זמן
זמן הוא מאפיין בסיסי שמתואר על ידי התמשכות הקיום בחלל ובמרחב.
לאורך ההיסטוריה התקיימו חילוקי דעות לגבי אופן הגדרת הזמן. ניוטון הגדיר את הזמן כישות ממשית ועצמאית ביקום, שאינה תלויה או מושפעת מתופעות חומריות, וזורמת באופן רציף ומוחלט במרחב, ואף בחלל הריק.[1]
קאנט אימץ את גישתו של ניוטון במובן שהזמן זורם ברציפות ואינו מושפע מהחומר. מאידך הוא גם סבר שהזמן אינו מהווה בהכרח תכונה ממשית, אלא תוצר תודעתי שנועד לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד ייתכנו רצף השינויים במרחב.[2]
לייבניץ חלק לחלוטין על גישתו של ניוטון וטען שהזמן הוא תכונה המתקיימת על ידי החומר עצמו, ולכל עצם זמן משלו הנקבע על פי מהירות תנועתו. לדבריו את השינויים במרחב ניתן להסביר באופן מספק על ידי תנועות העצמים, ולפיכך הניסיון לתאר את הזמן כישות עצמאית הוא מיותר ונוגד את "עקרון הטעם המספיק" שאותו הגה לייבניץ. עוד הוא סבר שגם זמנים רציפים, קרי תופעות מחזוריות רציפות הקיימות בטבע, הם יחסיים מטבעם ולא מוחלטים, מפני שהזמן החומרי מושפע מתופעות שונות במרחב שמעוותים את זרימתו.[3] גישתו זו של לייבניץ קבלה אישוש מדעי רק בתחילת המאה העשרים עם פרסום תורת היחסות הפרטית, ומקובלת כיום על ידי רוב האמפיריציסטים.[4]
הפיזיקה מתארת כמה חיצי זמן, שעד כה כל ניסוי הראה שכיוונם זהה - חץ הזמן הסיבתי הוא הראשון והמוכר ביותר. קיימת סיבה ורק לאחר מכן קיימת תוצאה. כיוון זה של הזמן מתיישב עם חץ הזמן התרמודינמי, שמתקדם מאנטרופיה נמוכה לגבוהה. שני אלה מתיישבים עם חץ הזמן הקוונטי, שבו תמיד קריסת פונקציית הגל מתרחשת אחרי מדידה.
אטימולוגיהעריכה
מקור המילה זמן הוא פרסית עתיקה, "זמאן", שפירושו "הזה שהולך".[דרוש מקור]
שעוןעריכה
השעון המודרני הוא מד זמן אובייקטיבי מתקדם שלשם נוחות הקריאה בו ממיר מחזורי זמן קצרים למחזורי זמן ארוכים יותר. כך 9,192,631,770 מחזורים של אטום הצסיום מומרים לשנייה בודדת, שישים שניות לדקה, ושישים דקות לשעה. השעון הפיזיקלי מודד את הזמן האובייקטיבי שחלף, ומשמש גם לחישוב משתנים פיזיקליים כגון מהירות התנועה במישור המורכב מזמן ומרחק.
הזמן האובייקטיבי אינו קבוע בכל מקום ובכל מצב. כך לדוגמה, תנועה של עצמים על פני כדור הארץ, באה על חשבון התנועה הפנימית שלהם (זמנם לכאורה) מה שמביא להאטה בשעון שהוצב בהם ביחס לשעונים הנייחים ומצריך לחשב את התנועה הפנימית שלהם ביחס לתנועתם היחסותית.
קצב הסיבוב של כדור הארץ אינו קבוע לחלוטין - חיכוך גאות מעביר בהדרגה אנרגיה מסיבובו העצמי של כדור הארץ למסלול ארץ-ירח,[5] וכך מאט בהדרגה את קצב הסיבוב. אירועים גאולוגיים רבי עוצמה עשויים לשנות את קצב הסיבוב לשני הכיוונים, כפי שתועד ונמדד במהלך רעידת אדמה ב־2004.[6] באירועים כאלה נעה מסה משמעותית מכיוון ציר הסיבוב. תנועת מסה פנימה מאצה את הסיבוב, ולהפך. ברור גם שפגיעות מטאורים בעלי מסה גדולה גרמו לשינוי, אם כי לעת עתה לא התגלתה עדות של מאורע כזה.
