת הזכות להימנע מהפללה עצמית. זכויות ששימשו בסיס לתיקון החמישי בחוקה האמריקאית ואף צוטטו על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית במשפט שנערך ב-1966 כשהם משמשים בסיס להכרעת הרוב בקרב השופטים.

מלחמת האזרחים האנגליתעריכה

במלחמת האזרחים האנגלית הראשונה גויס לילבורן כסרן ברגימנט הרגלים של הצבא הפרלמנטרי בפיקודו של הרוזן מאסקס והשתתף בקרב אדג'היל. מאוחר יותר נטל חלק בקרב ברנפורד שהתחולל סמוך ללונדון ב-12 בנובמבר 1642 כנגד המלוכנים בפיקודו של הנסיך רופרט. במהלך הקרב הצליחו המלוכנים להתקדם לעבר לונדון ולהביס את כוחות הצבא הפרלמנטרי, ג'ון לילבורן ניסה להמלט בקפיצה לנהר התמזה אך נלכד על ידי המלוכנים ונלקח בשבי. המלוכנים תכננו לשפוט את לילבורן כמנהיגם הראשי של "עגולי הראש" (תומכי הפרלמנט) באשמת בגידה במלכות (ככל הנראה תכננו להוציאו להורג), אך לבסוף חזרו בהם לאחר שכוחות הפרלמנט איימו להוציא להורג את השבויים המלוכניים שברשותם ולבסוף בוצעה עסקת חילופי שבויים כאשר לילבורן הוחלף תמורת קצין מלוכני.

לאחר מכן התנדב לילבורן ליחידה בפיקודו של הרוזן מנצ'סטר ובמצור על לינקולן שהתחולל ב-7 באוקטובר 1643 מונה כרב-סרן ברגימנט הרגלים של קולונל קינג שהשתתף במצור. ב-16 במאי 1644 הועבר ליחידת הדרגונים של מנצ'סטר בדרגת לויטננט-קולונל. הוא התיידד עם אוליבר קרומוול שהיה השני בפיקוד ותמך בו במחלוקותיו עם מנצ'סטר. ב-1644 השתתף בקרב מרסטון מור שהוכתר בניצחון, וזמן קצר לאחר מכן ביקש רשות ממנצ'סטר לתקוף את המעוז המלוכני בטירת תיקהיל לאחר ששמע כי היא עומדת להיכנע. מנצ'סטר סירב בהציגו אותו כמשוגע, למרות זאת התקדם לילבורן לעבר הטירה עם חייליו וכבש אותה בלי שנורתה אף ירייה אחת. מנצ'סטר ששאף לפשרה עם המלוכנים שש להפטר מלילבורן ותבע את הוצאתו להורג בגין הפרת משמעת. סכסוך זה גרם להתפטרות לילבורן מהצבא.

ההיסטוריון פירת' ציין כי ללילבורן היה מוניטין רב של אומץ בשדה הקרב ונראה שהיה קצין מוצלח, אך הקריירה הצבאית שלו הייתה חסרת מזל. הוא בילה שישה חודשים בכלא באוקספורד, נגזל מכל רכושו בזמן כיבושה של ניוארק על ידי הנסיך רופרט (ב-22 במרץ 1644) נורה בידו בזמן כיבושה של וולטון הול על ידי ווייקפילד (ב-3 ביוני 1644) וקיבל משכורת נמוכה עבור שירותו. בזמן שהשתחרר מהשירות הצבאי עמד רכושו על כ-880 לירות שטרלינג. כמו כן נקלע למריבות בתחילה עם קולונל קינג ומאוחר יותר עם רוזן מנצ'סטר אותם ראה כחסרי יכולת ובוגדניים. הוא עשה כמיטב יכולתו להדיח את קינג וסייע להעמידו למשפט באשמת בגידה חמורה. המחלוקת עם מנצ'סטר נבעה מכיבושה של טירת תיקהיל בניגוד לפקודות של מנצ'סטר ולילבורן היה אחד מהעדים של קרומוול במשפט כנגד מנצ'סטר.

