ויקיפדיה

ג'ורג'ה רוסו

צייר כנסייתי רומני, חסיד אומות העולם

ג'ורג'ה רוסו (ברומנית: George Russu או Gheorghe Rusu; ‏ 1 במרץ 1880 – 1 בינואר 1977) היה צייר ופסל רומני, שהתמחה בציור איקונות, איקונוסטאזיסים וציורי קיר של כנסיות אורתודוקסיות, באיור ספרי דת נוצריים ,בציור ובחיתוך עץ ובשיקומן ושימורן של יצירות אמנות, לפי מסורת האמנות הביזנטית. בשנת 2006 הוכר כחסיד אומות העולם על כי בימי השואה פעל תוך סיכון עצמי להצלת משפחה יהודית בעיר צ'רנוביץ.[1]. כיהן כפרופסור לאמנות ביזנטית בבית ספר הפטריארכיה האורתודוקסית באוניברסיטת בוקרשט.

ג'ורג'ה רוסו
George Russu
צילום של ג'ורג'ה רוסו בשנות ה-1930 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
צילום של ג'ורג'ה רוסו בשנות ה-1930
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1 במרץ 1880 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1977 (בגיל 96 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, פיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה חסיד אומות העולם (3 באפריל 2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ילדות וצעירות עריכה

גאורגה או ג'ורג'ה רוסו נולד בשנת 1880 במשפחה רומנית בכפר אידה מארה (או יודה מארה, כיום Viile Tecii ויאילה טצ'י) בטרנסילבניה, אז בממלכת הונגריה, חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום ברומניה, במחוז ביסטריצה-נסאוד.[2] .לפי מקור אחר, רוסו נולד בכפר צ'טאטיה דה באלטה במחוז אלבה[3]). הוריו היו יואן רוסו (1857–1927) ומריה, לבית קריסטיה (1862–1944). אחד מאחי אמה היה איליה גאורגה קריסטיה (1868–1939), לימים מירון קריסטיה, הפטריארך הראשון של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית (1925–1939) וראש ממשלת רומניה (1938–1939).[4]. עם אבות המשפחה מצד אמו נמנה קונסטנטין רומאנו-ויוו (1821–1849), מרטיר של מהפכת 1848–1849 בטרנסילבניה[5]

רוסו למד בבית ספר יסודי ואחר כך בתיכון של משמר הגבול האוסטרו-הונגרי בעיר ביסטריצה, ואת השנתיים האחרונות של התיכון סיים בתיכון בעיר בראשוב. מכיוון שכבן למשפחה שבה מצד האם צמחו שבעה דורות של כמרים התעניין רוסו בדת ונרשם לאקדמיה התאולוגית הנוצרית-אורתודוקסית "אנדריאנה" בסיביו. אולם כעבור 4 סמסטרים גילה שאינו מעוניין בקריירה של כומר או נזיר אלא יותר נמשך אל האמנות הנוצרית המסורתית. כמזכיר של דודו, אז הבישוף מירון קריסטיה, ערך רוסו הצעיר מסעות שבהם חקר את מסורות הציור והתחריטים הכנסייתיים. בשנת 1905[3] קיבל בעזרת דודו מלגת לימודים לאמנות באקדמיה לאמנויות יפות במינכן.[6] בעיר הזאת התוודע, בין היתר, לתאולוג דומיטרו סטנילואיה שלמד באוניברסיטה במינכן באותה תקופה.[2] עם מוריו המינכן נמנו יוליוס דיץ (1870–1957), (קומפוזיציה) פרנץ פון שטוק (1863–1928) ואנג'לו יאנק (1868–1940) (ציור בעלי חיים) ומקס דרנר (1870–1939), ממנו למד שיטות רסטורציה.[7]. רוסו התיידד עם יוליוס דיץ שהיה לו למנטור ועודד אותו להשתכלל בציור הכנסייתי ובאיורים באמצעות חיתוכי עץ. כחבר בצוות של דיץ השתתף רוסו בציורי קיר במוסדות חשובים ברחבי אירופה.

