אמונה

הנחה קוגניטיבית בתודעת האדם שאין לה הוכחה

אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). לפעמים משמש המושג גם לתיאור הטענה עצמה ביחס לאותו אדם. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים, ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתם. בשימוש כזה, אמונה מובחנת מידיעה, שהיא תחושת נכונות של עניינים שאינם טריוויאליים. מובן עוד יותר מצומצם של אמונה, אך מאוד נפוץ, הוא תחושת נכונות של עניינים שכלל אינם ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית, גם לדעת המאמין. ישנן דעות שונות בשאלה אלו אמונות הן תחושות בלבד ואלו מהוות ידיעה.

אגדת הפניקס העולה מהאפר היא אמונה בתחיית המתים המוטבעת כל כך בתרבויות המערביות שהיא העבירה את המיתוסים הסמליים והספרותיים.

אטימולוגיה עריכה

כשהמקרא וחז"ל משתמשים במילה אמונה לציון הקשר בין האדם לאל, הכוונה היא לביטחון שבאדם כלפי אלוהיו – ולא לאמונה בעצם קיומו של האל, אשר לכאורה היא ברורה מאליה. שורשו של המושג 'אמונה' הוא א.מ.נ. והוא משמש במשמעות של מתן אמון[1] או של אמינות[2] ויציבות.[3] גם הביטוי אָמֵן משמש להבעת אמון באמינותה של האמירה אליה מתייחס הדובר.

גם אצל חז"ל המילה מקבלת משמעות דומה. למשל: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א': "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?". הווה אומר, מצופה שהאדם יתנהג כהלכה, ויקיים כיאות חיובים דתיים ומוסריים. קיים גבול מטושטש בין ההתנהגות כלפי האל וכלפי הבריות, שכן אותה המילה משמשת לשני האובייקטים האלו.

רק החל מימי הביניים, אנו עדים לקיומם של דיונים על עצם קיומו של האל.[דרוש מקור] ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה לאור המסורת הפילוסופית ממקורותיה היווניים, כקבלת דבר מה כנכון, הוגים יהודים אחרים, ובעיקר כאלו היותר מושפעים מהקבלה, זיהו אותה יותר עם תחושה פנימית שדבר מה נכון.

לאור הפער שבין מושג האמונה בתנ"ך ומושג האמונה בימי הביניים הבחין מרטין בובר בין "אמונה ב-" ל"אמונה ש-". ה"אמונה ב-", מתייחסת למושג האמונה התנ"כי, שהוא אינטר-סובייקטיבי וקיומי במהותו. ה"אמונה ש-" יונקת מן המסורת הפילוסופית והיא צורה של ידיעה, כהכרה בתקפותה של טענה[4].

מערכת האמונות האנושית עריכה

אמונות סינתטיות ואנליטיות עריכה

האמונה קושרת את האדם למושגי ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם עשויה להגדיר את המתודה לקביעת האמת, או את האמת עצמה – ובמובן זה קיים הבדל בין אמונות ישירות לאמונות עקיפות.

כל מערכת אמונות מתבססת על אקסיומות, שהן אבני יסוד, אשר נכונותן ברורה לאדם בצורה אינטואיטיבית. אמונה אקסיומטית בטענה כלשהי יכולה להתבסס בחלקה על אמונות קודמות, אך יהיה בה ממד שיישען על התחושה הטבעית בלבד, והיא נוצרת על ידי האדם בצורה סינתטית.

האמונה האקסיומטית יכולה להיות אפריורית, ולטעון לאמיתתה ללא הצורך בהתבססות על אמונה קודמת. היא גם יכולה להיות אפוסטריורית, כגון אמונה בדואליזם או במטריאליזם, שיכולה להתבסס על התחושה הכללית שהאדם קולט מהמציאות.

אמונה אנליטית שואבת את קיומה מכוחה של האמונה האקסיומטית שמחייבת אותה, והיא נובעת ממנה בצורה לוגית על ידי דרכי הגזירה האנליטיות. ניתן להוכיח שאמונה אנליטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהאקסיומות העומדות בבסיסה מובילות לאמונה הפוכה. ניתן גם להוכיח שאמונה אקסיומטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהמסקנות האנליטיות הנובעות ממנה מובילות לאבסורד, או לאמונה שסותרת אמונה אחרת, שמוסכם שהיא חזקה ממנה.

אמונה בטוב עריכה

לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה שיש אכן דברים "טובים" ו"מוסריים" שהם יעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים".

היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית. לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא קיים הבדלה בין "טוב" ל"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו קיים הבדלה זו, והפריד בין שתי אמונות אלו.

עבור מרבית הפילוסופים, שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט, ולרוב מייצגות שני פנים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה[5].