עם הקמת צבא ה"ניו מודל" העממי ניסה קרומוול להחזיר את לילבורן לצבא – למטה הראשי. אולם לילבורן סירב להישבע (מטעמים עקרוניים) את שבועת האמונים שהייתה תנאי הכרחי להצטרפותו ונשאר מחוץ לצבא הפרלמנט. מעבר לעניין העקרוני של השבועה התנגד לגישה הפשרנית של הסיעה הפרסביטריאנית והחליט להמשיך את מאבקו בזירה הפוליטית באמצעות כשרון הכתיבה והנאום שלו והפופולריות הרבה בקרב ההמונים.

הקמתה של מפלגת הלוולריםעריכה

לילבורן המשיך את פעילותו הפוליטית כשהוא מטיף ל"זכויות המוקנות מלידה" שהם זכויות אדם להן זכאי כל אזרח אנגלי הגוברות לשיטתו על פריבילגיות המוענקות על ידי השלטון המלוכני או הממשלה. לילברן ניסה לקדם את הזכויות המשפטיות של שוויון בפני החוק, זכות הצבעה כללית, וסובלנות דתית. וכונה בפי מתנגדיו "לוולר" (leveler), כלומר "משטח" שרוצה 'לשטח' ולהוריד את החברה כולה לרמה (level) המשותפת הנמוכה ביותר. לילברן ראה בזה כינוי גנאי אולם מאוחר יותר אומץ שם זה על ידי חברי התנועה. ביולי 1845 הושם לילבורן במאסר של ששה חודשים עקב ביקורתו על חברים בפרלמנט שנהנו מחיי נוחות ורווחה כלכלית בזמן שהחיילים הפשוטים נלחמו ומתו בשירותם למען מטרות אידיאליסטיות. ביולי 1646 נאסר שוב בטאואר של לונדון בשל הוקעתו את מפקדו הקודם מנצ'סטר כבוגד ואוהד המלוכנים. הקמפיין הנרחב שהתחולל למען שחרורו היווה את הבסיס להקמתה של מפלגת הלוולרים.

ללוולרים הייתה תמיכה והשפעה ניכרת בצבא ה"ניו מודל". בין ה-28 באוקטובר וה-11 בנובמבר 1647 התנהלו בצבא שורה של דיונים חופשיים שזכו לשם "דיוני פוטניי" בהם דנו בצורה חופשית בעקרונות לכינונה של חוקה דמוקרטית תוך שהם מושפעים מכתביו של לילבורן. ב-1647 הארגון הדמוקרטי של חיילים בצבא תחת מפקדים נבחרים שכונו אגיטטורים (משלהבים מתסיסים) הושווה לעיתים תכופות למועצות החיילים הסובייטים בזמן המהפכה הרוסית של 1917.

הקרע בין לילבורן לקרומוולעריכה

ב-11 בספטמבר 1648 הגיש לילברן בפני הפרלמנט לאישור את "אמנת העם" אותה חיבר שעליה היו חתומים כשליש מתושבי לונדון. האמנה קראה לשלום בטוח ובר קיימא, על הבסיס של זכויות הכלל, החירות והביטחון האישי.

בעקבות תבוסתם של המלוכנים ועם הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון וביטול המלוכה הוכרזה ב-4 בינואר 1649 אנגליה כרפובליקה בראשותו של אוליבר קרומוול שהחל לצמצם את סמכויות הפרלמנט על אף שבראשית דרכו הצהיר על תמיכה בעקרונות הדמוקרטיים, וב-1653 הוכרז על ידי הפרלמנט שמונה מטעמו כלורד פרוטקטור של אנגליה כשהוא הופך למעשה לשליט יחיד. בזמן מאסרו של המלך בטאואר של לונדון הוציאו לאור מנהיגי הלוולרים: ג'ון לילבורן, ויליאם ווללווין, תומאס פרינס וריצ'רד אוברטון את המהדורה השלישית של "אמנת העם החופשי" (an agreement of the free people) של אנגליה. הלוולרים קיוו כי המניפסט יאושר במשאל עם וישמש כבסיס לחוקת הרפובליקה האנגלית. שופט בית המשפט העליון האמריקאי הוגו בלאק שציטט לעיתים תכופות את ג'ון לילברן בחוות דעת משפטיות מצוטט בערך שכתב עבור אנציקלופדיה בריטניקה שהוא מאמין שהחוקה של 1649 (שלא התקבלה) היוותה את הבסיס לזכויות הבסיסיות בחוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות.