מאחר שקצב הסיבוב אינו אחיד, השעון האוניברסלי מסונכרן עם הזמן האסטרונומי מדי כמה שנים על פי מדידות עכשוויות.
ראיית הזמןעריכה
חברות חקלאיות וחברות מסורתיות רואות את הזמן כמחזור יום ולילה הקובע את היממה ואת העבודה הנדרשת, מחזור עונות הקובע סדרי חיים, מחזור של שנות מחסור ושנות שפע. בחברות אלו אין כמעט משמעות לשעה המדויקת או לחלקיה. מושגי זמן יכולים להתמצות בזריחה, בוקר, צהריים, אחרי הצהריים (או ערביים), שקיעה, ערב ולילה. בחברות אלו יש משמעות רבה לטקסים החוזרים על עצמם אחת לתקופה (קבלת שבת כל שבוע, ראש חודש, חגים הנחוגים כל שנה בטקסיות דומה). ומכאן מחזוריות והמשכיות.
לעומתן, בחברות תעשייתיות יש חשיבות לפרקי זמן קצרים, ויש משמעות רבה לדקות ואף לשניות. מחזור הזמן בא לידי ביטוי רק במקרים נדירים (יום מנוחה פעם בשבוע) ולרוב תהיה מדידת הזמן מכנית ומתמשכת על ציר ששורשו בעבר והמשכו בעתיד.
תפיסת זמן זו התבטאה כבר בתרבויות עתיקות כמו תרבות המאיה והתרבות היהודית. סיוע לתפיסת זמן זו היא הנצרות, שקבעה תאריך מסוים כשנת האפס, ותיארכה אירועים מסוימים לפני ואירועים אחרים אחרי אותה נקודת ייחוס, ובכך עזרה להתהוות תפיסת הזמן המישורית. בנוסף, הנצרות הביאה לקביעת שעונים ושעונים מצלצלים על כנסיותיה, ובכך הכפיפה את כל הקהילה ללוח זמנים אחיד, אשר סייע מצידו להתהוות החברה התעשייתית בה כולם מגיעים לעבודה באותה שעה. המשך התהליך היה בקביעת זמן עולמי אחיד - שעון גריניץ'.
הגדרות מנקודות ראות שונותעריכה
זמן פילוסופי, מצוין בנקודות זמן. קיומן של נקודות הזמן שנוי במחלוקת, והפיזיקאי האיטלקי קרלו רובלי טוען כי מושג תאורטי זה אינו קיים בפועל והוא בחזקת אשליה תודעתית.
ציון נוסף של זמן הוא פרק זמן. פרק זמן הוא כימות הזמן ביחס למחזוריות כלשהי. פרקי הזמן מאפשרים הגדרה של יחידות זמן. יחידות זמן הן פרקי זמן ידועים, אשר התודעה מקבלת אותן כמקור להשוואה לפרקי זמן אחרים. יחידת זמן היא פרק הזמן הדרוש להתרחשות ידועה מראש. דוגמה: המונח "יממה" מתאר מחזור שלם של סיבוב כדור הארץ על צירו. מכיוון שמחזור כזה ידוע באופן כללי לכל אדם, יכולה הייתה יחידת זמן זו להיקבע כמרכזית ומקובלת עבור האדם.
מלבד יחידות זמן, אדם מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסוימים בהשוואה אליהם נמדדים מאורעות אחרים. דוגמה: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הוא ציון זמן עבור פעולות שונות, המתרחשות לפני, אחרי או במהלך הבוקר. חץ הזמן האנטרופי הוא מושג פיזיקלי, הנגזר מתורת האנטרופיה. על פי תורה זו, קיים תהליך מתמיד בו מידת האנטרופיה היא מידה משתנה, ובמערכת סגורה האנטרופיה גדולה יותר בנקודת זמן מאוחרת יותר (כלומר - האנטרופיה גדלה עם הזמן). חץ הזמן האנטרופי מתאר את כל התהליכים המתרחשים במציאות כנמדדים כך שקיים עבורם עבר (מידת אנטרופיה נמוכה) ועתיד (מידת אנטרופיה גבוהה) מוחלטים.
