הנסיך רופרט מהריין, דוכס קמברלנד

קצין צבא אנגלי-גרמני, אדמירל, מדען ומושל קולוניאלי (1619–1682).

הנסיך רוּפֶּרְט מהריין, דוכס קמברלנדאנגלית: Prince Rupert of the Rhine, Duke of Cumberland; בגרמנית: Ruprecht von der Pfalz; 17 בדצמבר 1619 (יוליאני)29 בנובמבר 1682) היה קצין צבא אנגלי-גרמני, אדמירל, מדען ומושל קולוניאלי. הוא התפרסם לראשונה כמפקד פרשים מלוכני במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. רופרט נולד כ"רופרכט מפפאלץ", והיה בנם השלישי של הנסיך הבוחר הגרמני פרידריך החמישי מפפאלץ ואליזבת, בתו הבכורה של המלך ג'יימס הראשון והשישי של אנגליה וסקוטלנד.

הנסיך רופרט מהריין, דוכס קמברלנד
Prince Rupert of the Rhine, Duke of Cumberland
לידה 17 בדצמבר 1619 (יוליאני)
פראג, ממלכת בוהמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בנובמבר 1682 (בגיל 62)
לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מרגרט יוז עריכת הנתון בוויקינתונים
פרנסס בארד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דאדלי בארד, רופרטה יוז עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצי המלכותי הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה אדמירל, גנרל עריכת הנתון בוויקינתונים
פעולות ומבצעים
עיטורים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לנסיך רופרט הייתה קריירה מגוונת. הוא היה חייל בילדותו, נלחם לצד כוחות הולנדים נגד ספרד ההבסבורגית במהלך מלחמת שמונים השנים (1568–1648), ונגד הקיסר של האימפריה הרומית הקדושה בגרמניה במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648). בגיל 23, הוא מונה למפקד חיל הפרשים המלוכני במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, והפך לאב הטיפוס של ה"קבאליר (אנ')"[א] של המלחמה ובסופו של דבר למצביא המלוכני הבכיר. הוא נכנע לאחר נפילת בריסטול (אנ') וגורש מאנגליה. הוא שירת תחת לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, נגד ספרד, ולאחר מכן כפריבטיר מלכותי בים הקריבי. בעקבות הרסטורציה האנגלית חזר רופרט לאנגליה, והפך למפקד בכיר בחיל הים האנגלי במהלך מלחמת הולנד–אנגליה השנייה ומלחמת הולנד–אנגליה השלישית, וכיהן כנגיד הראשון של חברת מפרץ הדסון. הוא מת באנגליה בשנת 1682, בן 62.

רופרט נחשב למפקד פרשים מהיר חשיבה ונמרץ, אך בסופו של דבר נכשל בשל קוצר רוח בהתמודדות עם עמיתיו במהלך מלחמת האזרחים. באינטררגנום המשיך רופרט את העימות עם הפרלמנט בים מהים התיכון ועד לאיים הקריביים, תוך שהוא מפגין יכולת עמידה ניכרת מול מצבים נואשים. כראש הצי המלכותי הבריטי בשנותיו האחרונות, הוא גילה בגרות רבה יותר ותרם תרומה מרשימה וארוכת טווח לתורתו ולהתפתחותו של הצי המלכותי. כמושל קולוניאלי, עיצב רופרט את הגאוגרפיה הפוליטית של קנדה המודרנית: ארץ רופרט נקראה לכבודו, והוא היה מייסד של חברת מפרץ הדסון. תחומי העניין המדעיים והמנהליים המגוונים והרבים של רופרט, בשילוב עם כישוריו האמנותיים הרבים, הפכו אותו לאחד מהדמויות הציבוריות הצבעוניות יותר באנגליה של תקופת הרסטורציה האנגלית.

הורים ואילן יוחסין

עריכה

אביו של רופרט היה פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, מהסניף של בית ויטלסבאך ברוזנות פפאלץ-זימרן. בתור הנסיך הבוחר של פפאלץ היה פרידריך אחד הנסיכים החשובים ביותר של האימפריה הרומית הקדושה. הוא היה גם ראש האיחוד הפרוטסטנטי (אנ'), קואליציה של מדינות גרמניות פרוטסטנטיות. פפאלץ הייתה מדינה עשירה, ופרידריך חי בפאר רב.

אימו של פרידריך, לואיזה יוליאנה, רוזנת נסאו, הייתה בתו של וילם השתקן ואחותו למחצה של מאוריץ, נסיך אורנז', אשר כסטאדהאודר של הולנד ומחוזות אחרים היו מנהיגי הרפובליקה ההולנדית.[1]

אימו של רופרט הייתה אליזבת סטיוארט, בתו של ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד, שהוכתר גם כג'יימס הראשון, מלך אנגליה. כך היה רופרט אחיינו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה וסקוטלנד, ובן דוד ראשון של צ'ארלס השני, מלך אנגליה וסקוטלנד, שהעניק לרופרט את תוארי האצולה של דוכס קמברלנד ורוזן הולדרנס (אנ'). אחותו, סופיה מהנובר, הייתה אימו של ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה.[2]

שמו המקורי הגרמני של רופרט היה רופרכט מפפאלץ והוא נקרא לכבודו של רופרכט, מלך גרמניה, אב קדמון מפורסם של בית ויטלסבאך.

ראשית חייו וגלות

עריכה
 
רופרט (מימין) עם אחיו הבכור, קרל הראשון לודוויג, הנסיך הבוחר מפפאלץ (משמאל), בדיוקן משנת 1637 מאת אנטוני ואן דייק

רופרט נולד בפראג בבוהמיה, בשנת 1619, והוכרז נסיך של נסיכות לאוזיץ (אנ'). אביו זה עתה נבחר למלך בוהמיה על ידי בעלי האחוזות, הפרוטסטנטיים ברובם, של בוהמיה. מעשה זה נתפס כמרד על ידי בית הבסבורג הקתולי, שבניו היו מלכי בוהמיה מאז 1526, והוביל למלחמת שלושים השנים. פרידריך לא נתמך על ידי האיחוד הפרוטסטנטי, ובשנת 1620 הובס על ידי הקיסר פרדיננד השני בקרב ההר הלבן. הוריו של רופרט כונו לפיכך בלעג "מלך ומלכת החורף". רופרט כמעט נותר מאחור כשהחצר המלכותית מיהרה להימלט מהתקדמותו של פרדיננד על פראג, עד שהחצרן קרישטוף ז דונינה (כריסטופר דהונה) השליך את הנסיך לכרכרה ברגע האחרון.

רופרט ליווה את הוריו להאג, שם בילה את שנותיו הראשונות ב-Hof te Wassenaer (חצר ואסנאר). אימו של רופרט הקדישה לילדיה מעט תשומת לב אפילו בסטנדרטים של אז, והעדיפה כנראה את קופי וכלבי המחמד שלה. במקום זאת, פרידריך העסיק זוג צרפתים, מסייה ומאדאם דה פלסן, כאומן ואומנת לילדיו. הם טופחו לאהוד את תושבי בוהמיה ואת האנגלים, וכקלוויניסטים אדוקים. התוצאה הייתה שגרת בית ספר קפדנית הכוללת לוגיקה, מתמטיקה, כתיבה, איור, שירה ונגינה בכלי נגינה.

כילד רופרט היה לפעמים ילד רע, "לוהט, שובב ונלהב" וקיבל לעצמו את הכינוי "רובר לה דיאבל" (בצרפתית: Robert le Diable) שמשמעותו המילולית היא "רופרט השטן". אף על פי כן, רופרט התגלה כתלמיד מוכשר. עד גיל שלוש הוא ידע לדבר קצת אנגלית, צ'כית וצרפתית, ושלט בגרמנית בעודו צעיר, אבל לא התעניין בלטינית ויוונית. הוא הצטיין באמנות, כשהמורה שלו היה הצייר חרארד ואן הונטהורסט, ובמתמטיקה ובמדעים. כשהיה בן 18 הוא התנשא לגובה של 1.93 מטר.

משפחתו של רופרט המשיכה בניסיונותיה להחזיר לשליטתם את פפאלץ במהלך שהותם בהאג. לא היה להם הרבה כסף, והמשפחה הסתמכה על גמלה קטנה יחסית מהאג, על ההכנסות מהשקעות משפחתיות בפשיטות הולנדיות על ספינות ספרדית והכנסות מהמשכון של התכשיטים המשפחתיים. פרידריך החליט לנסות לשכנע ברית של אומות – כולל אנגליה, צרפת ושוודיה - כדי לתמוך בניסיונותיו להחזיר לחזקתו את פפאלץ ובוהמיה. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-17 פרידריך בנה מערכת יחסים קרובה עם גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה, המנהיג הפרוטסטנטי הדומיננטי בגרמניה באותו שלב במלחמה. אולם ב-1632, שני הגברים היו חלוקים בדבר הדרישה של גוסטב שפרידריך יעניק שוויון זכויות לנתיניו הלותרניים והקלוויניסטים לאחר שיחזיר לעצמו את אדמותיו; פרידריך סירב ויצא לדרך לחזור לגלות בהאג. הוא מת בדרך מקדחת ונקבר בקבר לא מסומן.

רופרט איבד את אביו בגיל 13, ומותו של גוסטב בקרב ליצן באותו חודש שלל מהמשפחה בעל ברית פרוטסטנטי קריטי. כשפרידריך איננו, המלך צ'ארלס הציע למשפחה לעבור לאנגליה; אימו של רופרט סירבה, אך ביקשה שצ'ארלס ירחיב את הגנתו על ילדיה הנותרים במקום זאת.

