ג'רום חאבייר

ג'רום חאבייר (Jerome Xavier,‏ 1549 - 27 ביוני 1617), היה מיסיונר ישועי ספרדי בחצר המוגול של אכבר (1542–1605) ובנו ג'הנגיר. הוא בחר להיקרא ג'רום חאבייר.

ג'רום חאבייר
Jerome Xavier
לידה 1549
חאבייר, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 ביוני 1617 (בגיל 68 בערך)
גואה העתיקה, הודו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת אלקלה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית חייו עריכה

ג'רום חאבייר נולד "בטירת אביו מיגל דה איזפלטה"[1] בצפון מחוז נווארה, ספרד, בשנת 1549. דודו של חאבייר, סנט פרנסיס חאבייר, היה חבר קרוב של איגנטיוס מלויולה ומייסד שותף של אגודת ישו.

ב־7 במאי 1568, בגיל תשע עשרה, עם סיום תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת אלקלא, נכנס ג'רום לאגודה ישועית. את השנים שלאחר מכן בילה בלימוד פילוסופיה ותאולוגיה לפני שהוסמך לכומר בשנת 1575. לאחר ההסמכה העביר מספר שנים בהוראת "מקצועות יסוד" [2] בוויאראג'ו דה פואנטס בקואנקה, ספרד, לפני שנשלח מזרחה והגיע לגואה בספטמבר 1581.

עבודה מיסיונרית עריכה

שנים ראשונות עריכה

עם הגעתו להודו הפורטוגזית מונה האב ג'רום "למאמן הטירונים", [2] אך נאלץ לוותר במהירות על התפקיד עקב מחלה "כתוצאה מההפלגה הימית הקשה וצרות ההתאקלמות".[2] לאחר התאוששותו החל חאבייר לעבוד על תרגום פורטוגזי לתולדות הישועים של האב אלסנדרו וליניאנו בהודו.

 
אימפריית המוגולים בזמן אכבר, 1605

בתחילת 1584 מונה חאבייר כרקטור של מכללת באסין, אם כי בריאות לקויה הקשתה שוב את חובתו ואילצה את העברתו לאקלים הטוב יותר של קוצ'ין. שם כיהן באותו תפקיד בין השנים 1586 עד 1592. בערך בתקופה זו מונה לממונה על בית מגורי היישועים בגואה. בחירתו לתפקידו החדש הידקה את היחסים המתוחים שהיו בין הפורטוגזים לספרדים במושבה המזרחית. המתח של שלטון קסטיליאני השולט באוכלוסייה פורטוגזית הוקל כאשר קיסר מוגול אכבר (1542 - 1605) קרא למשלחת השלישית של הכמרים הישועיים לחצר ביתו[3] וג'רום חאבייר נבחר לעמוד בראש המשלחת והגיע ללאהור ב־5 במאי 1595.

בחצר של אכבר עריכה

הגעתו של האב ג'רום ללאהור הייתה בחסות האירוח של אכבר שסיפק לו ולשני חבריו, האב עמנואל פינהירו והאח בנטו דה גויס, מגורים בארמונו שלו ו"נתן להם רופא מוסלמי שיורה להם את השפה הפרסית". בתקופת שלטונו של אכבר, ליווה האב ג'רום את הקיסר במשלחות שונות דרך מישור דקאן, ושהיה עד לכיבוש מצודת אסירגרה בינואר 1601.[4]

לאחר הכיבוש עביר אכבר את מקום מגוריו הקבוע לאגרה, והעניק יציבות למשלחת, שאיפשרה לאב ג'רום "להקדיש חלק ניכר מזמנו ליצירת ספרות דתית נוצרית שנכתבה בשפה הפרסית.".[5]

בערך באותה תקופה שמיסיונרים ישועים נוספים החלו להגיע להחליף את האב עמנואל והאח בנטו שנשלחו לחקור את הדרך המרכזית המובילה לקתאי. (סין) זה היה ההישג הגדול ביותר של האב ג'רום והישועים שנמצאו תחת הקיסר אכבר.

בזמן שחאבייר ליווה את הצבא, ושני חבריו המקוריים שנשלחו למקום אחר, הודיעו לו האב פרנצ'סקו קורסי (1573 - 1635) על האווירה המידלדלת של חופש הדת בלאהור בהשפעת "היחס הבלתי סובלני של המשנה למלך"[6] במקום היחס הטוב של אכבר. לפיכך האב ג'רום ביקש שהקיסר ישלח את האב פינויירו המנוסה יותר ללאהור וישיג הוראה המעניקה חופש פולחן לנוצרים. פעולה זאת הייתה משמעותית, מכיוון שאכבר דחה בקשות קודמות של המיסיונרים לחזק את המיסיון באופן סמכותי באימפריה האיסלאמית.

