ג'ורג' רוברט סטואו מיד

סופר בריטי

ג'ורג' רוברט סטואו מידאנגלית: George Robert Stowe Mead, אשר נכתב גם באופן מקוצר G. R. S. Mead; נולד בתאריך 22 במרץ 1863, פקהאם, מחוז סארי[1] (או כנראה בנונאיטון, ווריקשייר)[2] - נפטר בתאריך 28 בספטמבר 1933, לונדון)[3], היה היסטוריון, סופר, עורך ומתרגם אנגלי, אשר נמנה בין חבריה המשפיעים של האגודה התאוסופית, כמו גם מייסדה של אגודה נוספת, אגודת קווסט (Quest). עבודות המחקר שלו עסקו בעיקר באמונות הגנוסטיקה וההרמטיציזם מתקופת שלהי העת העתיקה ומבחינת היקף החומר בו התעניין מיד ואשר אותו הוא פרסם, הן היו רחבות יריעה, נכון לאותו הזמן.

ג'ורג' רוברט סטואו מיד
George Robert Stow Mead.002.jpg
לידה 22 במרץ 1863
פקהאם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בספטמבר 1933 (בגיל 70)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה George Robert Stowe Mead עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, סופר, היסטוריון, עורך עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Laura Cooper עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קולג' סנט ג'ון, King's School, Rochester עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לידה, חינוך וקריירה אקדמיתעריכה

מיד נולד בפקהאם, סארי, אנגליה, לרוברט מיד, קולונל בצבא הבריטי ולאשתו מרי (שם משפחה לפני הנישואין: סטואו), כאשר הוא מקבל חינוך מסורתי דתי בקינגס סקול (King's School), בית ספר המסונף לקתדרלת רוצ'סטר, רוצ'סטר, קנט. כשהוא מראה את הפוטנציאל האקדמי שלו, מיד החל ללמוד מתמטיקה בסנט ג'ון קולג', אוניברסיטת קיימברידג'[4].כשבסופו של דבר, מיד פנה ללימודי אמנויות הקלאסיקה, הוא רכש ידע רב ביוונית ובלטינית. ב-1884, הוא השלים לימודי תואר ראשון כללי; באותה שנה הוא מונה למנהלו של בית ספר ציבורי.

מיד, אשר ניחן כמלומד, באינטואיציה ובתובנה גבוהים מאוד ואשר פעילויותיו הספרותיות נופלות על חלקה המאוחר של המאה התשע עשרה ועל חלקה המוקדם של המאה העשרים, צריך להיחשב כחלוץ בשדה המחקר של לימודי הגנוסטיקה וההרמטיציזם. כפי שהמשורר והמלומד האזוטרי קנת' רקסרות' העיר בצורה שנונה בהקדמתו למהדורת יוניברסיטי בוקס (1950), לספרו של מיד, Fragments of a Faith Forgotten, הסיבה היחידה לכך שמיד הזניח את לימודיו האקדמיים, דבר שמהווה את מנת חלקם של אקדמאים רבים באותה תקופה, הוא העובדה שהוא היה תאוסוף. כאשר ב-1887, השתקעה בלונדון מאדאם הלנה פטרובנה בלבצקי, אשר הייתה ידועה בתור אדם שנוי במחלוקת ובשל פעילותה התאוסופית, רבים פקפקו והחשיבו אותה כשרלטנית, מיד הצעיר הצטרף לחבורת מקורביה. במעגל חברים זה, הוא למד את הסודות המיסטיים העמוקים של הגנוסטיקאים ואת סודותיהם של חסידי הרמס טריסמגיסטוס, ועד מהרה הוא הפך לחוקר העובד באופן בלתי נלאה במסגרת תפקידו כמתרגם של כתבים גנוסטיים והרמטיים. ראוי להודות, שתרגומיו היו משפות מודרניות רבות אחרות, מפני שהוא לא היה מוכשר בידיעת השפה הקופטית[5].