המשך פעילותו כאמן עריכה

עד שנת 1939 חילק רוסו את זמנו בין רומניה לגרמניה והמשיך לעסוק בציור איקונות, ברוח המסורת ארוכת השנים של הציורים הכנסייתיים של רומניה אך בסגנון אישי. רוסו עבד בפרויקטים נוספים כמו "המוזיקה" ו"הזמן" (פרויקט לקישוט כיפת כנסייה), אלגוריית "השלום" במוזאיקה בטרגו מורש,[7] שנהרסה ב-1940 בידי הכיבוש מחדש ההונגרי. בסביבות שנת 1928 פנה אליו המכון לכתבי הקודש ולמיסיון אורתודוקסי בבוקרשט על מנת לגייסו למיזם שנועד לקדם הפצת איקונות לפי הגישה המקובלת בכנסייה המקומית. רוסו צייר אז שני איקונות - של ישו ושל מרים, אמו, שהודפסו במינכן ובבוקרשט ונמכרו במחירים זולים במטרה חינוכית.[2] בשנת 1937 אייר רוסו בסגנון נאו-ביזנטי את ספר התפילות היומיות - הליטורגייר - הרומני החדש, שבערכיתם של הפרופסור יואן מיכלצ'סקו והכומר פרסקיב אנגלסקו.

עבודתיו של רוסו מקשטות כנסיות רבות ברחבי רומניה: בין היתר, לבקשת הפטריארך מירון קריסטיה, צייר רוסו ארבעה איקונות (לצד איקונות שצוירו על ידי אנסתסיה דמיאן ,1899–1977) ועיצב את פרויקט הפיסול (שבוצע על ידי הפסל מויסה שקיופו מן היישוב רופיה) באיקונוסטאזיס של הקתדרלה האורתודוקסית הרומנית "העלייה השמיימה של האם הקדושה" בעיר קלוז'[8]. האיקונוסטאזיס הזה נחנך בשנת 1933 בנוכחות המלך קרול השני.[2][9][3] בשנת 1923 הוא צייר את האיקונוסטאזיס החדש בכנסיית "אליהו הקדוש" של המנזר טופליצה מיסודו של מירון קריסטיה.[10][11] ב-1938 התמנה ג'ורג'ה רוסו מנהל אמנותי של בית הדפוס לספרי קודש של הפטריארכיה האורתודוקסית בבוקרשט. מבחינה פוליטית הצטרף בשלב מסוים למפלגה הלאומית של האיכרים שבראשות יוליו מאניו.[2] בשנת 1939 חזר מגרמניה כדי להשתתף בבניית קתדרלה חדשה והשאיר את בתו ואשתו בגרמניה. בעת הפגזות אוויריות על מינכן העבירו אשתו ובתו את אוסף תמונותיו מחוץ לבית המשפחה. אחרי ההפיכה ברומניה באוגוסט 1944 וכניסת רומניה למלחמה נגד גרמניה הנאצית ושוב אחרי עליית הקומוניסטים לשלטון ברומניה ב-1947–1948 לא התאפשרה חזרתו של רוסו לגרמניה.

מעשיו בתקופת השואה להצלת משפחה יהודית עריכה

 
ארמון המיטרופוליט של בוקובינה, כיום האוניברסיטה הממלכתית של צ'רנוביץ

בשנת 1942 עבד רוסו כיועץ אמנותי של המיטרופוליה האורתודוקסית הרומנית של בוקובינה בצ'רנוביץ שבראשה עמד המיטרופוליט טיט סימדריה. בתוקף תפקידו ארגן מחדש את מוזיאון חפצי הקודש של המיטרופוליה.[3] בעת שהותו בצ'רנוביץ, הכיר ג'ורג'ה רוסו את הדפס, הצייר והמעצב הגרפי היהודי דוד שלקמן, פליט מהעיר יאש שעבד בשנים 1940–1941 בבית הדפוס בקתדרלה המטרופוליטנית הרומנית של צ'רנוביץ[12]. אחרי הכיבוש מחדש של חבל בוקובינה על ידי הצבא הרומני בברית עם הצבא הגרמני, ביוני-יולי1941, גורשו שלקמן, אשתו אידה ושלושת ילדיו (מרצל-מאיר, גרי וביאטריס) לגטו בעיר, ולכשהתקיימו האקציות לגרוש היהודים למחנות טרנסניסטריה, התחבאו בני המשפחה במרתף בגטו.