שנות התבגרות

עריכה
 
רופרט כאדם צעיר המבקר בחצר דודו, צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, מאת אנתוני ואן דייק

רופרט בילה את תחילת שנות העשרה שלו בין חצרות האג לזו של דודו, המלך צ'ארלס הראשון, לפני שנלכד ונכלא בלינץ בשלבי הביניים של מלחמת שלושים השנים. רופרט הפך לחייל מוקדם; בגיל 14 הוא השתתף ב-pas d'armes (אנ')[ב] ההולנדי עם פרדריק הנדריק, נסיך אורנז' הפרוטסטנטי. מאוחר יותר באותה שנה הוא לחם לצידו ולצד דוכס בראונשווייג במצור האנגלו-גרמני על ריינברג (אנ'), ועד 1635 הוא תפקד כשומר ראש לנסיך פרידריך. רופרט המשיך להילחם נגד ספרד במערכה המוצלחת סביב ברדה ב-1637 (אנ') במהלך מלחמת שמונים השנים בהולנד. עד סוף תקופה זו, רופרט רכש לעצמו מוניטין של חוסר פחד בקרב, רוח מרוממת וחריצות רבה.

בין מערכות צבאיות אלה רופרט ביקר בחצר דודו באנגליה. המקרה של פפאלץ היה נושא פרוטסטנטי פופולרי באנגליה, ובשנת 1637 תמיכה ציבורית רחבה עזרה לממן משלחת צבאית בפיקודו של אחיו של רופרט, קרל לודוויג, כדי לנסות להשיב לחזקתו את נסיכות הבוחר מפפאלץ כחלק ממערכה צבאית צרפתית משותפת. רופרט מונה לפקד על גדוד פרשים של פפאלץ, וחברו לעתיד לורד קרייבן (אנ'), מעריץ של אימו של רופרט, סייע בגיוס כספים וליווה את הצבא במערכה. המערכה הסתיימה בתבוסה בקרב פלוטו (אנ') (17 באוקטובר 1638) במהלך הפלישה לווסטפאליה; רופרט ניצל ממוות, אך נתפס על ידי כוחותיו של הגנרל הקיסרי מלכיור פון הצפלדט (אנ') לקראת סוף הקרב.

לאחר ניסיון כושל לשחד את דרכו לחופשי משומריו, רופרט נכלא בלינץ. לורד קרייבן, שנשבה אף הוא בקרב, ניסה לשכנע את שוביו לאפשר לו להישאר עם רופרט, אך נענה בסירוב. מאסרו של רופרט נבע גם מסיבות דתיות. אימו הייתה מודאגת מאוד מכך שהוא עלול להמיר את דתו מקלוויניזם לקתוליות; שוביו, בעידוד הקיסר פרדיננד השלישי, העסיקו כמרים ישועים בניסיון לשכנעו להמיר את דתו. הקיסר אף הרחיק לכת, והציע לו את האפשרות לצאת לחופשי, תפקיד כמצביא קיסרי ונסיכות קטנה אם רופרט ימיר את דתו. רופרט סירב.

מאסרו של רופרט נעשה רגוע יותר בעצת הארכידוכס לאופולד, אחיו הצעיר של פרדיננד, שנפגש ולמד לחבב את רופרט. רופרט תרגל חריטה, שיחק טניס, התאמן בירי, קרא ספרי לימוד צבאיים וליווה מסעות ציד. הוא גם ניהל רומן עם סוזן קופשטיין, בתו של הרוזן פון קופשטיין, הסוהר שלו. הוא קיבל מתנה של פודל לבן נדיר שרופרט כינה "בוי" או לפעמים "פודל", ואשר נשאר איתו עד מלחמת האזרחים האנגלית. למרות ניסיונות של צבא צרפתי-שוודי לכבוש את לינץ ולשחרר את רופרט, שחרורו התאפשר בסופו של דבר באמצעות לאופולד והקיסרית מריה אנה בתמורה להתחייבות לעולם לא להילחם נגד הקיסר. רופרט נישק רשמית את ידו של הקיסר בסוף 1641, דחה הצעה סופית למשרת פיקוד קיסרי ועזב את גרמניה לאנגליה.

קריירה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה

עריכה

רופרט זכור כנראה בעיקר בזכות תפקידו כמפקד מלוכני במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. הייתה לו הצלחה ניכרת במהלך השנים הראשונות של המלחמה, הדחף, הנחישות והניסיון שלו בטכניקות אירופיות הביאו לו ניצחונות מוקדמים. ככל שהמלחמה התקדמה, נעוריו וחוסר הבגרות של רופרט בניהול מערכות היחסים שלו עם מפקדים מלוכנים אחרים הביאו בסופו של דבר להדחתו מתפקידו ולפרישה סופית מהמלחמה. אולם במהלך העימות, רופרט נהנה גם מעמדה סמלית רבת עוצמה: הוא היה קבאליר (אנ')[א] מלוכני אייקוני וככזה היה לעיתים קרובות נושא לתעמולה פרלמנטרית וגם לתעמולה מלוכנית, דימוי שנמשך לאורך השנים.

שלבים מוקדמים, 1642–1643

עריכה
 
צ'ארלס הראשון (באבנט כחול) מקיים מועצת מלחמה באדג'קוט (אנ') ביום שלפני קרב אדג'היל (אנ'). רופרט, יושב, פיקד על חיל הפרשים של המלך.

רופרט הגיע לאנגליה בעקבות תקופת המאסר והשחרור הסופי מהשבי בגרמניה. באוגוסט 1642, רופרט, יחד עם אחיו הנסיך מוריץ (אנ') וכמה חיילים מקצועיים, חצו את הים מהפרובינציות המאוחדות, תוך סיכון חייהם, ולאחר כישלון ראשוני התחמקו מהצי תומך הפרלמנט ונחתו בניוקאסל. ברכיבה ברחבי הארץ, הוא מצא את המלך עם צבא זעיר במנזר לסטר (אנ'), ומיד מונה ל-Master of the Horse (אנ'),[ג] מינוי נחשק בזמנו בלוחמה האירופית. רופרט החל לגייס ולהכשיר: במאמץ רב הרכיב כוח רכוב מאומן חלקית של 3,000 פרשים עד סוף ספטמבר. רופרט צבר מוניטין, והוביל הסתערות פתאומית ואמיצה, שבה הוא השמיד כוח פרלמנטרי בקרב גשר פאוויק (אנ'), העימות הצבאי הראשון של המלחמה. אף על פי שהיה זה קרב קטן, היה לו ערך תעמולתי העולה בהרבה על חשיבות הקרב עצמו, ורופרט הפך לדמות הרואית עבור צעירים רבים במחנה המלוכני.

רופרט הצטרף למלך בהתקדמות אל לונדון, ושיחק תפקיד מפתח בקרב אדג'היל (אנ') באוקטובר. רופרט היה שוב במיטבו עם הנעת כוח מהירה בשדה הקרב; בלילה הקודם, הוא יזם צעדה מאומצת ותפס את פסגת אדג'היל, והעניק למלוכנים עמדה עדיפה. אולם כאשר הסתכסך עם עמיתו מפקד חיל הרגלים, רוברט ברטי (אנ'), החלו להופיע כמה מחולשות אופיו של רופרט. רופרט טען בתוקף - כנראה מסיבות נכונות, אבל בהחלט בחוסר טקט - שברטי צריך לפרוס את אנשיו בצורה השוודית המודרנית שרופרט היה רגיל אליה באירופה, מה שהיה ממקסם את כוח האש הזמין שלהם. התוצאה הייתה ויכוח מול החיילים והתפטרותו של לינדסי והחלפתו בסר ג'ייקוב אסטלי (אנ'). בקרב שלאחר מכן יזמו אנשיו של רופרט מתקפת פרשים דרמטית, אך למרות מאמציו, התפזרות ואובדן משמעת לאחר מכן הפכו ניצחון פוטנציאלי למבוי סתום.

 
איור של הנסיך רופרט באדג'היל.

אחרי אדג'היל, רופרט ביקש מצ'ארלס ליזום התקפת פרשים מהירה על לונדון לפני שצבאו של הרוזן מאסקס (אנ') יוכל לחזור. אולם יועציו הבכירים של המלך דחקו בו להתקדם לאט לבירה עם כל הצבא. עד שהם הגיעו, העיר ארגנה הגנות נגדם. יש הטוענים שבשל העיכוב, המלוכנים אולי איבדו את הסיכוי הטוב ביותר שלהם לנצח במלחמה, אם כי אחרים טענו שהמתקפה המוצעת של רופרט הייתה מתקשה לחדור ללונדון העוינת. במקום זאת, בתחילת 1643, רופרט החל לטהר את דרום-מערב אנגליה, וכבש את סיירנססטר (אנ') בפברואר לפני שהמשיך הלאה לכיוון בריסטול, נמל מרכזי. רופרט כבש את בריסטול ביולי יחד עם אחיו מוריץ תוך שימוש בכוחות מקורנוול ומונה למושל העיר. עד אמצע 1643, רופרט הפך כל כך ידוע שהוא היה נושא בכל משא ומתן לשלום פוטנציאלי - הפרלמנט ביקש לראותו נענש כחלק מכל פתרון משא ומתן, ונוכחותו של רופרט בחצר, קרוב למלך במהלך המשא ומתן, נתפסה כהצהרה לוחמנית בפני עצמה.