בזמן מאסרו בטאואר ב-25 במאי 1649 ביקר את לילברן אחד מתומכיו. בזמן הביקור הצהיר לילברן שהחל להתנגד לנטיותיו הדיקטטוריות של קרומוול (על אף שבראשית דרכו היה מתומכיו הבולטים) כי הוא היה מעדיף להמשיך לחיות שבע שנים תחת שלטונו של המלך שהוצא להורג מאשר לתמוך במשטר הנוכחי וכי אם רודנות זו תמשך העם יהיה מוכן להעביר את תמיכתו ליורש העצר, הנסיך צ'ארלס הגולה ובנו של המלך המודח.

3 חודשים מאוחר יותר פרסם לילבורן חוברת מטעמו שהופנתה אל החיילים והשוליות שנלחמו בצבא הפרלמנט ובה הכריז כי החיילים לחמו למען החוקה של הרפובליקה וסמכותו של הפרלמנט כנגד סמכות הכתר אך לא באופן אישי כנגד המלך ובכך הבהיר את התנגדותו להוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון. כבר בינואר 1648 בעקבות מפגש חשאי של קצינים מלוכנים החלו רווחות שמועות בציבור שהלוולרים מנסים לקשור קשר עם המלוכנים במטרה להפיל את הרפובליקה החדשה. שמועה זו הוכחה כנכונה בעקבות מכתב שיורט על ידי הפרלמנט והיה ממוען מאסיר מלוכני בטאואר לאחד מיועצי המלך ששהה עמו באותו הזמן בגלות בצרפת.

במכתב זה נתגלה קשר בין המלוכנים ללוולרים כאשר המלוכנים הסכימו לממן את פעילותם של הלוולרים על מנת להשיב את שלטונו של צ'ארלס הראשון ולבטל את הרפובליקה. מכתב זה שימש כראיה מכרעת כנגד הלוולרים והפרלמנט פרסם הצהרה מפורטת כנגד הלוולרים וצו מעצר כנגד לילבורן באשמת בגידה. במשפט שהחל בלונדון ב-24 באוקטובר 1649 היו תריסר מושבעים שהיו אמורים להכריע אם הוא אשם או זכאי. המשפט נמשך יומיים ובסיומו מצאו המושבעים את לילבורן זכאי. המשפט שהתחולל בנוכחות קהל גרם לסערת רוחות בקרב תומכיו של לילבורן שאילצו את המושבעים להפסיק את הדיונים למשך חצי שעה עד שניתן פסק הדין.

אף על פי כן לא שוחרר לילבורן מיידית אלא נשאר במעצר במשך שבועיים עד אשר לחצה של דעת הקהל ומספר מתומכיו בפרלמנט הביאו לשחרורו. על אף זעמם של חלק מחברי הפרלמנט על שחרורו של לילבורן הצליח הפרלמנט לדכא התנגדות גלויה מצד הלוולרים שויתרו על כל ניסיון לעורר את המדינה והצבא למרד גלוי, והסתפקו מעתה ואילך בפעילות מחתרתית.