הוכחות אמפיריות לאמונה עריכה

רבות מהאמונות הבסיסיות המשותפות לבני האדם מוכחות בצורה אמפירית, מכוחו של הניסיון. בפילוסופיה האפיסטמולוגית, העוסקת באפשרות הכרת האדם את המציאות, ככלל לא ברור שראיות אמפיריות נחשבות כהוכחות של ממש (בעקבות דייוויד יום, דקארט, ברקלי, קאנט וכו'). עם זאת, קבלת הוכחות אמפיריות כהוכחות מוחצות וככאלו המעידות על המצב במציאות האובייקטיבית מקובלת בקרב רוב אנשים, זאת בעקבות קבלתן (המסויגת) כנכונות וחשיבותן הרבה בשיטה המדעית של המדע המודרני. לדוגמה, הקביעה "המקרר במטבח הוא לבן" היא אמונה שמוכחת בצורה אמפירית, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט על ידי חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן.

קיומו של המדע המודרני הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית, וכן חותר למציאת החוקים הנמצאים בבסיס התופעות הטבעיות. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם הולך וגדל הנתפס כמוכח אובייקטיבית ושאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אמפירית באמצעות כלים מדעיים שונים, כמו השאלה "איזה צבע יש למקרר". עם זאת, אמונה שהוכחה בצורה אמפירית תהיה בהכרח אמונה בפרט מציאותי, כגון צבע המקרר, אך אמונה בכלל כלשהו או בחוק טבע שחורג מעבר לגבולות הניסיון הקודם כוללת מעצם טבעה ספקולציה כלשהי על העולם. כלל מדעי (לפחות במובן המודרני) מתבסס בדרך כלל על וודאות סטטיסטית ועל הסבר תאורטי מאחד לכלל התצפיות עד כה. התפתחות המדע והמקום שהוא תופס בחברה המערבית גרמה לכך שגם אמונות מדעיות נחשבות בדרך כלל למוכחות אמפירית, על אף הקושי הפילוסופי שתפיסה כזו מעוררת[6].

חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית כלל. מאחר שהוכחות אמפיריות מתבססות על המצוי (Is) בלבד, בעיית הראוי-מצוי מראה שלא ניתן להפיק מהן מידע לגבי הרצוי (Ought). אמונות וטענות שבאות לקבוע נורמה מסוימת, כגון אמונה בחשיבותם של ערכים כגון שוויון, חופש וכדומה, ניתן להוכיח רק על ידי גזירה שלהן מהנחות יסוד משותפות, כגון כבוד האדם וכו'. אף על פי שלא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שנורמה מסוימת היא נכונה, ניתן להוכיח בצורה אמפירית שיישומה בפועל אכן מביא לתוצאות שמוסכם שהן רצויות. לדוגמה, לא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שחשוב לאכול מזון בריא, אך מחקר מדעי עשוי להוכיח שאכילת מזון בריא מובילה לאריכות חיים.

למרות העובדה שכל אמונה קלאסית היא ביסודה השלכה של העולם החוויתי-סובייקטיבי על המציאות, היא לרוב מכילה גם ממד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אמפיריות. למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת, בנוסף להיגיון, רגש וכדומה, על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה.

עם קבלת המדע בתרבות המערבית כאמת אובייקטיבית, עוסקות שאלות האמונה בסוגיות כלליות יותר, כגון "האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכדומה, ומשקלן של השאלות הערכיות, כגון "מה חשוב בחיים?", "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" בתוך תחום האמונה עולה.

חינוך לאמונה עריכה

האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסוים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא.

הכוונה, בתחום זה, היא להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך.

גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, היא גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם היא אקזיסטנציאליסטית (קיומית).

חינוך מכוון עריכה

רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, כדי לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה.

חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים.

גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסוימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פרסום למכירת דירות נופש מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה.

חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסוימים הוא תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה.

לעיתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות בדרכי שכנוע תוקפניות ומניפולטיביות. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסוימת באדם. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משויך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסוימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה) וכן לתנועות פוליטיות מסוימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים).

אמונה והחברה האנושית עריכה

מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת.

אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ולדרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה, ואילו יש הטוענים כי צרכים חברתיים גרמו להופעת אמונות מסוימות.

לדוגמה: אפשר לטעון כי בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההיררכיה בה. לפיכך[דרוש מקור] התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה על ידי שימור ההיררכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה כדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם שינוי גורמי הכח השולטים על החברה לקראת סוף ימי הביניים יחד עם עלייתם של ערכים שונים המכתיבים את התנהלות החברה אמונה זו נפגעה והשתנתה.

אמונה ודת עריכה

רבים גורסים שאמונות דתיות באשר הן אינן נגזרות ישירות מההתנסויות החושיות האנושיות, אלא הן מטפיזיות. מאידך, רבים טוענים[7] שאמונתם הדתית ניתנת להוכחה או לביסוס אמפירי או לוגי. שאלה זו (האם האמונה הדתית ניתנת לביסוס אמפירי/לוגי) נידונה בפילוסופיה של הדת וניתנו לה תשובות שונות. על-פי התפיסה הקלאסית של הנצרות והאסלאם שהושפעו ממנה, הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת מקבלת ההסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, הכולל, בין השאר, את הצגת האל כמי שפועל במציאות.

היהדות לעומת זאת מבססת את אמונתה, בסיפור על מעמד הר סיני ובקבלת התורה שהיא ההוכחה על מציאות האל ועל ההשגחה העליונה (אם האירוע אכן התרחש).