שלבים מאוחרים יותר, 1644–1646

עריכה
 
ג'ורג' דיגבי (אנ'), מאת סר אנתוני ואן דייק; אף על פי שהיה חייל פחות מוצלח, דיגבי היה יריב פוליטי חזק יותר ויותר לרופרט בחצר המלוכה במהלך המחצית השנייה של מלחמת האזרחים האנגלית

במהלך המחצית השנייה של המלחמה, ההתנגדות הפוליטית בתוך ההנהגה הבכירה המלוכנית נגד הנסיך רופרט המשיכה לגדול. אישיותו במהלך המלחמה יצרה לו חברויות וגם קוממה עליו אויבים. הוא נהנה מ"נטייה כנה ונדיבה", גילה "מהירות... אינטלקט", היה מוכן להתמודד עם סכנות חמורות, ויכול היה להיות יסודי וסבלני בעת הצורך. עם זאת, רופרט היה חסר את הכישורים החברתיים של איש חצר, וההומור שלו יכול היה להפוך ל"שנינות סרקסטית והתנהגות מבזה": בשל מזגו הפזיז, הוא מיהר מדי לומר את מי הוא מכבד ואת מי הוא לא אוהב. התוצאה הייתה שבעוד שהוא יכול לעורר נאמנות רבה אצל חלקם, במיוחד עם אנשיו, הוא גם הקים עליו אויבים רבים בחצר המלכותית. כאשר הנסיך רופרט כבש את בריסטול (אנ'), הוא גם זלזל במרקיז מהרטפורד (אנ'), המנהיג המלכותי הנרפה אך המשמעותי מבחינה פוליטית של דרום-מערב אנגליה. אבל העימות הקריטי ביותר היה עם ג'ורג' דיגבי (אנ') שהיה חביב על המלך והמלכה כאחד. דיגבי היה איש חצר קלאסי ורופרט טעה כשהתווכח איתו שוב ושוב בפגישות. התוצאה הייתה שלקראת סוף המלחמה מעמדו של הנסיך רופרט בחצר המלוכה התערער יותר ויותר על ידי אויביו.

רופרט המשיך להרשים מבחינה צבאית. בהגיע שנת 1644, אז כבר בעל תואר דוכס קמברלנד ורוזן הולדרנס (אנ'), הוא הוביל את הסיוע לניוארק (אנ') ויורק והטירה שלה. לאחר שצעד צפונה, כבש את בולטון (אנ') וליברפול לאורך הדרך בשתי התקפות עקובות מדם, לאחר מכן התערב רופרט ביורקשייר בשני תמרונים יעילים ביותר, בראשון הערים על כוחות האויב בניוארק במהירות; בשני, התקרב ליורק מצפון. רופרט פיקד אז על חלק גדול מהצבא המלוכני בעת תבוסתו במרסטון מור (אנ'), כאשר חלק ניכר מהאשמה נופלת על יחסי העבודה הגרועים בין רופרט והמרקיז מניוקאסל (אנ'), ופקודות מהמלך ששידרו בטעות צורך נואש בהצלחה מהירה בצפון.

בנובמבר 1644 מונה רופרט למפקד של כל הצבא המלוכני, מה שהגביר כבר את המתיחות הבולטת בינו לבין מספר חברי מועצה של המלך. במאי 1645, תחת מחסור נואש באספקה, כבש רופרט את לסטר, אך הובס קשות בקרב נאסבי (אנ') חודש לאחר מכן. אף על פי שרופרט ייעץ למלך שלא להתמודד בקרב בנאסבי, דעותיו של דיגבי במועצה הכריעו את הכף: ובכל זאת, תבוסתו של רופרט פגעה בו, ולא בדיגבי, מבחינה פוליטית. אחרי נאסבי, רופרט העריך שהמטרה המלוכנית אבודה, והפציר בצ'ארלס ליזום שלום עם הפרלמנט. צ'ארלס, שעדיין נתמך על ידי דיגבי האופטימי, האמין שהוא יכול לנצח במלחמה. בשלהי הקיץ, היה רופרט תחת מצור של כוחות פרלמנטריים על בריסטול (אנ'). מול מצב צבאי בלתי אפשרי בשטח, רופרט נכנע בספטמבר 1645, וצ'ארלס פיטר אותו משירותו ומפיקודו.

רופרט הגיב לפיטוריו בכך שעשה את דרכו על פני שטח המוחזק על ידי הפרלמנט אל המלך בניוארק (אנ') עם הנסיך מוריץ וכמאה איש, נלחם ביחידות אויב קטנות יותר והתחמק מיחידות גדולות יותר. המלך צ'ארלס ניסה להורות על רופרט לחדול מחשש להפיכה מזוינת, אך רופרט הגיע בכל זאת לחצר המלוכה. לאחר פגישה קשה, שכנע רופרט את המלך לקיים בית דין צבאי על תפקודו בבריסטול, שזיכה אותו ואת מוריץ. לאחר ויכוח אחרון על גורלו של חברו ריצ'רד ויליס (אנ') מושל ניוארק, שהכניס את רופרט לחצר המלוכה מלכתחילה, התפטר רופרט ועזב את שירותו של המלך צ'ארלס, יחד עם רוב קציני הפרשים הטובים ביותר שלו. פרשנויות מוקדמות יותר של אירוע זה התמקדו בדאגתו של רופרט לכבודו לנוכח פיטוריו הראשוניים על ידי המלך; חיבורים מאוחרים יותר הדגישו את החשיבות המעשית של בתי המשפט הצבאיים ליכולת ההעסקה העתידית של רופרט כשכיר חרב באירופה, בהתחשב בכך שרופרט ידע שהמלחמה בשלב זה אבודה למעשה. רופרט ומוריץ שהו בחורף של 1645 בוודסטוק (אנ'), בבחינת אפשרויות תעסוקה תחת הרפובליקה של ונציה, לפני שחזרו לאוקספורד ולמלך ב-1646. רופרט והמלך התפייסו, הנסיך נשאר להגן על אוקספורד כשהמלך יצא לצפון. לאחר המצור והכניעה של אוקספורד (אנ') ב-1646, גירש הפרלמנט את רופרט ואת אחיו מאנגליה.

מוניטין

עריכה
 
רופרט היה דמות נפוצה של תעמולה של הפרלמנט, המתואר כאן, עם כלבו בוי, שודד את העיירה ברמינגהאם

בני דורו של רופרט האמינו שהוא היה מעורב בכמה מהאירועים העקובים מדם של המלחמה, אם כי היסטוריונים מאוחרים יותר זיכו אותו במידה רבה. רופרט גדל כשהוא נוכח בכמה מהמנהגים הפראיים יחסית של מלחמת שלושים השנים באירופה. זמן קצר לאחר הגעתו לאנגליה הוא גרם לתדהמה בכך שנהג בשיטות דומות; אחד ממעשיו המוקדמים היה לדרוש אלפיים ליש"ט מאנשי לסטר עבור המלך כמחיר לא לבזוז את לסטר. אף כי דרישה זו תאמה את השיטות האירופיות, זו לא נחשבה להתנהגות הולמת באנגליה ורופרט ננזף על ידי המלך.

המוניטין של רופרט מעולם לא התאושש באמת, ובהטלות המצור ובהתקפות שלאחר מכן הוא הואשם תכופות בכך שפעל ללא מעצורים. ברמינגהאם, עיירת מפתח המייצרת נשק, נכבשה באפריל 1643, ורופרט התמודד עם האשמות - כנראה לא נכונות - על שריפה מכוונת של העיירה עד היסוד (ראו קרב קמפ היל (אנ')). זמן קצר לאחר מכן ניסה רופרט לכבוש את העיירה ליצ'פילד, שחיל המצב שלה הוציא להורג אסירים מלוכניים, והבטיח בכעס להרוג את כל החיילים שבתוכה. רק הקריאה הדחופה לסיוע מהמלך מנעה ממנו לעשות זאת, ואילצה אותו להסכים לתנאים מקלים יותר בתמורה לכניעה מהירה. לקראת סוף המלחמה השתנו שיטות העבודה לרעה בכל הצדדים; לסטר שהתמרדה נכבשה מחדש על ידי הנסיך במאי 1645, ולא נעשה ניסיון להגביל את ההרג והביזה שלאחר מכן.

רופרט היה בהתאם לדמות בולטת בתעמולה הפרלמנטרית. הוא התמודד עם האשמות רבות בכישוף, באופן אישי או באמצעות כלב המחמד שלו, בוי, הנקרא לפעמים פודל, פודל ציד לבן גדול שליווה את רופרט בכל מקום משנת 1642 ועד למותו של הכלב במרסטון מור ואשר נחשד כשוליית מכשף. היו מספר רב של תיאורים על יכולותיו של בוי; היו שהציעו שהוא השטן בתחפושת, שבא לעזור לרופרט. פרסומים פרו-מלוכניים יצרו בסופו של דבר פרודיות על אלה, כולל אחת שציינה את כלבו של רופרט כ"גברת לפלנד" שהפכה לכלב לבן;[3] בוי הצליח, לכאורה, למצוא אוצר נסתר, להיות בעל חסינות להתקפה, להיות מסוגל לתפוס כדורים שנורו לעבר רופרט בפיו, ולהיות בעל יכולת לנבא את העתיד כמו מגדת העתידות האנגלית המפורסמת מהמאה ה-16, אמא שיפטון (אנ'). סיפורים דומים מהתקופה מתייחסים לקוף המחמד של רופרט. כמו הכלב שלו, גם הקוף הוצג בעלונים של התקופה, וגם הוא נחשב כבעל כוחות של שינוי צורה, ביכולתו להסוות את עצמו מאחורי קווי האויב.[4]

מלחמת האזרחים האנגלית השנייה ואינטררגנום

עריכה
 
רופרט בתחילת האינטררגנום (אנ'), על בסיס ויליאם דובסון.
 