המשך פעילותו והגלות בהולנדעריכה

ב-21 בדצמבר 1649, לאחר שנתיים של חוסר פעילות, נבחר לילבורן כנציג במועצת העיר לונדון, אך חמישה ימים מאוחר יותר ביטל הפרלמנט את בחירתו בשל סירובו להישבע שבועת אמונים ולהצהיר על נאמנותו לרפובליקה, עם זאת לא ננקטו כלפיו צעדים משפטיים. במשפט שהתחולל ב-22 בדצמבר 1648 זכה לילברן ב-3,000 לי"ש כפיצוי על הסבל והעינויים שנגרמו לו על ידי הסטאר צ'יימבר, כאשר הכסף משולם על חשבון נכסיהם של מלוכנים שונים במחוז דורהאם, מאחר שסכום זה לא הספיק לצרכיו הגיש לילברן תביעה נוספת כנגד המלוכנים ב-30 ביולי 1650 וזכה בבעלות על חלק מהקרקעות שהוחרמו מהם במחוז דורהאם.

החל מ-1644 החל לילבורן את פעילותו כאקטיביסט באיגוד האורגים ויצרני הסבונים כשהוא לוחם כנגד המונופולין של הסוחרים והחברות הגדולות בענף הביגוד ועל המגבלות שהטילו על בעלי מלאכה זעירים. לילבורן כתב עצומות ובהם דרש את ביטולו של ההיטל על הסבונים אך בסופו של דבר הפך בעצמו ליצרן סבונים. החקלאים שעיבדו את אדמותיה של אחוזת אפוורת' חשו עצמם נפגעים בעקבות תוכניות הניקוז של השטחים בבעלות האחוזה וצמצום דרסטי של השטחים שבבעלותם כחלק ממהפכת הגידור. כמחאה על צעדים אלה הנהיג לילברן ב-1950 מצעד מחאה בדרישה להחזיר לאיכרים את הבעלות על אדמותיהם.

ב-1649 התערב לילבורן בסכסוך בין דודו לברון אנגלי בשם הסלריג' ופרסם מאמר בו הוא יוצא בהתקפה ישירה כנגד הברון אותו האשים בעיכוב התשלום המגיע לו בהתאם להחלטת הפרלמנט מ-1648. ועדה משפטית מיוחדת שמתמנה בעקבות כך פסקה לטובתו של הברון. בתגובה יצא לילבורן בהתקפה חריפה כנגד החלטת הוועדה כשהוא מגנה את חבריה "בלתי צודקים וראויים לעונש חמור מתלייה" וב-23 בדצמבר 1651 הציג לפרלמנט עצומה המפרטת את ההאשמות החריפות כנגד הברון. בתגובה לכך מינה הפרלמנט ועדה בת 50 חברים על מנת לבדוק עדויות ומסמכים וב-16 בינואר 1652 קבעה כי העצומה היא "שקרית, זדונית ושערורייתית". לילבורן נתבע לשלם קנס של 3,000 פאונד למדינה 2,000 פאונד להסלריג' ו-500 פאונד לחברי הוועדה. בנוסף לכך נשפט לילבורן לגלות מאנגליה למשך כל ימי חייו.

את שנות גלותו בילה לילבורן בהולנד שם פרסם מאמר המזכה אותו מהאישומים בהם הורשע ובו הוא תוקף את הממשלה האנגלית בחריפות. בשל עוינותו למפקדי הצבא המלוכניים הוא משווה לעיתים קרובות בין הממשל הנוכחי לזה של צ'ארלס הראשון וטוען כי השלטון הנוכחי אף גרוע מזה של המלך המודח ואף קורא להדחתו של קרומוול הפרלמנט ומועצת המדינה.

חזרתו משפטו ומאסרועריכה

הידיעות על פיזורו של הפרלמנט ב-1653 הגיעו להולנד ועוררו את תקוותיו של לילבורן לחזור למולדתו. כשהוא בונה על ויתורו מרצון של קרומוול על כיסאו פנה אליו לילבורן בבקשה לאישור מעבר לאנגליה, לאחר שלא זכה למענה הגיע לאנגליה על אף האיסור ושם נאסר באופן מיידי על ידי הממשלה והועבר לכלא ניוגייט - שם המשיך לשלוח מכתבים לקרומוול כשהוא מבקש את שחרורו מהכלא ושיותר לו להתגורר באנגליה ולחיות חיים שלווים.