ראש העיר של צ'רנוביץ, באותה תקופה, טראיאן פופוביץ', מחה נגד גירושי היהודים, ניסה להמתיק את רוע הגזרה והצליח להשיג פטור מגירוש לטרנסניסטריה עבור אלפים רבים של יהודים בגטו צ'רנוביץ בטענה שיהודים אלה נחוצים לעיר "בגין חשיבותם לכלכלתה". דוד שלקמן ברח פעם מהגיטו וביקש מרוסו לעזור לו להשיג תעודה שתגן על משפחתו מפני הגירושים. כעבור מספר לילות, הסתנן רוסו בגטו, והעביר לשלקמן את התעודה תוך סיכון חייו. התברר שמושל בוקובינה, הגנרל קורנליו קלוטסקו סירב להוציא תעודת פטור, אבל רוסו הצליח להשיג את חתימת ראש לשכתו, מייג'ור סטרה מרינסקו ואת אישורו של ראש העיר. אף על פי שלפי החוקים תעודה זו לא הייתה תקפה, השומרים בגטו לא שמו לב לכך ובזכותה הצליחה משפחת שלקמן לחזור לביתם מוגנים מגירוש.[13] לאחר החלפת ראש העיר פופוביץ' על ידי המשטר יון אנטונסקו, בשנת 1942 חודשו הגירושים ומשפחת שלקמן פנתה שוב לרוסו בבקשת עזרה. הפעם רוסו עזר להם למצוא מחבוא במרתף ארמון המיטרופוליט של צ'רנוביץ', טיט סימדריה, וכנראה בהסכמת המיטרופוליט. המשפחה התחבאה שם למשך חדשים רבים, ובמהלכם דאג להם רוסו ועוד אדם למים ואוכל.[1][14]. ב-1943 אחרי החלפת הגנרל קלוטסקו, התאפשר למשפחת שלקמן לשוב לביתה שהיה קרוב לארמון המיטרופוליה. בשנת 1944 בפני התקרבות הצבא האדום לצ'רנוביץ נמלט רוסו לחלק של טרנסילבניה שבשליטת רומניה ומשם לבוקרשט.

לאחר המלחמה עריכה

בבוקרשט קיבל רוסו תפקיד בוועדה למונומנטים היסטוריים. הוא עבד בשיפוץ כמה מאוצרות האמנות הכנסייתית הרומנית במנזרים דרגומירנה-רראו (1946) וטיסמנה. לאחר המלחמה רוסו נשאר בבוקרשט. בזמן המשטר הקומוניסטי, בשנת 1948, צייר בכנסיית "הנסיכה באלאשה" בבוקרשט בלי שיקבל תשלום. הועמדה לרשותו דירת חדר בפרוכיית ספנטול גאורגה וק (Sfântul Gheorghe Vechi) בבוקרשט. במאי 1949, על אף קרבתו למירון קריסטיה וחברותו לשעבר במפלגה של יוליו מאניו, שנחשבו לחטאים בעיני השלטון החדש, התמנה רוסו על ידי הפטריארך החדש של הכנסייה האורתודוקסית, יוסטיניאן,[4] כיועץ בתחום האמנות בפטריארכיה הרומנית בבוקרשט.[2] בשנת 1950 התמנה לפרופסור לאמנות ביזנטית בפקולטה לתאולוגיה בבוקרשט ונבחר כחבר בוועדה לציור כנסייתי.[3] באוגוסט 1955 התמנה למנהל אתר השיפוץ הלימודי לציירים במנזר טיסמנה. ששת הציירים בהדרכתו עשו במקום עבודות שימור ושיפוץ נרחבות, כולל של ציורי הקיר מהמאה ה-18 שהועברו להמשך שימור במוזיאון המנזר, ביניהם תמונות ארבע הנסיכות - סטאנה, אשת השליט ראדו פאיסיה ובנותיה, ווייקה, סטאנקה ומריה.[2] בשנת 1958 צייר רוסו בקתדרלה האורתודוקסית של העיר סיביו. אף על פי שבהדרגה איבד את אור עיניו המשיך בפרויקטים גרפיים לספרי דת והמשיך בעבודתו בהוראה.[3] כעשרים שנה אחרי פעילותו בצ'רנוביץ חודש הקשר עם משפחת שלקמן ורוסו הגיע ללווייתו של אב המשפחה, דוד, בבוקרשט. אחרי מותו של דוד שלקמן הקשר עם המשפחה התרופף. בשנת 1970 השיגה בתו דומניצה יאשינסקי-רוסו, את אישור השלטון הקומוניסטי ברומניה לאיחוד המשפחה ולהגירת אביה לברזיל. רוסו חי את שנותיו האחרונות בעיר קוריטיבה במדינת פרנה. הוא נפטר שם ב-1 בינואר 1997.[1][15] ילדיו של שלקמן עלו לישראל ופעלו למען הכרתו של רוסו כחסיד אומות העולם.