סמל של הנסיך רופרט כאביר הבירית ב-1642.

לאחר תום מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה, הועסק רופרט על ידי מלך צרפת הצעיר לואי הארבעה עשר כדי להילחם בספרדים במהלך השנים האחרונות של מלחמת שלושים השנים. העסקתו הצבאית של רופרט הייתה מורכבת בשל הבטחותיו לקיסר האימפריה הרומית הקדושה שהובילו לשחרורו מהשבי ב-1642, ומחויבותו המתמשכת לפלג המלוכני האנגלי בגלות. הוא גם הפך לאביר הבירית בשנת 1642. לאורך כל התקופה סבל רופרט מהיעדר הכנסה בטוחה שלו, ומהריבים המתמשכים שלו עם חברים מובילים אחרים בחוג המלוכני.

שירות בצבא הצרפתי

עריכה

רופרט נסע תחילה לחצר המלכותית בגלות בטירת סן-ז'רמן-אן-לה (אנ'), אך מצא שהיא עדיין נשלטת על ידי המלכה ודיגבי החביב עליה, אויבו של רופרט. במקום זאת, רופרט המשיך הלאה, וקיבל עמלה ששולמה היטב מאן מאוסטריה כדי לשרת את לואי ה-14 כבריגדיר גנרל, בכפוף לכך שרופרט יהיה חופשי לעזוב את השירות הצרפתי כדי להילחם עבור המלך צ'ארלס, אם ייקרא לעשות זאת. בשנת 1647 לחם רופרט תחת המרשל ז'אן דה גאסיון (אנ') נגד הספרדים. לאחר מצור של שלושה שבועות, כבש רופרט את המבצר החזק של לה באסה (אנ') באמצעות משא ומתן שקט עם מפקד האויב - הישג מרשים, וכזה שהעניק לו נקודות זכות בחוגי החצר הצרפתית. גאסיון ורופרט נפלו למארב של כוח ספרדי זמן קצר לאחר מכן; במהלך הקרב, רופרט נורה בראשו ונפצע קשה. לאחר מכן, גאסיון ציין: "מסייה, אני הכי כועס שאתה פצוע". "וגם אני," רופרט מתועד כמשיב. גאסיון נהרג בעצמו זמן קצר לאחר מכן, ורופרט חזר לסן-ז'רמן כדי להחלים.

שירות בצי המלוכני

עריכה

בשנת 1648 פרצה מלחמת האזרחים האנגלית השנייה הקצרה יחסית, ורופרט הודיע למלך הצרפתי שהוא יחזור לשירותו של המלך צ'ארלס. הצי הפרלמנטרי התמרד לטובת המלך והפליג להולנד, וסיפק למלוכנים צי גדול לראשונה מאז תחילת מלחמת האזרחים; רופרט הצטרף לצי בפיקודו של הדוכס מיורק, שקיבל דרגת אדמירל עליון (אנ').

רופרט טען שיש להשתמש בצי כדי להציל את המלך, שאז היה כלוא באי וייט, בעוד שאחרים ייעצו להפליג לתמיכה בלחימה בצפון. הצי עצמו איבד במהירות את המשמעת, כאשר צוותי ספינות רבים התמקדו בתפיסת ספינות ומטענים מקומיים. עובדה זו הדגישה בעיה גדולה עבור המלוכנים - עלות אחזקת הצי החדש הייתה הרבה מעבר ליכולתם. המשמעת המשיכה להידרדר ורופרט נאלץ להתערב באופן אישי מספר פעמים, כולל נטרול קבוצה אחת של מלחים מורדים על ידי השתלשלות פתאומית של המנהיג על דופן כלי השיט שלו ואיום להפיל אותו לים. רוב הצי החליף צד פעם נוספת, וחזר לאנגליה בסוף 1648.

לאחר מכן, בעקבות פיוס עם צ'ארלס, רופרט קיבל את הפיקוד על הצי המלוכני. הכוונה הייתה להחזיר את הכספים המלוכניים על ידי שימוש בכלי השיט הנותרים כדי לנהל מסע של שוד ימי מאורגן נגד הספנות האנגלית ברחבי האזור. אחד המכשולים שתוכנית זו עמדה בפניו היה הכוח הגובר של הצי הפרלמנטרי ונוכחותו של רוברט בלייק, אחד האדמירלים הטובים ביותר של התקופה, כיריבו של רופרט במהלך המערכה.

 
המערכה הימית של רופרט באוקיינוס האטלנטי, בים התיכון ובים הקריבי, 1650–1653

המערכה הימית של רופרט הייתה בת שני שלבים. הראשון כלל את הצי המלוכני שהפליג מקינסייל באירלנד לליסבון בפורטוגל. הצי כלל שלוש ספינות גדולות, "אה"מ קונסטנט רפורמיישן" (HMS Constant Reformation), ה"קונוורטיין" (Convertine) וה"סנונית", בליווי ארבעה כלי שיט קטנים יותר. בדרך לליסבון הצי של רופרט השתלט על כמה ספינות בדרך. בליסבון הוא זכה לקבלת פנים חמה מז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל, שקיבלה עצמאות מספרד זה לא מכבר, שהיה תומך של צ'ארלס השני. בלייק הגיע זמן קצר לאחר מכן עם צי פרלמנטרי, והטיל הסגר על ליסבון. המתיחות עלתה, פרצו עימותים והמלך ז'ואאו הרביעי העדיף יותר ויותר שאורחיו המלוכניים יעזבו. באוקטובר 1650 פרץ הצי של רופרט, המורכב כעת שש ספינות, את ההסגר, ופנה אל הים התיכון. עדיין נרדף על ידי בלייק, הצי המלוכני תמרן במעלה החוף הספרדי, ואיבד בהתמדה כלי שיט לרודפים.

אז החל השלב השני של המערכה. רופרט חצה בחזרה לאוקיינוס האטלנטי, ובמהלך 1651 חתך מערבה לאיים האזוריים, ולכד כלי שיט תוך כדי השיט. הוא התכוון להמשיך הלאה לאיי הודו המערבית, שם היו צפויים ללכוד כלי שיט עשירים רבים. במקום זאת הוא נתקל בסערה של סוף הקיץ, שהובילה לטביעת האונייה "קונסטנט רפורמיישן" עם אובדן של 333 הרוגים - כמעט כולל אחיו של רופרט, הנסיך מוריץ, שרק זה עתה נמלט - והרבה מאוד מהאוצרות שנשדדו. כשחזר הצי להתקבץ מחדש, לתקן ולהצטייד מחדש בתחילת 1652, הכוח המופחת של רופרט עגנה בקאפ בלאן (אנ'), אי ליד מה שהיא כיום מאוריטניה. רופרט ניצל את ההזדמנות לחקור ורכש נער משרת מורי, שנשאר בשירותו שנים רבות. רופרט גם חקר 150 מייל במעלה הנהר גמביה, השתלט על שני כלי שיט ספרדיים ונדבק במלריה.

לאחר מכן חצה רופרט סוף סוף בהצלחה את האוקיינוס לאיים הקריביים, נחת תחילה בסנט לוסיה, לפני שהמשיך במעלה שרשרת האנטילים הקטנים לאיי הבתולה. שם נפגע הצי מהוריקן, שפיזר את הספינות והטביע את האונייה דפיאנס, הפעם עם הנסיך מוריץ על סיפונה. חלף זמן מה עד שמותו של מוריץ אושר, מה שגרם לרופרט לשבר. הוא נאלץ לחזור לאירופה, והגיע לצרפת במרץ 1653 עם צי של חמש ספינות. התברר, עם חישוב הרווחים וההפסדים של מסע השוד הימי, שהמיזם לא היה רווחי כפי שציפו. הדבר סיבך את המתיחות בחצר המלוכה, וצ'ארלס השני ורופרט חילקו בסופו של דבר את השלל, ולאחר מכן חזר רופרט, עייף ומעט מריר, לצרפת כדי להתאושש מהמערכה הארוכה.

בשנת 1654, נראה כי רופרט היה מעורב במזימה להתנקש בחיי אוליבר קרומוול, אירוע שהיה אמור להיות מלווה אחר-כך בהפיכה, נחיתת צבא קטן בסאסקס והשבתו לשלטון של צ'ארלס השני. מתברר שצ'ארלס עצמו דחה את רעיון ההתנקשות, אך שלושה קושרים נעצרו בלונדון והודו על פרטי התוכנית כולל חלקו של רופרט.

נוכחותו של רופרט בחצר המלוכה המשיכה להיות בעייתית; כמו ב-1643, הוא נחשב על ידי אדוארד הייד (אנ') (לימים רוזן קלרנדון (אנ')) ואחרים כדמות לוחמנית ומכשול למשא ומתן לשלום; בשנת 1655 עזב רופרט לגרמניה.