חוקיות מול היסטוריהעריכה
ההבדלה העיקרית בין מידע אודות הזמן נעשית בין חוקיות לבין היסטוריה.[7]
חוקיות היא קביעת מידע אודות הזמן, המתארת את המנגנון הפנימי של התהליכים השונים ביחס לציר הזמן. במובן זה, הזמן משמש לקביעת האופן התאורטי בו יתאימו פרקי הזמן לתהליכים שונים, בלא קשר לשאלה האם הם התרחשו בפועל. דוגמה למובן זה של הזמן, היא הקביעה "פלוני מסוגל לרוץ 1000 מטר ב-5 דקות". קביעה זו היא קביעה המתארת חוקיות פוטנציאלית של ריצת פלוני, ולא את התרחשותה בפועל. למעשה, ייתכן כי אותו פלוני מעולם לא מימש את האמירה הזאת.
היסטוריה היא קביעת התרחשות המציאות בפועל, ביחס לזמן המאפיין אותה. היסטוריה היא רצף האירועים, כפי שהם באו לידי ביטוי על ציר הזמן. ההיסטוריה אינה מחייבת קביעת חוקיות כלשהי, אך ניתן להצביע על קיומה של חוקיות מתוך ניתוח ההיסטוריה. דוגמה לקביעה היסטורית היא הקביעה "פלוני רץ 1,000 מטר ב-5 דקות בתאריך 12 בינואר". קביעה זו, אם היא נכונה, מחייבת את התרחשות הריצה בפועל, וניתן לגזור ממנה את האמירה שבדוגמה הקודמת.
זמן ותודעהעריכה
זמן מושג על ידי תודעה באמצעות שלושה גורמים:
- עבר: יכולת התודעה להשיג את התהליכים באופן מוחלט, כלומר - להגיע לוודאות בדבר קיומם של תהליכים מסוימים בפועל.
- הווה: יכולת התודעה לציין את מצבה-עצמה, בלא שיעבור שינוי בין הידיעה לבין ההתרחשות בפועל.
- עתיד: יכולת התודעה להשיג על ידי דימוי תהליכים שאין ודאות לגבי קיומם בפועל, ושוודאות שכזו אינה קיימת גם עבור תודעה תאורטית אחרת.
במובן אחר, עבר הוא סך מה שלא ניתן להשפיע עליו, עתיד הוא סך הדברים הנתונים להשפעה אך אינם קיימים, והווה הוא קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה.
קיימות גישות רבות להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הן האובייקטיבית והסובייקטיבית.
הגישה האובייקטיביתעריכה
הגישה האובייקטיבית רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם ממד המרחק. על פי גישה זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא, ואלו מגדיריהם היסודיים של כל הגורמים במציאות.
על פי גישה זו, עצם מסוים מוגדר בכך שהוא שומר על תכונה מסוימת לאורך זמן מסוים. דוגמה: כדור משחק מסוים הוא סך כל האטומים היוצרים צורת כדור, במשך כל הרגעים בהם הם אכן עונים לדרישה זו.
גישה זו מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הוא תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.
קיימת גישה אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן מוחלט, במובן זה, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.
לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הוא תכונה של גופים, כלומר- מוגדר על ידי התנועה. בהגדרה זו, באם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן.
תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, היא נגזרת של יכולת הזיכרון האנושית. הזיכרון האנושי פרוס, על פי תפיסה זו, על פני הזמן כך שהוא תקף בכל רגע רק עבור ערכי זמן קודמים ממנו (כלומר - האדם זוכר רק את העבר). התודעה האנושית היא, אם כן, פונקציה הילותיה בזרימת זמן אובייקטיבית, וכל תחושת זמן אנושית היא ניסיון למדוד זרימה זו.
עבור גישה זו, הווה הוא מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, העתיד והעבר יחסיים, ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן.
הגישה הסובייקטיביתעריכה
על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הוא נגזרת של תודעה (ולא להפך), כלומר - הזמן הוא ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו.
גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (למרות שהגדרתן קבועה).
דוגמה: פרק הזמן הכלול ביממה הוא תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא בהתרחשויות נפשיות), אזי היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר.
תפיסת זמןעריכה
ערך מורחב – תפיסת זמן
תפיסת זמן היא תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו באופן השוואתי.[דרוש מקור] דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסוימת, היא תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה.
תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית היא נרכשת, כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר - מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו.
על פי התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), אזי יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה וכולי, נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכולי. על-פי התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הן כלי לכימות תפיסת הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן.