משפטו החל באולד ביילי ב-13 ביולי והסתיים בזיכויו ב-20 באוגוסט. כהרגלו ניהל לילברן כל צעד במשפטו בנחישות רבה ובמהלך המשפט הצליח להשיג עותק של כתב האישום מה שלא הצליח לעשות אף נאשם לפניו על מנת להתייעץ עם עורכי דינו ולהגיש התנגדויות לבית המשפט. במהלך המשפט נטתה דעת הקהל לטובתו ועצומות לשחרורו הוצגו בפני הפרלמנט. חלק מהעצומות נוסחו בחריפות כה רבה עד שכותביהן הושמו במאסר.

בשל הרוחות הסוערות ומחשש למהומות הציבה הממשלה חיילים רבים ברחובות לונדון, אולם בניגוד להנחיות המפקדים הריעו החיילים בראותם את לילבורן ואף תקעו בחצוצרות ששמעו על זיכויו. עם זאת השלטונות סירבו לשחררו ממאסר ככל הנראה בשל הפופולריות הרבה והמהומות שעורר והוא הועבר מכלא ניוגייט לטאואר של לונדון כביכול למען הגנתו ומשם הועבר ב-1654 למאסר מבודד בטירת מאונט אורגוויל באי ג'רסי.

קרומוול הציע ללילבורן את חירותו בתנאי שיתחייב שלא לפעול כנגד הממשלה, אולם לילבורן השיב שאינו מוכן לזכות בחירותו בשום דרך מלבד זו החוקית. בריאותו של לילבורן נפגעה כתוצאה מתנאי המאסר הקשים וב-1654 התפרסמו דיווחים שגויים על מותו. אשתו ואביו עתרו למען שחרורו ובאוקטובר 1655 הוא הושב לאנגליה ושוכן בטירת דובר.

קווייקריזם ומותועריכה

ב-1656 הורשה לצאת מטירת דובר במשך היום לביקור אצל אשתו וילדיו שעברו להתגורר בסמוך לטירה. שם פגש לילברן לראשונה אדם בשם לוק הווארד שהשתייך לקווייקרים. לילבורן התרשם עמוקות מהשלווה והרוגע שהפגין הווארד והחל בתהליך של המרת דתו לקווייקריזם והודיע על כך במכתב לאשתו. עותק מהמכתב התגלגל לידיו של קרומוול שסבר בתחילה כי מדובר בהונאה מצד לילבורן על מנת להשתחרר מכלאו. אולם בהמשך השתכנע מכנותו והקל את תנאי מאסרו תוך שהוא מאפשר לו חופשות למספר ימים מהכלא על מנת שיוכל לקחת חלק במפגשי הקוויקרים ולהיפגש עם אשתו וילדיו.

ב-29 באוגוסט 1657 בזמן ביקור אצל אשתו שציפתה להולדת בנם העשירי מת לילבורן, שסבל מבריאות רופפת בשנותיו האחרונות, ונקבר בבית קברות סמוך ללונדון.

חייו האישייםעריכה

לילבורן היה נשוי לאליזבת בתו של הנרי דוול. במהלך מאסרו ב-1649 איבד שני בנים, אולם בתו ושאר ילדיו שרדו אחריו.

אזכורים בתרבות הפופולריתעריכה

לילבורן מגולם על ידי תום גודמן-היל בדרמת הטלוויזיה הבדיונית "זונת השטן", בה מתואר כיצד הוא מת בכלא בזמן ביקורה של אשתו אליזבת. דמותו מגולמת על ידי מייקל פנינגטון במחזה הטלוויזיוני מ-1981 העונה לשם "המבקר האחרון של יו פטר", וע"י ג'רלד קיד בהצגת הבכורה מ-2012 של המחזה "55 יום". אלבום קונספט מ-1997 העונה לשם "ג'ון החופשי מלידה" שהוציא הפזמונאי רייב האמר מתאר את סיפורו של לילבורן באלבום מתארחים חברי להקת ה"לוולרז" לצד חברים מלהקת ה"ניו מודל ארמי".

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ון לילבורן בוויקישיתוף