פעילותו במסגרת התנועה התאוסופיתעריכה

בעודו שוהה באוניברסיטת קיימברידג', מיד החל לקרוא את הספר "הבודהיזם האזוטרי", מאת אלפרד פרסי סינט (אנ'). סיכום תאוסופי מקיף זה, של דת מזרחית זו, הביאו את מיד ליצור קשר בלונדון עם שני תאוסופיסטים, ברטראם קיטלי (אנ') ומוהיני צ'אטרג'י, שמם, אשר הובילו אותו בסופו של דבר, ב-1884, להצטרף לאגודה התאוסופית מיסודה של הלנה פטרובנה בלבצקי.

ב-1889, הוא זנח את מקצוע ההוראה שלו כדי להפוך למזכירה האישי של בלבצקי וכן להפוך למזכיר חבר בסקציה האזוטרית של האגודה התאוסופית, אשר הייתה שמורה לאלה שנחשבו למתקדמים ביותר בין חבריה של האגודה. מיד היה זה שקיבל על עצמו לארגן את שש ההדרכות האזוטריות, אשר אותן העבירה בלבצקי בעצמה וכן עשרים ושניים שיעורים נוספים. בשיעורים נכחו, אך ורק חברי המעגל הפנימי של האגודה התאוסופית. בהקשר זה, בשל האינטימיות שהתלוותה למפגשים הללו, התחתן מיד עם לאורה קופר, בשנת 1899.

כשהוא תורם מבחינה אינטלקטואלית לאגודה התאוסופית, כשבראשונה הוא התעניין בדתות המזרח, עד מהרה הוא נמשך יותר ויותר למסורת האזוטרית המערבית, כחלק מכלל התעניינותו בפילוסופיה ובדת. ספציפית, יש להתייחס להתעניינותו בנאופלטוניזם, בגנוסטיציזם ובהרמטיציזם, על אף שבמסגרת שדה המחקר שלו ופרסומיו, הוא המשיך להיות מעורב בחקר דתות המזרח. כשהוא תורם הרבה מידענותו, באמצעות כתיבת מאמרים לביטאון האגודה התאוסופית לוציפר, כעורך שותף, הוא נהיה בסופו של עניין, החל מ-1907, עורכו היחיד של התאוסופיקל ריביו (Theosophical Review), כאשר שמו של הביטאון משונה מלוציפר לשם האחרון עוד ב-1897.

בחודש פברואר 1909, מיד ועוד כ-700 חברים של הסניף הבריטי של האגודה התאוסופית, הודיעו על פרישתם מן האגודה, זאת בשל חילוקי הדעות שהתעוררו בינם לבין מנהיגת התנועה, אנני בזאנט (אנ'), בשל השבת חברותו באגודה, של צ'ארלס ובסטר לידביטר (אנ'). לידביטר היה חבר בולט ומשפיע באגודה התאוסופית, עד שב-1906 הואשם, כשכאשר לימד כביכול כמה מילדיהם של מספר חברים בסניף האמריקאי של האגודה, סודות מעולם הנסתר, היה זה מסווה לניצול מיני. בעוד שרקע זה זירז את פרישתו של מיד מן האגודה, יש לראות ולציין גם את תסכולו מן הדוגמטיות של האגודה התאוסופית, אשר פשתה בה ואשר הביאה לפרישתו כעבור 25 שנים.

אגודת קווסט (Quest)עריכה

במרץ 1909, ייסד מיד, בשיתוף עם עוד 150 חברים לשעבר, של האגודה התאוסופית ועוד 100 אנשים נוספים, את אגודת קווסט (Quest). כאשר המטרה המוצהרת של ייסוד אגודה חדשה זו, הייתה לנקוט בגישה אחרת, לא דוגמטית, ביחס ללימוד ולמחקר ההשוואתיים של מדע, פילוסופיה ודתות. אגודת קווסט קיימה הרצאות בקנזינגטון טאון הול, מרכז לונדון. אך מירב מאמציהם של חברי האגודה התמקדו בפרסום מאמרים במסגרת הביטאון The Quest: A Quarterly Review, אשר יצא לאור בין השנים 1909 ל-1931, כשרבים מן החברים כותבים עבור הביטאון.