ידוע כי קיימות מספר תפיסות זמן מקבילות, הנבדלות בקנה מידה. הקשר בין תפיסות הזמן השונות הוא ככל הנראה מורכב. דוגמה: אורך יממה עשוי להיקבע באופן שונה, בהתאם לקנה המידה. לעיתים, במהלך היום אדם חש כי הוא ארוך ביותר, אך לעומת זאת, בסיכום שבועי נראה כל יום כקצר.
תפיסת הזמן של האדם המערבי מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.
ההווה, אם כן, הוא המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר.
תפישות זמן אחרות קיימות בתרבויות אחרות. למשל, בתרבות ההודית תפישת הזמן היא מחזורית. כתוצאה מכך, יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה, הודות לכך שהן מבוססות על מחזורי היום והלילה, משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הם משמשות בשאר העולם. אולם, שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים.
תפיסת העבר והעתידעריכה
אדם עשוי לתפוס את העבר, אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הוא תכונה המתארת את ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.
במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה. דוגמה: הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב זה. במובן אחר, הזיכרון הוא מושא לדמיון. במובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחוויית תחושות עקב היזכרות זו.
תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשויה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של מושא לדמיון.
המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעיתים כחוויית זמן ממשית. על-פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן אותו הוא מדמה (או, לחלופין, תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן.
תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות, הנובעות מהזכירה ומהחיזוי, כדוגמת פחד, תקווה וכולי (כלפי העתיד), או כדוגמת אבל, התרפקות וכולי (כלפי העבר).
מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו היא קביעת אמירה כללית, אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של הדברים בפועל. הפשטות אלו הן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעה (בזיקה לעתיד) של האדם.
העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם.
תפיסת ההווהעריכה
תפיסת ההווה נעשית על ידי חוויה ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה היא המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.
על-פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי, מהנימוק הבא: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על ידי חישה שלהם. חישה זו היא לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל לבין מועד תפיסתם על ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם לכך שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי, אלא רק את העבר הקרוב.
תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מהעבר ומהסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו, במובן זה שהוא בוחר האם לאשר את העבר, וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית.
זמן ומרחבעריכה
סוגיית הזמן והמרחב מרכזית בהבנת הזמן, שכן הזמן מתייחס לשינוי, ומרבית השינויים (אם לא כולם), הם שינויים במרחב.
על פי גישה מסוימת, ניתן לתפוס את המרחב כרקע, עליו פועל הזמן, או להפך. בניסוח אחר, המרחב והזמן הם שונים באופן מהותי.
גישה אחרת מציגה את המרחב והזמן כשקולים, כך שההבדל ביניהם הוא אשליה נוצרת על ידי קיום תודעה בעלת זיכרון. בניסוח האובייקטיביסטי של גישה זו, שזמן והמרחב הם צירים כמותיים, מאונכים בייצוגם המתמטי, המגדירים את המציאות.
על פי הגישה המתמטית הטהורה, המניחה כי הזמן והמרחב שקולים, עשויים להתקיים יותר מציר זמן כללי אחד, כפי שקיימים שלושה צירי מרחב לכל הפחות. יתרה מזאת, קיימים פיתוחים פיזיקליים-תאורטיים מודרניים מאוחרים, המנבאים את קיומם של כמה צירי זמן כאלו (בצירוף עם מספר גדול יותר של צירי מרחב).
סיבתיותעריכה
סיבתיות היא קביעת עמדה עבור הזמן, לפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר עוקב, המתחייב ממנו ומאוחר לו בזמן. סיבתיות היא המגדירה הבדל בין עתיד, שהוא השינוי המאוחר, לבין עבר, שהוא השינוי המוקדם. למעשה, סיבתיות, עתיד ועבר, הן מקשה פילוסופית אחת בלתי ניתנת להפרדה.
חריגה מסיבתיותעריכה
מלבד הגישות הפילוסופיות אשר אינן מכירות בסיבתיות (כדוגמת האקזיסטנציאליזם) בזכות תפיסה סובייקטיבית שלה, קיימות תאוריות שונות המתארות חריגה מהסיבתיות, על בסיס תפיסתה האובייקטיבית.
