גבולות הזמן

סוגיית גבולות הזמן היא סוגיה פילוסופית מדעית חשובה, העוסקת בתכונותיו הלוגיות של הזמן כביטוי כמותי. שתי הפנים העיקריות לסוגיה זו הן שאלת גבולותיו החיצוניים של הזמן (תחילתו וסופו), ושאלת רציפותו וחלוקתו הפנימית.

אינסופיות/סופיות הזמן

אחד המאפיינים הפילוסופיים של הזמן, הוא חוסר היכולת האנושי לדמיין לזמן "תחילה" ו-"סוף". רוב הדתות מתארות את בריאת העולם כאירוע המתרחש "בתחילת הזמן", אולם ההשגה האנושית מסוגלת לתאר כי היו התרחשויות גם לפני כן.

גישות פילוסופיות

אינסופיות הזמן תלויה בעיקר בשאלת הגישה הבסיסית לזמן.

גישה אובייקטיבית טהורה, מעמידה את הזמן כרעיון מוחלט, אשר באופן תאורטי עשוי להתקיים גם בלא כל חומר המוגדר על-פיו. גישה זו מקבלת את אינסופיותו התאורטית של הזמן.

גישה אובייקטיבית התולה את הזמן בקיומה של תנועה, כלומר מבטאת את הזמן כתכונה של גופים, ולא כביטוי מוחלט, מעמידה את אינסופיות הזמן כשאלה של אינסופיות התנועה. במקרה זה, ייתכן מצב בו התנועה החלה בנקודת זמן מסוימת, היא ראשית הזמן. עם זאת, נקודה זו בעייתית, שכן היא שוברת את מבנה הסיבתיות, ומניחה כי עשוי להתקיים אירוע (תחילת התנועה), בלא התרחשות של אירוע לפניו.

לעומת זאת, גישה סובייקטיבית טהורה, התולה את משמעותו של הזמן רק עבור תודעה החשה בו, מעמידה את אינסופיות הזמן ביחס לתודעה, כלומר- הזמן אינסופי רק אם התודעה מסוגלת לתפוס את הזמן כביטוי ללא גבולות. השאלה האם התודעה מסוגלת לתפיסה שכזו, נתונה לפרשנות פילוסופית.

גישה סובייקטיבית טהורה פחות, מתארת את תחילתו וסופו של הזמן כתחילתו וסופו של מושג התודעה.

גישות מדעיות

סטיבן הוקינג, תאורטיקן שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה^{[דרוש מקור]} המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הוא מימד נוסף בתיאור זה).

על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הוא כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, שבה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.

בעייתיות גבולות הזמן

מבחינה פילוסופית-פסיכולוגית, אינסופיות הזמן בעייתית, שכן היא הופכת את התודעה לבטלה ביחס לטבע. בעייתיות מסוימת היא כישלון תיאור קיום האדם באופן פילוסופי, בהתחשב באינסופיות הזמן.

בעייתיות אחרת היא פסיכולוגית בטבעה, ובאה לידי ביטוי בכך שהאדם חש בלתי-משמעותי ביחס לאינסופיות הזמן. הפילוסוף בלז פסקל התייחס לסוגיה זו כמניע מרכזי לאמונה באל.

לעומת בעיית האינסופיות, ניתן לתאר גם את בעיית סופיות הזמן. על-פי גישה סובייקטיבית, סופיות הזמן נגזרת ממותה הצפוי של התודעה. סופיות הזמן עבור התודעה, נחשבת למצוקה פילוסופית-פסיכולוגית ידועה.

בעייתיות אחרת בסופיות הזמן, היא סופו הצפוי של החיים, באופן כללי. קיימות תפיסות המתארות את שאיפת האדם המרכזית כרצון לטבוע חותם באינסוף. אם התודעה מנמקת את מעשיה בחתירה לאינסופיות מעשיה, אזי סופיות החיים מציבה בפניה מצוקה פילוסופית.

מצוקה כזו מתוארת בנימה היתולית בספר האיגיון המסעדה שבסוף היקום, של דאגלס אדמס. בספר זה, נשלחות קבוצות תיירים לעתיד, לחזות בסוף היקום. מנחה האירוע משבח את קהלו על כך שהוא אמיץ דיו לצפות במחזה זה, אך לחזור לאחר מכן לעבר ולהילחם עבור הטוב שלו.

רציפות הזמן

סוגיית רציפות הזמן היא סוגיה חשובה נוספת במסגרת הדיון סביב גבולות הזמן. במסגרת סוגיה זו, נשאלת השאלה האם הזמן ניתן לחלוקה אינסופית, ומה ההשלכות של תכונה זו.

רוב הפילוסופיות מציגות את הזמן כניתן לחלוקה אינסופית, אך הפילוסוף היווני זנון הציג בפרדוקסים שלו את הבעייתיות הלוגית של היותו של הזמן רציף, מחד, אך מורכב מפרקי זמן בני חילוץ, מאידך. ניתן לנסח בעייתיות זו בכך שכל פרק זמן מורכב מאינסוף קטעי זמן קטנים, ועל כן, מבחינה לוגית, אינו יכול להיגמר לעולם.

גישה מדעית מודרנית מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על ידי תאורטיקנים, מכונה זמן פלאנק.