שירות בגרמניה

עריכה
 
יצירת המצוטינט הגדולה והמפורסמת ביותר של רופרט, "התליין הגדול", שנחשבה על ידי המבקר אנטוני גריפית'ס ל"אחד המצוטינטים הגדולים ביותר"

לאחר המריבה שלו עם החצר המלוכנית בגלות, נסע רופרט להיידלברג כדי לבקר את אחיו קרל לודוויג, שהומלך חלקית כנסיך הבוחר מפפאלץ, שם קיימו השניים איחוד אמביוולנטי. קרל לודוויג ורופרט לא היו ידידים בילדותם וכמעט שהגיעו לצדדים מנוגדים במהלך מלחמת האזרחים. כדי להחמיר את המצב, נשללה מקרל לודוויג מחצית מהשטח הקודם של נסיכות הבוחר מפפאלץ תחת תנאי שלום וסטפאליה, מה שהותיר לו הכנסה דלה, אף על פי שהוא עדיין נשאר אחראי לפי חוקי האפאנז' (אנ')[ד] הקיסריים לפרנס את אחיו הצעיר והציע את הסכום של 375 ליש"ט לשנה, שרופרט הסכים לקבל. רופרט נסע לווינה, שם ניסה לתבוע מהקיסר את הפיצויים של 15,000 ליש"ט שהוקצבו לו במסגרת שלום וסטפאליה. פרדיננד השלישי קיבל אותו בחמימות, אך לא היה מסוגל לשלם סכום כזה באופן מיידי - במקום זאת, הוא התכוון לשלם בתשלומים, לרוע מזלו של רופרט.

במהלך שנים עשר החודשים הבאים, התבקש רופרט על ידי הדוכס ממודנה בצפון איטליה להקים צבא נגד מדינת האפיפיור - לאחר שעשה זאת, וכשהצבא מוצב בפפאלץ, היוזמה קרסה, כשהדוכס ביקש במקום זאת מרופרט לפלוש למילאנו שבשלטון ספרדי. רופרט המשיך הלאה, לאחר שהעמיד את אחיו קרל לודוויג בקשיים דיפלומטיים עם ספרד. רופרט נסע הלאה, והמשיך בניסיון לשכנע את פרדיננד לתמוך במאמציו של צ'ארלס השני להחזיר לעצמו את כס המלכות.

בשנת 1656, היחסים בין רופרט לקרל לודוויג הידרדרו מאוד. רופרט התאהב במריה לואיזה פון דגנפלד (אנ'), אחת מהמשרתות של כבוד (אנ')[ה] של גיסתו. אחד ממכתביו של רופרט המביע את חיבתו נפל בטעות לרשותה של שרלוטה, אשתו של קרל לודוויג שהאמינה שהוא נכתב אליה. שרלוטה שהייתה להוטה לפתוח ברומן עם רופרט הפכה אומללה כאשר היא נדחתה והטעות הוסברה. דגנפלד לא התעניינה ברופרט, והחלה ברומן עם קרל לודוויג; זה התגלה בבוא העת, והוביל לביטול הנישואין. רופרט, מצדו, לא היה מרוצה מכך שקרל לודוויג לא יכול היה להעניק לו אחוזה מתאימה, והשניים נפרדו תוך ריב ב-1657, רופרט סירב לחזור שוב לפפאלץ ונכנס לשירותו של פרדיננד השלישי בממלכת הונגריה.

עניין באמנות

עריכה

במהלך תקופה זו הפך רופרט למעורב הדוק בפיתוח המצוטינט, תהליך הדפסה "שלילי" או דפוס שקע אשר בסופו של דבר החליף את תהליך חיתוך העץ הישן יותר. נראה שרופרט סיפר למגוון מקורבים שהוא הגה את תהליך המצוטינט לאחר שצפה בחייל מגרד את החלודה מקנה המוסקט שלו במהלך מערכה צבאית. הסופר האנגלי ג'ון אוולין (אנ') העניק קרדיט לרופרט כממציא הטכניקה ב-1662, וסיפורו של רופרט זכה לפופולריות נוספת על ידי הוראס וולפול במהלך המאה ה-18. סביב הנושא התנהל ויכוח אקדמי רב, אבל הקונצנזוס המודרני הוא שהמצוטינט הומצא במקום זאת ב-1642 על ידי לודוויג פון זיגן (אנ'), לוטננט-קולונל גרמני שהיה גם אמן חובב. זיגן אולי פגש את רופרט ואולי לא: זיגן עבד כצ'מברלין, וכנראה היה מחנך במשרה חלקית, לבן דודו הצעיר של רופרט, וילהלם השישי, רוזן הסן-קאסל, איתו דן רופרט בטכניקה במכתבים משנת 1654. עם זאת, רופרט הפך לאמן ידוע במצוטינט בזכות עצמו. הוא הפיק כמה הדפסים מסוגננים בטכניקה, בעיקר פרשנויות של ציורים קיימים, והכניס את הטכניקה לאנגליה לאחר הרסטורציה האנגלית, אם כי היה זה ולרנט פאינט (אנ'), העוזר או המורה האמנותי של רופרט, שהפך לראשונה את התהליך לפופולרי וניצל אותו מסחרית. יצירת האמנות המפורסמת והגדולה ביותר של רופרט, "התליין הגדול", שצוירה ב-1658, עדיין נחשבת על ידי מבקרים כמו ארתור הינד ואנטוני גריפית'ס כמלאה ב"ברק ואנרגיה", "מעולה" ו"אחד מהמצוטינט הגדולים ביותר" שהופק אי פעם; יצירות חשובות אחרות של רופרט כוללות את "ראש טיציאן" ואת "נושא הדגל".

קריירה בעקבות הרסטורציה האנגלית

עריכה
 
פרנסס בארד, פילגשו של רופרט, מאת פיטר לילי

לאחר הרסטורציה של המלוכה תחת של צ'ארלס השני ב-1660, חזר רופרט לאנגליה, שם צ'ארלס כבר השלים במידה רבה את תהליך האיזון בין הפלגים השונים ברחבי המדינה בממשל חדש. מכיוון שרוב המשרות הממשלתיות הטובות יותר כבר חולקו, העסקתו של רופרט הייתה מוגבלת, אף על פי שצ'ארלס תגמל אותו בגמלה השנייה בגובהה שהעניק, 4,000 ליש"ט בשנה. קשריו המשפחתיים הקרובים של רופרט למלך צ'ארלס היו קריטיים לקבלתו החמה; בעקבות מותם של דוכס גלוסטר (אנ') והנסיכה מרי, היה רופרט קרוב המשפחה הבוגר הקרוב ביותר של המלך באנגליה אחרי אחיו, הדוכס מיורק, ולכן חבר חשוב במשטר החדש. רופרט, כדוכס קמברלנד, חידש את מושבו בבית הלורדים. בפעם הראשונה בחייו, מצבו הכלכלי של רופרט היה בטוח יחסית, והוא התבגר. בני זמנו תיארו כיצד "מזגו היה פחות נפיץ מבעבר וכושר השיפוט שלו מבוסס". רופרט המשיך לשרת כאדמירל בצי המלכותי לאורך כל התקופה, ובסופו של דבר עלה לדרגת "גנרל בים וביבשה".[5]

מדינאי

עריכה

רופרט מונה למועצה המלכותית בשנת 1662, וקיבל תפקידים בוועדת מדיניות החוץ, בוועדת האדמירליות ובוועדת טנג'יר האנגלית (אנ'). הדיווחים לגבי תפקידו של רופרט בכל הוועדות הממשלתיות הללו מגוונים. סמיואל פיפס, שלא היה ידידו של רופרט, ישב איתו בוועדת טנג'יר ומאוחר יותר הכריז שכל מה שרופרט עשה היה לצחוק ולקלל מדי פעם: תיעודים אחרים, כמו אלה של ועדת החוץ, מראים שהוא נטל תפקיד מלא ופעיל בהליכים.

בשנת 1668, המלך מינה את רופרט להיות הנגיד של טירת וינדזור (אנ'). רופרט כבר היה אחד מאבירי הבירית, שהמטה שלהם היה בטירה, והיה בן לוויה קרוב של המלך. רופרט החל מיד לסדר מחדש את ההגנות של הטירה, לסדר את מקום הלינה של חיל המצב, לתקן את מגדל השטן, לשחזר את מגרש הטניס ולשפר את אחוזת הציד של הטירה. רופרט ריהט את המגורים שלו בטירה, אשר תועדו כ"מיוחדים מאוד" כאשר חלקם מעוטרים במספר "יוצא דופן" של "רומחים, מוסקטים, אקדחים, שרשרות לתחמושת, נרתיקים לאקדחים, תופים, גב, חזה וחלקי ראש של שריון". והחדרים הפנימיים שלו "תלויים טפטין של תמונות מסקרנות ונשיות". המלך צ'ארלס השני ורופרט בילו זמן רב יחד לאורך השנים בציד ובמשחק טניס ביחד בווינדזור, ורופרט היה גם בן לוויה קרוב של ג'יימס, הדוכס מיורק. רופרט נחשב על ידי פיפס לאחד מארבעת הטניסאים הטובים ביותר באנגליה.

רופרט היה בקשר רומנטי עם פרנסס בארד (1646–1708), בתו של חוקר הארצות האנגלי הוותיק מלחמת האזרחים הנרי בארד (אנ'). פרנסס טענה כי התחתנה בסתר עם רופרט בשנת 1664, אם כי הדבר הוכחש על ידו ואין הוכחה מוצקה התומכת בטענתה. רופרט הכיר בבן שהיה לו עם פרנסס, דאדלי בארד (1666–86), שנקרא לעיתים קרובות "דאדלי רופרט", שלמד בבית הספר איטון קולג'. בשנת 1673, דחק קרל לודוויג ברופרט לחזור הביתה, להתחתן ולהביא יורש לפפאלץ, מכיוון שנראה סביר שבנו של קרל לודוויג עצמו לא ישרוד את הילדות. רופרט סירב, ונשאר באנגליה.