השפעתועריכה

בין האישים הידועים שהושפעו ממיד, ניתן להזכיר את עזרא פאונד, ויליאם בטלר ייטס, הרמן הסה, קנת' רקסרות' ורוברט דאנקן. את ההשפעה הניכרת של מיד על הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, אשר זכתה לאישור על ידי חוקר הגנוסטיקה ג'יל קיספל, שהיה מבין חבריו האישיים של יונג, ניתן אף למצוא במסמכים מתועדים היטב, אשר סופקו על ידי כמה חוקרים[6][7]. הפופולריות שלה זכו התאוסופיה והגנוסטיקה והפרשנות האזוטרית הנלווית אליהן, הובילו לכך שתתקבע התפיסה הרווחת בקרב חוקרים אקדמיים, שישנה דוקטרינה ופולחן אחידים בקרב הגנוסטיקאים. אולם, בעשורים האחרונים, גישה זו ספגה ביקורת, במיוחד מצידם של החוקרים קרן ל. קינג[8] ומייקל אלן ויליאמס[9], כאשר ויליאמס מצביע על כך בספרו Rethinking Gnosticism.

כתביועריכה

  • Address read at H.P. Blavatsky's cremation (1891)
  • Simon Magus (1892)
  • Orpheus (1895/6)
  • Pistis Sophia (1896; 2nd ed. 1921)
  • Fragments of a Faith Forgotten (1900)
  • Apollonius of Tyana (1901)
  • Did Jesus Live 100 BC? (1903)
  • Concerning H.P.B. (1904)
  • Thrice Greatest Hermes, vol. 1 (London: Theosophical Publishing Society, 1906)
  • Thrice Greatest Hermes, vol. 2 (London: Theosophical Publishing Society, 1906)
  • Thrice Greatest Hermes, vol. 3 (London: Theosophical Publishing Society, 1906)
  • Echoes from The Gnosis (1906-1907). A collection of 11 volumes, which includes:
  • The Hymns of Hermes
  • The Gnosis of the Mind (1906)
  • The Gnostic Crucifixion (1907)
  • Some Mystical Adventures (1910)
  • Quests Old and New (1913)
  • The Vision Of Aridæus
  • The Hymn Of Jesus
  • The Mysteries Of Mithra
  • A Mithraic Ritual
  • The Chaldæan Oracles Vol. 1
  • The Chaldæan Oracles Vol. 2
  • The Hymn of the Robe Of Glory
  • The Wedding Song Of Wisdom
  • Gnostic John the Baptizer: Selections from the Mandæan John-Book (1924)
  • Commentary on "Pœmandres"
  • Introduction to Pistis Sophia
  • Introduction to Marcion
  • Doctrine of the Subtle Body in Western Tradition

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  • Works by G. R. S. Mead at Project Gutenberg
  • Extensive on-line collection of the writings of GRS Mead (at the Gnosis Archive)
  • Brief bio with poor picture
  • Same picture, but much larger and clearer
  • Later Picture with no text
  • Long biography

הערות שולייםעריכה

  1. ^ GRO index of births 1863 Q2 vol 1d page 525 Camberwell
  2. ^ G.R.S. Mead and the Gnostic Quest by Nicholas Goodrick-Clarke and Clare Goodrick-Clarke
  3. ^ Nicholas Goodrick-Clarke, Clare Goodrick-Clarke (eds), G. R. S. Mead and the Gnostic Quest, North Atlantic Books, 2005, p. 32
  4. ^ "Mead, George Robert Stow (MT881GR)". A Cambridge Alumni Database. University of Cambridge.
  5. ^ See the Bibliographical Note in the Dover edition of his Pistis Sophia, which states "Mead's English Translation does not derive from the original Coptic, but from the 1851 Latin translation by M. G. Scwartze, the 1895 French translation by E. Amelineau, and the 1905 German translation by Carl Schmidt."
  6. ^ Tilton, Hereward (2017). "Gnosis of the Eternal Æon: Jung, G. R. S. Mead and the Serpentine Path of the Soul" (PDF). Quaderni di Studi Indo-Mediterranei. 10: 243–261.
  7. ^ Goodrick-Clarke, Clare and Nicholas (2005). G.R.S. Mead and the Gnostic Quest. Berkeley, CA: North Atlantic books. pp. 27–31, 176.ISBN 1-55643-572-X.
  8. ^ King, Karen L. (2003). What is Gnosticism?. Cambridge, MA: Harvard University Press.
  9. ^ Williams, Michael Allen (1996). Rethinking "Gnosticism:" An Argument for Dismantling a Dubious Category. Princeton, NJ: Princeton University Press.