תפיסה חילונית רדיקלית מסתפקת באמונה שהיא מגדיר ראשוני בחיי האדם, אך את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית, המוגדרת בקרב רוב האנשים כהוכחה. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה.

בין הגישות הרדיקליות הדתית והחילונית קיימות גישות ביניים רבות. לדוגמה, חילונים רבים מעצבים לעצמם תפיסת עולם מוסרית על בסיס אמונה.

אמונה ומגמות חברתיות עריכה

מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה.

יחס זה הוא דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הוא מטריאליזם דיאלקטי.

לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, היא מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצוין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי.

קשר זה הוא דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית חיזקה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות.

מגמות לאורך ההיסטוריה ביחס למקומה של האמונה עריכה

לפי יואב שורק במסה "אמונה בקומת אדם", לאורך ההיסטוריה היו מספר תפיסות אוניברסליות מתחלפות ביחס למקומה של ה"אמונה" בעולם. כל אחת מתפיסות אלו, עד זו שהחלה באמצע המאה ה-20, שררה מאות שנים לפחות:

  • בתקופה המקראית תפקיד ה"אמונה" כלל חיפוש משמעותה המלאה של תפקיד האדם ל"תיקון העולם". גם מתן תורה לא שלל את תפקיד התבונה האנושית והניסיון כחלק מתפקידו הרוחני של האדם וכהשלמה להבנת רצון הבורא (אף על פי שרצון הבורא מתברר בעיקר דרך המקרא והמסורת). לפי תפיסה זו, קיים יחס והפריה הדדית בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי, כאשר הפריה זו מעניקה מחד משמעות ותכלית לעולם ה"גשמי" ובמקביל מעשירה ומשלימה את העולם הרוחני[8].
  • מאז עליית הנצרות ועד עידן הנאורות, התפיסה בעולם הנוצרי הייתה ש"התגלות" שללה את מקומה של התבונה ושל האנושיות בעולם הרוחניות וה"אמונה". תפיסה זו הובילה לדּוֹגְמָה לפיה "ידע ["אמוני"] אינו נבחן על ידי המציאות אלא המציאות נבחנת על ידו". לפי תפיסה זו התקיים נתק מוחלט בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי[8].
  • בעידן הנאורות נשללה הדּוֹגְמָה הקודמת לפיה "ידע ["אמוני"] אינו נבחן על ידי המציאות אלא המציאות נבחנת על ידו", והוחלפה ב"אמונה" ש"בנרטיב הכולל של האדם כנזר הבריאה התר אחר האמת המצויה בתוך העולם" וש"העולם, הארצי והחומרי, מגלם בתוכו משמעות ואמת נצחית". תפיסה זו חזרה ל"אמונה" בקיומו של יחס והפריה הדדית בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי[8].
  • במאה ה-20, על רקע שתי מלחמות העולם וקריסת ה"אמונה" שההתקדמות הטכנולוגית תמנע את הסבל האנושי, התפתחה תפיסה שהפעם הייתה מבוססת על הפרדה מוחלטת בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין תחומים מסוג המדינאות והמוסר, הבנת הטבע והבנת ההיסטוריה, אלא שבניגוד לתקופה שקדמה לעידן הנאורות הפעם בעולם המערבי תחומים אלו הפכו לתחומים "חילוניים" לחלוטין. במקביל כתנועת נגד, בחלקים מהעולם הדתי התגבשה תפיסה לפיה תחומים מסוג המדינאות והמוסר (בניגוד לתחומים מסוג הרפואה, המדע והטכנולוגיה), הבנת הטבע והבנת ההיסטוריה צריכים להיות מושפעים אך ורק מהעולם ה"אמוני"-הרוחני, ואין כל מקום להפריה הדדית בתחומים אלו עם העולם ה"ארצי"-הגשמי. בניגוד לתפיסות אלו עומדים הוגים, שהראי"ה קוק בולט בהן, שגם בעת הזו "מאמינים" בקיום יחס והפריה הדדית מלא בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי[8].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ו': ”והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”
    ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ל"א: ”ויאמינו בה' ובמשה עבדו”
    ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק כ"ב: ”כי לא האמינו, באלוהים; ולא בטחו, בישועתו”
  2. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ד': ”הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא”
    ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ד': ”כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה
    שם, פרק צ"ו, פסוק י"ג: ”לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו (והשוו לתהלים, צ"ח, ט').
  3. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ': ”כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם.”
    ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו': ”והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת”.
  4. ^ מרטין בובר, תרגום: חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, שתי דרכי אמונה, רסלינג, 2011
  5. ^ להרחבה, ראו בספר ה"תניא", איגרת הקודש, פרק י"א.
  6. ^ להרחבה, ראו בערכים השיטה המדעית ופילוסופיה של המדע
  7. ^ ראו לדוגמה הרב מרדכי נויגרשל, מסע אל פסגת הר סיני, בתחילת הספר
  8. ^ 1 2 3 4 יואב שורק, ‏"אמונה בקומת אדם", השילוח, 16, אוקטובר 2019