קריירה בצי הרסטורציה

עריכה
 
קרב ארבעת הימים (אנ'), 1–4 ביוני 1666, מאת אברהם סטורק (אנ'), במהלכו יושמו לראשונה טקטיקת הצי האגרסיבית החדשה של רופרט

במשך רוב המאה ה-17, אנגליה הייתה מסובכת בסכסוך עם היריבה המסחרית הולנד במהלך מלחמות הולנד-אנגליה. רופרט הפך מעורב באופן הדוק במלחמות אלו כאדמירל בכיר של המלך צ'ארלס השני, ועלה לפקד על הצי המלכותי עד סוף הקריירה שלו. אף על פי שכמה אדמירלים מפורסמים של אותה תקופה היו בעבר מפקדי צבא, כולל רוברט בלייק וג'ורג' מונק (אנ'), הם פיקדו על כוחות יבשה קטנים יחסית ורופרט עדיין היה יוצא דופן יחסית לתקופה בהיותו בעל ניסיון מעשי בפיקוח על צבאות יבשה גדולים והן בעל ניסיון ימי רב ממסעותיו בשנות ה-50 של המאה ה-17.

בתחילת מלחמת הולנד-אנגליה השנייה (1665–1667), מונה רופרט לאחד משלושת מפקדי הפלגות של הצי האנגלי, בפיקודו הכללי של הדוכס מיורק, והשתמש באה"מ רויאל ג'יימס (אנ') כספינת הדגל שלו. כמפקד הפלגה הלבנה, לחם רופרט בקרב לואסטופט (אנ') ב-1665, תוך שהוא פרץ את הגנות האויב ברגע קריטי; רגלו של רופרט נפצעה בקרב, פציעה שגרמה לו לכאב מתמשך. חזר ללונדון כדי ללוות את המלך במהלך המגפה שפקדה את לונדון, רופרט המשיך לטעון שיש ליזום קרב עם ההולנדים שיאלץ אותם לחזור לשולחן המשא ומתן. בשנה שלאחר מכן מונה רופרט למפקד משותף של הצי עם מונק וניתנה לו ההזדמנות ליישם את התוכנית הזו. ביוני 1666 הם נלחמו בהולנדים בקרב ארבעת הימים (אנ'), אחד מהקרבות הימיים הארוכים בהיסטוריה; בקרב יושמו הטקטיקות התוקפניות החדשות של רופרט ומונק, שהביאו ל"מראה ייחודי עד אז בלוחמת ספינות מפרש, האנגלים מכים במעלה הרוח ושוברים את קו האויב מהעורף". עם זאת, קרב ארבעת הימים נחשב לניצחון עבור ההולנדים, אך קרב יום סנט ג'יימס (אנ') בחודש שלאחר מכן אפשר לרופרט ולמונק להשתמש באותן טקטיקות כדי להסב נזק כבד להולנדים והקרב הביא לניצחון אנגלי משמעותי. אולם ההולנדים השיגו סיום חיובי למלחמה עם הפשיטה המכריעה על מדוויי (אנ').

רופרט גם מילא תפקיד בולט במלחמת הולנד-אנגליה השלישית (1672–1674). הפעם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, היה בעל ברית מרכזי של האנגלים נגד הולנד, והוחלט שהצרפתים יקימו פלגה בצי משולב. הצי האנגלי הורחב מאוד, ולרופרט היו שלוש ספינות, אה"מ רויאל צ'ארלס (אנ'), אה"מ רויאל ג'יימס (אנ') ואה"מ רויאל אוק (אנ'), מצוידות בתותחים מחושלים ומיוצרים במחרטה במפרט גבוה בעיצובו שלו, ה"רופרטינו". עלות התותח - פי שלושה מזו של תותח רגיל - מנעה את פריסתו הרחבה יותר בצי. התפקיד הצרפתי בסכסוך הוכח כבעייתי כאשר צ'ארלס היה צריך למנות מפקד לצי המשותף. התנגדותו של רופרט לברית הצרפתית הייתה ידועה, ובהתאם לכך מינה המלך את הדוכס מיורק לתפקיד במקום זאת. עקב כך רופרט קיבל הוראה להחליף את הדוכס באדמירליות, דבר שעשה בהתלהבות. התוכניות הימיות של בעלות הברית התעכבו לאחר הקרב הבלתי מוכרע של הדוכס עם ההולנדים בסולביי (אנ').

 
"קרב טסל", מאת וילם ואן דה פלדה הבן (אנ'), ניצחון הולנדי שסימן את סוף הקריירה של רופרט כאדמירל ימי.

התוכנית האנגלית לשנת 1673 התרכזה בהשגת דומיננטיות ימית תחילה, ולאחר מכן הנחתת צבא בזיילנד. המלך מינה את הדוכס למפקד העליון, כאשר רופרט כסגנו, המשלב את דרגות הגנרל וסגן האדמירל של אנגליה. אולם במהלך החורף של 1672 החליט צ'ארלס - עדיין ללא ילדים (לגיטימיים) - שהסיכון לדוכס, יורשו, גדול מדי והפך את רופרט למפקד העליון של בעלות הברית במקומו. רופרט החל את המערכה נגד ההולנדים ב-1673 בידיעה שהתמיכה הלוגיסטית בצי שלו נותרה בלתי ודאית, עם ספינות רבות שאינן מאוישות. התוצאה הייתה שני קרבות הסכונפלד (אנ') ביוני וקרב טסל (אנ') באוגוסט, רצף שנוי במחלוקת של קרבות שבהם, לכל הפחות, תקשורת לקויה בין המפקדים הצרפתים והאנגלים סייעה לניצחונות ההולנדים שאותם הנהיג בתבונה האדמירל מיכיל דה רויטר. פרשנים אנגלים רבים היו נוקשים יותר, והאשימו את הצרפתים בכך שלא הצליחו להשתתף באופן מלא בקרבות ורופרט - לאחר שהזהיר מלכתחילה מפני הברית - זכה להערכה עממית כגיבור. רופרט פרש לבסוף מפיקוד ימי פעיל מאוחר יותר באותה שנה.

לרופרט היה סגנון אופייני כאדמירל; הוא הסתמך על "מנהיגות אישית נמרצת המגובה במגע הדוק עם קציניו"; לאחר שהחליט כיצד להמשיך במערכה ימית, עם זאת, עלול להיות קשה לצוותו לגרום לו לשנות את דעתו. העבודה האחרונה על תפקידו של רופרט כמפקד הדגישה גם את ההתקדמות שעשה הנסיך בגיבוש הדרך שבה ניתנו פקודות לשייטת הבריטית. תקשורת הצי הייתה מוגבלת במהלך התקופה, והפקודות המסורתיות מאדמירלים לפני קרב היו בהתאם לכך נוקשות למדי, והגבילו את עצמאותו של קפטן בקרב. רופרט מילא תפקיד מרכזי בוועידות שערך הדוכס מיורק ב-1665 כדי לסקור טקטיקות ושיטות מבצעיות ממלחמת הולנד-אנגליה הראשונה, וליישם אותן לפני קרב יום סנט ג'יימס. הוראות אלה והנחיות משלימות לקברניטי הספינות, שניסו לאזן בין עמידה בפקודות קבע לבין הצורך לנצל הזדמנויות שצצו תוך כדי הקרב, הוכיחו את עצמן כבעלות השפעה רבה במהלך מאה השנים הבאות ועיצבו את הרעיון שרוח לחימה תוקפנית צריכה להיות בליבה של דוקטרינת הצי הבריטי.

לאחר 1673, נותר רופרט כחבר בכיר בצי המלכותי ובממשל של צ'ארלס. רופרט התחבר עם הלורד שפטסברי בענייני מדיניות חוץ, אך נשאר נאמן למלך צ'ארלס השני בנושאים אחרים, והיה נלהב להגן על זכות המלוכה. כתוצאה מכך, הוא התנגד לתוכנית הפרלמנט בשנת 1677 למנות אותו לאדמירל עליון (אנ') - בטענה שרק למלך יש להתיר להציע מינויים כאלה - אך ציין שהוא מוכן להיות אדמירל אם המלך ירצה בכך. הפתרון של המלך היה להקים ועדת אדמירליות קטנה ומוסמכת, שרופרט הפך לנציב הראשון שלה. כתוצאה מכך, מ-1673 עד 1679 הצליח רופרט להתמקד בהבטחת רגולציה הדוקה יותר של איוש, אימוני ירי ובחירת קצינים. הוא גם היה מעורב בקביעת סדרי עדיפויות בין זירות המבצעים השונות שהצי המלכותי היה מעורב בהם אז ברחבי העולם. רופרט מונה גם לתפקיד העליון של "גנרל בים וביבשה", כשהוא מקבל למעשה את סמכויות המלחמה של האדמירל העליון.

שארית חייו

עריכה
 
רופרט מבוגר יותר, שצויר ב-1670 על ידי סר פיטר לילי

לאחר תום הקריירה הימית שלו, רופרט המשיך להיות מעורב באופן פעיל הן בממשל והן במדע, אם כי הוא הורחק יותר ויותר מהפוליטיקה היומיומית. לבני החצר הצעירים יותר נראה הנסיך מרוחק יותר ויותר - כמעט מתקופה אחרת. הרוזן דה גראמון (אנ') תיאר את רופרט כ"עז נפש ואמיץ עד פזיזות, אך חמום-מוח ועיקש ללא תקנה... הוא היה מנומס, אפילו מוגזם, שלא בעיתו; אבל מתנשא, ואפילו אכזרי, כאשר היה צריך להיות עדין ואדיב... נימוסיו היו לא אדיבים: הייתה לו חזות פנים יבשה וחביבה, ומבט חמור, אפילו כשרצה לרצות, אבל כשהיה חסר הומור, הוא היה התמונה האמיתית של תוכחה". גם בריאותו של רופרט בתקופה זו הייתה פחות איתנה; פצע ראשו מהלחימה שלו בצרפת דרש טיפול חירור גולגולת מכאיב מאוד, הפצע ברגלו המשיך לכאוב והוא עדיין סבל מהמלריה שחטף בהיותו בגמביה.