חייו הפרטיים עריכה

ג'ורג'ה רוסו התחתן ב-1920 עם קורנליה לבית מרקוביצ'אן (1900–1979). לזוג נולדה בת יחידה, דומניצה רוסו, לימים דומניצה רוסו-ישינסקי (1921–2012)

הכרה והנצחה עריכה

  • ב-3 באפריל 2006 הוכר ג'ורג'ה רוסו אחרי מותו כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.[1] טקס הענקת התואר התקיים בפטריארכיה של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית בבוקרשט בנוכחותם של מאיר שי, בנו של דוד שלקמן, שנודע כמורה למתמטיקה בגימנסיה הריאלית בחיפה . את התעודה קיבל בידיו הפטריארך תאוקטיסט.
  • מכון התרבות הרומני בעיר קוריטיבה במדינת פרנה בברזיל נקרא על שמו של ג'ורג'ה רוסו.[16]
  • 280 יצירות אמנות מאת ג'ורג'ה רוסו נמצאות במוזיאון לאמנות של העיר קוריטיבה בברזיל.

לקריאה נוספת עריכה

  • Mihai I.Poliec The Holocaust in the Romanian Borderlines - The Arc of Civilian Complicity, Routledge, Oxon, New York 2019
  • Cristina Păiuşan şi Radu Ciuceanu Biserica Ortodoxă Română sub regimul comunist 1945-1958, vol. I, Bucureşti 2001, p. 118
  • Lucian N.Leuștean Orthodoxy and the Cold War:Religion and Political Power in Romania 1947-1965 Palgrave MacMillan 2009
    • Gheorghe Racoveanu - Gravura în lemn la Mânăstirea Neamț, 60 planșe afară de text, Fundația regală pentru literatură și artă, București 1940
  • Csaba-Istvan Székely, George Russu (1880-1977) in The Holocaust of Memories. Romania: S.C. Alutus S.A., Miercurea Ciuc. pp. 41–45. ISBN 978-973-7875-59-4.

קישורים חיצוניים עריכה

ז'ורז'ה רוסו, צייר איקונות - כתבה מאת אדליסה אראוז'ו, "דיאריו דה פאראנה גיליון 5256, 1 במאי 1973 עמ' 21. (בפורטוגזית)

Gheorghe Drăgulin Gheorghe Rusu, un pictor bisericesc uitat, Lumina, 12.06.2012

(מרצ'ל מונטיאנו - האמן גאורגה רוסו, יוצר האיקונוסטאזיס של הקתדרלה המיטרופוליטנית "עליית מרים" בקלוז', בכתב הכת "טבור" גיליון 2 2016, עמ' 65-51)

(אדריאן צ'ופלנקה - סיפורו של תושב יאשי שניצל מהגיהנם - בעיתון "זיארול דה יאש" - 16 ביולי 2007)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 תיק חסיד אומות העולם מספר - M.31.2/10818, יד ושם
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 2012 G.Drăgulin
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 באתר basilica
  4. ^ 1 2 L.Leuștean 2009 עמ' 83
  5. ^ Vasile Netea Constantin Romanu-Vivu, prefectul Legiunii XII în anii 1848-1849 Tg Mureș, 1937 עמ' 13
  6. ^ רישום התלמידים של האקדמיה לאמנויות יפות במינכן, 1905
  7. ^ 1 2 A.Araújo 1973
  8. ^ M.Gh.Munteanu 2016
  9. ^ אתר המיטרופוליה של קלוז'
  10. ^ אתר הבישופות קובאסנה והרגיטה 2017
  11. ^ על מנזר טופליצה
  12. ^ A.Cioflâncă 2007
  13. ^ A.Cioflâncă 2007
  14. ^ A.Cioflâncă 2007
  15. ^ תערוכת האיקונות של רוסו בקוריטיבה 14.4.2017
  16. ^ 40.167.504/0001-15 Instituto Cultural George Russu, cadastroempresa.com.br מכון התרבות הרומנית בקוריטיבה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ורג%27ה_רוסו&oldid=36219101"