 
השליט אכבר 1630

חאבייר והקיסר התווכחו לעיתים קרובות בנושאים הנוגעים לדת, לרוב עקב חוסר אמונתו של אכבר באלוהות המשיח. בעוד שהתנצרות של הקיסר נראתה בלתי סבירה, חאבייר תלה תקוות עבור בנו סאלים, יליד 1569, שכונה סלים כאות כבוד כלפי השייח הסופי המיסטיקן סלים צ'שיטי (1478 - 1572) שבתו הניקה את סלים כילד - צאצאי חוואג'ה מוינודין צ'ישטי (1141–1230) שקברו נמצא באג'מר, רג'סטאן.

בחצר של ג'האנגיר עריכה

הנסיך סאלים קיבל את השם ג'האנגיר כשעלה על כס המלוכה. יחסו של אביו למיסיונרים נוצריים ודיון בדת בחצר המלכות שלו נמשך. שיעורי המרת דת היו נמוכים אף כי חאבייר ערך פעולות מסיונריות.[7] ההצלחה הבולטת ביותר מבין כל הטבילות הנוצריות, בזמן שהופקד על המשימה היה של שלושת האחיינים של ג'האנגיר בקיץ 1610.

המרות אלה החזיקו מעמד זמן קצר בשנת 1613 "הנסיכים התנצרו, אבל החזירו את צלביהם [שניתנו להם עם טבילתם] לישועים".[8] מעשה זה אישר את הפסימיות ההולכת וגדלה של האב ג'רום בנוגע למשימתו. ספקותיו באפקטיביות משימתו גדלו כשפרצה מלחמה בין האימפריות הפורטוגליות למוגול בסתיו 1613.

במהלך הסכסוך היה על חאבייר להגן על רכוש הכנסייה על ידי אחסנתם "בביתו של נוצרי עני".[9] עם התקדמות המלחמה, הבטיחון הפך לדאגה עבור האב ג'רום, שהעביר את המיסיון ואת קהילתו מלאהור לאגרה בשנת 1614. כש"סיום המיסיון נראה ברור " השלום הוחזר בשנת 1615 והמסיון חידש את פעילותו שלפני המלחמה, אם כי בלי האב ג'רום שבפעם הראשונה מאז עזיבתו חזר לגואה," איש שבור".[10]

אחרית ימיו עריכה

השנים האחרונות בחייו של האב ג'רום היו בפנסיה בגואה. הוא שוב מונה לרקטור, הפעם במכללת סנט פול. הוא רצה מאוד לחזור לספרד, אם כי לא היה בכוחו לבצע זאת. הוא טען שהוא "על סף המוות" וב־27 ביוני 1617, "הוא נשרף למוות בחדרו" בנסיבות שלא ידועות.[11]

לא היה ידוע לו בעת מותו, כי נבחר לשמש כארכיבישוף של קרנאגנור, בקרלה, הודו.

מקורות עריכה

  • Sir Edward Maclagan, KCSI, KCIE, The Jesuits and the Great Mogul, Ed. Burns, Oates & Washbourne, London, (1932), 433 pages, ISBN, 9780374952485. Reprint by Octagon Press, New York, (1972),
  • Charles E. O'Neill, Joaquín María Domínguez, Diccionario histórico de la Compañía de Jesús: biográfico-temático, Volumen 4 Institutum Historicum, (2001) - 4110 pages. Univ. Pontificia de Comillas, ISBN 84-8468-036-3, ISBN 978-84-8468-036-9
  • Fernão Guerreiro. Jahangir and the Jesuits. London: Routledge Curzon, (2005). ISBN 0-415-34482-4 DDC: 266.25409031. Facsimile reproduction of Jahangir and the Jesuits with an account of the travels of Bento de Gois and the mission to Pegu, from the Relations of Fernão Guerreiro, translated by C. H. Payne. London: George Routledge & Sons, (1930).
  • Youri Martini, Akbar e i Gesuiti. Missionari cristiani alla corte del Gran Moghul, Il Pozzo di Giacobbe, Trapani 2018, ISBN 978-8861246911

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'רום חאבייר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Camps, Arnulf (1957). Jerome Xavier S.J. and the Muslims of the Mogul Empire: Controversial Works and Missionary Activity. Switzerland: Nouvelle Revue de Science Missionaire.
  2. ^ Camps (1957), p. 3
  3. ^ Camps (1957), p. 4.
  4. ^ Camps (1957), p. 5.
  5. ^ Camps (1957), p. 6.
  6. ^ Camps (1957), p. 7.
  7. ^ Camps (1957), p. 8.
  8. ^ Camps (1957), p. 10
  9. ^ Camps (1957), p. 11.
  10. ^ Camps (1957), p. 12.
  11. ^ Camps (1957), p. 12.