ממשל קולוניאלי

עריכה

רופרט הפגין עניין בנושאים קולוניאליים במשך שנים רבות. עם הגעתו לאנגליה ב-1663, הוא עודד את הממשלה להמשיך בחקירה שלו בגמביה בניסיון למצוא זהב, מה שהוביל למשלחתו של רוברט הולמס (אנ') בשנה שלאחר מכן. רופרט היה בעל מניות פעיל ב"חברת ההרפתקנים המלכותיים למסחר לאפריקה" שהוקמה כתוצאה מכך ב-1662. החברה המשיכה בפעילות במשך שמונה השנים הבאות, עם תומכים, בהם המלך, הדוכס מיורק והחברה המלכותית, כאשר הפעילות כללה עיסוק בסחר בעבדים במערב אפריקה עד שהופסק ב-1670. פעילות החברה התמזגה עם אלו של "חברת הסוחרים של גמביה" לתוך "החברה האפריקאית המלכותית (אנ')" החדשה, עם אמנה מלכותית להקים מבצרים ותחנות סחר, אחזקת כוחות והפעלת ממשל צבאי במערב אפריקה, במרדף אחר סחר בזהב, כסף, ועבדים; רופרט היה החבר השלישי בדירקטוריון החברה.

אולם עד אז, תשומת לבו של רופרט הופנתה לאמריקה הצפונית. החוקרים הצרפתים פייר-אספרי רדיסון (אנ') ומדאר דה גרוזייה (אנ') הגיעו לאנגליה לאחר שערכו חקירה משותפת של אזור מפרץ ההדסון ב-1659; שם משך סיפורם את תשומת לבם של המלך ורופרט. רופרט השקיע השקעה ראשונית של 270 ליש"ט מכספו בהצעה למשלחת חדשה והתחיל לגייס עוד; למרות העיכובים, כולל השרפה הגדולה של לונדון, בשנת 1667 הוא הקים סינדיקט פרטי והשכיר את הספינה "איגלט" מהמלך עבור המשלחת. האיגלט נכשלה, אך כלי השיט האחות שלה, הנונסוץ', ערכה משלחת מוצלחת, וחזרה ב-1669 עם פרוות בשווי 1,400 ליש"ט. בשנת 1670 אישר המלך את האמנה של "המושל והחברה של ההרפתקנים של אנגליה של הסחר לתוך מפרץ הדסון" שתהפוך לחברת מפרץ הדסון, שקיבלה מונופול מסחר בכל אזור פרשת המים של מפרץ הדסון, טריטוריה עצומה שקבלה את השם ארץ רופרט, כאשר רופרט מונה לנגיד הראשון. מזכיר החברה הראשון של רופרט היה סר ג'יימס הייז (James Hayes) ורדיסון קרא לכבודו את נהר הייז, במניטובה של ימינו. החברה המשיכה לשגשג, והיוותה את הבסיס לחלק גדול מהפעילות המסחרית של קנדה הקולוניאלית. תפקידו של רופרט במסחר הקולוניאלי התאפיין בכך שהתבקש להניח את אבן הפינה של הבורסה המלכותית (אנ') החדשה ב-1670, והפך לאחד מחברי המועצה הראשונים שלה.

מדע והחברה המלכותית

עריכה
 
רופרט היה חבר מייסד של החברה המלכותית, אשר, כפי שמוצג בתחריט זה מ-1667 שחוגג את הקמתה, שיקף את תחומי העניין הרחבים שלו במדע ובטכנולוגיה.

לאחר פרישתו של רופרט משיט פעיל בסביבות 1674, הוא הצליח להשקיע זמן רב יותר במחקר מדעי וזכה לקבל קרדיט על המצאות ותגליות רבות, אם כי חלקן התבררו לאחר מכן כיבוא חדשני של המצאות אירופאיות לאנגליה. רופרט המיר כמה מדירות המגורים בטירת וינדזור למעבדה יוקרתית, מלאה בכבשנים, מכשירים וחומרי גלם, משם ערך מגוון ניסויים.

רופרט, שכונה על ידי בני זמנו כ"לוחם פילוסופי", כבר הפך לחבר המייסד השלישי של החברה המלכותית המדעית והנחה את החברה כחבר מועצה במהלך שנותיה הראשונות. בשלב מוקדם מאוד בהיסטוריה של החברה, הראה רופרט את טיפות הנסיך רופרט בפני המלך צ'ארלס השני והחברה, דמעות זכוכית שמתפוצצות כאשר הזנב שלהן נסדק; אף על פי שזכה בזמנו לקרדיט על המצאתן, פרשנויות מאוחרות יותר מצביעות על כך שהוא היה אחראי במקום זאת להבאת תגלית אירופית קיימת לאנגליה. הוא הדגים מכשיר חדש להרמת מים בחברה המלכותית, וקיבל תשומת לב על התהליך שלו ל"צביעת צבעים על שיש, שעם ליטוש הפך לקבוע". במהלך תקופה זו, רופרט גם ניסח שאלה מתמטית הנוגעת לפרדוקס שקובייה יכולה לעבור דרך קובייה קצת יותר קטנה; רופרט שאל כמה גדולה צריכה להיות קובייה כדי להתאים. שאלת הקובייה של הנסיך רופרט נפתרה לראשונה על ידי המתמטיקאי ההולנדי פיטר ניולנד (אנ').[6] רופרט נודע גם בזכות הצלחתו בפיצוח הצפנה.

רבות מההמצאות של רופרט היו צבאיות. לאחר תכנון התותח הימי של רופרטינו, הקים רופרט טחנת מים על ביצות האקני לשיטה מהפכנית של קידוח של קני תותחים, אולם סודו מת איתו, והמפעל נכשל. רופרט עסק גם בבעיות צבאיות אחרות, והחל לייצר בריחי רובים; הוא תכנן גם תותח שיורה כדורים מרובים במהירות גבוהה, וגם "אקדח עם קנה מסתובב". מיוחסת לו המצאת סוג של אבק שריפה, שכאשר הוצג לחברה המלכותית ב-1663, היה בעל עוצמה של יותר מפי עשרה מזו של אבק רגיל; שיטה טובה יותר לשימוש באבק שריפה בכרייה; וטורפדו. הוא גם פיתח צורה של קלע אשכול לשימוש ארטילריה. רופרט התמקד גם בהמצאות ימיות: הוא הגה מנגנון איזון כדי לאפשר מדידות משופרות ברביע בים, ויצר ציוד צלילה לחילוץ עצמים מקרקעית האוקיינוס. בעודו מתאושש מטיפול חירור הגולגולת שלו, החל רופרט להמציא ציוד כירורגי חדש כדי לשפר את הפעולות העתידיות.

חלקים אחרים בעבודתו המדעית של רופרט היו בתחום המטלורגיה. רופרט המציא סגסוגת פליז חדשה,[7] בגוון כהה מעט יותר מפליז רגיל הכוללת שלושה חלקי נחושת לחלק אחד של אבץ, בשילוב עם פחם; זו נודעה בשם "המתכת של הנסיך" לכבודו - לפעמים מכונה גם כ"פליז בריסטול".[8] רופרט המציא את הסגסוגת על מנת לשפר את הארטילריה הימית, אך היא גם שימשה כתחליף לזהב בעיטורים. לרופרט יוחס גם שהגה שיטה יוצאת דופן לחישול קרסי דיג וליציקת חפצים למראה של פרספקטיבה. הוא גם המציא שיטה משופרת לייצור כדוריות עופרת (אנ') בגדלים שונים בשנת 1663, ששוכללה מאוחר יותר על ידי המדען רוברט הוק, אחד מעמיתיו של רופרט בחברה המלכותית במהלך התקופה. במיוחד מיוחס לו פיתוח תהליך של יציקת כדוריות עופרת זעירים על ידי יציקת עופרת מותכת דרך מסננת ולאפשר לטיפות ליפול כמה סנטימטרים למים. כדוריות כאלו שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, לעיתים קרובות על ספינות טרופות מהמאה ה-17 וה-18, מכונות לעיתים קרובות על ידי ארכאולוגים בשם "כדוריות רופרט" (Rupert shot).

משפחה

עריכה

מרגרט יוז

עריכה
 
השחקנית מרגרט יוז, פילגשו של רופרט בגיל מאוחר יותר, מאת סר פיטר לילי

לקראת סוף חייו רופרט התאהב בשחקנית מושכת מתיאטרון דרורי ליין בשם מרגרט "פג" יוז (אנ'). רופרט החל לחזר אחריה במהלך שנות ה-60 המאוחרות, ונטש את פילגשו הקודמת, פרנסס בארד, אם כי נראה כי יוז דחתה אותו תחילה במטרה לנהל משא ומתן על הסדר מתאים. יוז קודמה במהירות תחת חסותו; היא הפכה לחברה בלהקת התיאטרון של "אנשי המלך" ב-1669, מה שהעניק לה מעמד וחסינות ממעצר בגין חובות, והיא צוירה ארבע פעמים על ידי סר פיטר לילי, אמן החצר הבכיר של אותה תקופה.

רופרט לא התחתן עם יוז אף על פי שעודדו אותו לעשות זאת, אבל הכיר באבהותו לבתם, רופרטה (Ruperta, נולדה ב-1673). יוז נהנתה מאורח חיים יקר במהלך שנות ה-70 של המאה-17, כשעסקה בהימורים ורכשה תכשיטים; רופרט נתן לה תכשיטים בשווי של לפחות 20,000 ליש"ט במהלך מערכת היחסים ביניהם, כולל מספר פריטים מהאוסף המלכותי של נסיכות הבוחר מפפאלץ. יוז המשיכה לשחק בתיאטרון גם לאחר לידתו של רופרטה, וחזרה לבמה ב-1676 עם חבורת השחקנים היוקרתית של "חברת הדוכס (אנ')" בתיאטרון דורסט גארדן (אנ'), ליד הסטרנד בלונדון. בשנה שלאחר מכן שיכן רופרט את יוז ב"בניין מפואר" בשווי 25,000 ליש"ט שקנה בהמרסמית' מסר ניקולס קריספ. נראה שרופרט דווקא נהנה מאורח החיים המשפחתי, והעיר שבתו הצעירה "כבר שולטת בכל הבית ולפעמים מתווכחת עם אמה, מה שמצחיק את כולנו".

מותו וצאצאיו

עריכה

רופרט מת בביתו ב"ספרינג גרדנס" בווסטמינסטר, ב-29 בנובמבר 1682 לאחר התקף של צדרת, ונקבר בקריפטה של מנזר וסטמינסטר ב-6 בדצמבר בהלוויה ממלכתית. רופרט השאיר את רוב אחוזתו, בשווי של כ-12,000 ליש"ט, בחלקים שווים ליוז ורופרטה. ליוז הייתה "אלמנות לא נוחה" ללא תמיכתו של רופרט, וההימורים הכושלים שלה לכאורה לא סייעו לה.

מתנות שקיבלה מרופרט כמו עגילי אימו נמכרו לדוכסית ממרלבורו, בעוד ששרשרת פנינים שנתן אביו פרידריך לאימו אליזבת נמכרה לשחקנית עמיתה נל גווין. יוז מכרה את הבית בהמרסמית' לשני סוחרים בלונדון: טימותי לאנוי וג'ורג' טרדוול. הוא נרכש אז על ידי אלכסנדר, מארקגראף ברנדנבורג-אנסבך (אנ'), ונודע כבית ברנדנבורג.

רופרטה נישאה לעמנואל סקרופ האו (אנ'), חבר פרלמנט לעתיד וגנרל אנגלי, ונולדו להם חמישה ילדים, סופיה, ויליאם, עמנואל, ג'יימס והנרייטה. דרך בתו של ויליאם, מרי, רופרט הוא אב קדמון של הברונטים ברומלי (אנ').

בנו של רופרט, דאדלי בארד, הפך לקצין צבאי, המכונה לעיתים קרובות "קפטן רופרט", ומת בלחימה במצור על בודה (אנ') במלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה כשהיה בשנות העשרה המאוחרות לחייו.

אילן יוחסין

עריכה
לודוויג השישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ
 
אליזבת מהסן, נסיכת הבוחר מפפאלץ
 
וילם הראשון, נסיך אוראנז'
 
שארלוט דה בורבון
 
הנרי סטיוארט, לורד דרנלי
 
מרי, מלכת הסקוטים
 
פרדריק השני, מלך דנמרק
 
סופיה ממקלנבורג-גיסטרוב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרידריך הרביעי, הנסיך הבוחר מפפאלץ
 
 
 
 
 
לואיזה יוליאנה, רוזנת נסאו
 
 
 
 
 
ג'יימס הראשון, מלך אנגליה
 
 
 
 
 
אן, נסיכת דנמרק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אליזבת סטיוארט, נסיכת אנגליה וסקוטלנד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הנסיך רופרט מהריין, דוכס קמברלנד


הנצחה

עריכה

לדברי ההיסטוריון איאן ג'נטלס:

האחיין של צ'ארלס הראשון, הנסיך רופרט מהריין, היה לוחם מפורסם שכמעט ולא ניצח בקרבות ביבשה או בים. אהוב על אנשיו בשל אומץ ליבו המתריס ותחושת הכבוד הצבאי הגבוהה שלו, הוא בכל זאת היה מנהיג רע מזג ויהיר. פגמי האופי שלו הלכו והודגשו עם הגיל. עם זאת, הוא נותר אחד הדמויות הרומנטיות ביותר בהיסטוריה האנגלית, נערץ בשל תקיפות הפרשים הפזיזות שלו, וההתקפות הימיות הפזיזות לא פחות שלו נגד הציים הפרלמנטריים, ואחר כך ההולנדים, החזקים הרבה יותר. ... הנסיך הרחיק רבים משום שלעיתים קרובות היה עצבני, חסר טקט, חסר סבלנות, ובעיקר - שופט אופי גרוע.

Ian Gentles, "Prince Rupert: The Last Cavalier", English Historical Review (2009)[9]

זכרו של הנסיך רופרט מתועד היטב בגאוגרפיה של קנדה. אדמותיה של חברת מפרץ הדסון, בהיותן כולן מנוקזות על ידי נהרות הזורמים למפרץ הדסון, היו ידועות כארץ רופרט מ-1670 עד 1870. הדיוקסיה האנגליקנית של ארץ רופרט (אנ'), שבסיסה בוויניפג במניטובה, היא שריד של תקופה זו, וכך גם שדרת פרינס רופרט, שדרת רופרט ושדרת רופרטסלנד בוויניפג.[10]

במקומות אחרים בקנדה, העיר פרינס רופרט (אנ') בקולומביה הבריטית, שכונת פרינס רופרט (אנ') בעיר אדמונטון באלברטה והנהר רופרט (אנ') (הנשפך למפרץ רופרט (אנ')) בקוויבק נקראים כולם על שם הנסיך. ייתכן שגם מפרץ רופרטס בסנט הלנה נקרא על שמו. בבריסטול היה גם רחוב, רחוב רופרט, ובעבר פאב, "הנסיך רופרט ברחוב רופרט", שהנציחו את הנסיך רופרט.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Ashley, Maurice (1976). Rupert of the Rhine. London: Hart Davis, MacGibbon.
  • De Viet, Rens (2010). Vlootinstructies en de eerste twee oorlogen met Engeland in de zeventiende eeuw. MA Thesis. Rotterdam: Erasmus University.
  • Irwin, Margaret (1937) The Stranger Prince: The story of Rupert of the Rhine. New York: Harcourt, Brace.
  • Kitson, Frank (1994). '.'Prince Rupert: Portrait of a Soldier. London: Constable. ISBN 0-09-473700-2.
  • Morrah, Patrick (1976). Prince Rupert of the Rhine. London: Constable.
  • Petrie, Charles (1974). King Charles, Prince Rupert, and the Civil War: From Original Letters. London: Routledge and Kegan Paul.
  • Thomson, George Malcolm (1976). Warrior Prince: Prince Rupert of the Rhine. London: Secker and Warburg.
  • Wilkinson, Clennell (1935). Prince Rupert, the Cavalier. Philadelphia: J.B. Lippincott.

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ 1 2 שימש לראשונה את תומכי הפרלמנט כביטוי גנאי לתומכי המלוכה העשירים יותר של המלך צ'ארלס הראשון ובנו צ'ארלס השני מאנגליה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, האינטררגנום והרסטורציה (1642 - בערך 1679). מאוחר יותר הוא אומץ על ידי המלוכנים עצמם. אף על פי שהוא התייחס במקור לגישות והתנהגות פוליטיות וחברתיות, שהלבוש היה חלק קטן מהן, הוא הפך מזוהה מאוד עם הלבוש האופנתי של חצר המלוכה באותה תקופה.
  2. ^ מצרפתית "מעבר נשק" היה סוג של משחק לחימה אבירי שהתפתח בסוף המאה ה-14
  3. ^ מילולית "אדון הסוס", משרה שהייתה פעם חשובה במשק הבית של הריבון והקנתה מקום בקבינט, שבתחום סמכותו כל הסוסים, האורוות, הכלבים והמלונות של המלך
  4. ^ הענקת אחוזה, תואר, משרה או דבר אחר בעל ערך לילד צעיר יותר של מלך, שאם לא כן, לא תהיה לו ירושה במסגרת שיטת הבכורה (שם רק הבכור יורש). זה היה נפוץ ברוב אירופה.
  5. ^ מלווה זוטרה של מלכה בבתי המלוכה של אירופה. התפקיד היה משני למלווה המכונה Lady-in-waiting

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Digitaal Vrouwenlexicon van Nederland". 17 בספטמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Sophia of Hanover Dies | History Today".
  3. ^ ‘Lapland Lady’, August 2011, DOI: 10.5949/liverpool/9780859898591.003.0005, In book: The Black Legend of Prince Rupert's Dog
  4. ^ "Newsprint circa 1643".
  5. ^ Andrew Marvell; Martin Dzelzainis; Annabel M. Patterson (2003). The Prose Works of Andrew Marvell: 1676–1678. Yale University Press. pp. 270 n.260. ISBN 978-0-300-09936-2.
  6. ^ Croft, Hallard T, Richard K. Guy and K. J. Falconer. (1994) Unsolved Problems in Geometry. New York: Springer
  7. ^ Urbanowicz, Gary. R. (2002), Badges of the Bravest: A Pictorial History of Fire Departments in New York City Page 28. Turner Publishing Company.
  8. ^ Brannt, William Theodore, Alfred Krupp and Andreas Wildberger. (2009) The Metallic Alloys: A Practical Guide.
  9. ^ Prince Rupert: The Last Cavalier
  10. ^ MHS Resources: History in Winnipeg Streets. Manitoba Historical Society.