נבואה מטאפיזית, במשמעותה הקלאסית, היא מנגנון נפשי המאפשר לאדם לחזות את העתיד שלא על-סמך מעקב אחר הסיבתיות שלו. [דרוש מקור][מפני ש...]נבואה עשויה לעשות שימוש בכוחות נפשיים אוטונומיים (דוגמה: נביא המדבר בלשון האל במהלך טרנס), או בסימנים מטאפיזיים ממשיים (אסטרולוגיה, נומרולוגיה, נביא המקבל את נבואותיו בחלום או בהתגלות אלוהית ממשית וכולי), על מנת לחזות באופן נכון את העתיד. נבואה מטאפיזית חסרת ביסוס מדעי כיום, וכמעט שאין חולק בעולם המדע על כך שלא קיימת סיבתיות המאפשרת אותה. עם זאת, במשך מרבית ההיסטוריה האמינו רוב בני האדם כי יכולת כזו אפשרית ואף ממשית.
מעבר בזמן, במשמעות זאת הוא יצירת שני רצפי זמן: האחד כללי, והאחר ספציפי לעצם מסוים. כאשר שני רצפים אלו אינם זהים, אזי מתבצע מעבר בזמן ("מעבר בזמן" אינו מציין, לרוב, את מעבר הזמן הרגיל, בו גדל העבר וקטן העתיד).
מעבר בזמן בפועל, מאופיין בכך שהעצם העובר, בנקודת הזמן בה מתבצע המעבר, אינו משפיע על המציאות באופן סיבתי ישיר. בנקודה אחרת, היא נקודת היעד, מושפעת המציאות על ידי אותו העצם, אך לקיומו אין סיבה. דוגמה: כאשר טייס זמן עובר מזמן אחד לזמן אחר, גופו מפסיק להשפיע ולהתקיים בזמן ממנו יצא, ומופיע ללא כל סיבה בזמן אחר, ומשפיע על המציאות בזמן זה.
טענות כי נעשה מסע בזמן בפועל אינן נפוצות, וברובן שייכות לעידן המודרני, שכן הרעיון בדבר המסע בזמן חדש יחסית להיסטוריה האנושית. עם זאת, תחומי מדע חדשים, ובעיקר תורת היחסות, הפכו את המסע בזמן לאפשרות מדעית תאורטית.
זמן ומדעעריכה
הזמן הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במדע באופן כללי, ובפיזיקה בפרט. כל מדע מניח גישה אובייקטיבית של הזמן. אין הכוונה כי המדען בהכרח תופס זמן בצורה זו, אולם החוקיות הפנימית של המדע הטהור היא אובייקטיבית מיסודה.
בצורה לוגית-מתמטית, כדי להגדיר את הזמן יש להשתמש בשני מושגים בסיסים אחרים. במקרה זה, הזמן הוא משתנה תלוי, בעוד שקיים משתנה בלתי תלוי, ומשתנה המביע את השינוי עצמו. דוגמה: כאשר מודדים מרחק ביחס לזמן, אזי הזמן הוא המשתנה התלוי, המרחק הוא המשתנה הבלתי-תלוי, ואילו המהירות היא יחס השינוי במרחק עם הזמן. במשוואה, זמן הוא המנה של מרחק במהירות: .
הפיזיקה אשר עושה את השימוש הבסיסי ביותר בזמן היא הקינמטיקה, המתארת תנועה, שהיא שינוי במרחק ביחס לזמן. הקינמטיקה מתארת את המציאות כרקע של יחס מרחק-זמן קבוע ומוחלט, עליו באים לידי ביטוי תהליכים ממשיים שונים. יחס זה ניתן לתיאור על ידי רשת צירים קרטזית, בה המרחק והזמן מאונכים זה לזה, וכל גוף מתואר כבעל נפח מסוים על-פני רשת צירים זו.
בתפיסת המדע את הזמן חל מהפך משמעותי ביותר עם פיתוח תורת היחסות על ידי אלברט איינשטיין. על פי תפיסת הזמן שלאחר המהפך, הזמן הוא יחסי, ומדידתו תלויה בצופה, באופן המעוגן בחוקי הפיזיקה.[8]
משמעות תפיסה זו היא שמצבו של הצופה, כשהוא בא לידי ביטוי במהירותו, משפיעה על המדידות שיבצע בגופים שמצבם (מהירותם) שונה, כך שעבור תהליך זהה, יתקבלו שתי מדידות שונות. למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי.[9]
תורת היחסות הכללית מרחיבה תפיסה זו, ומתארת כי קיים רצף "מרחב-זמן" ניתן לעיקום, על ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מסע בזמן. שלא כמו הגישה הסובייקטיבית הפילוסופית, תורת היחסות מתארת את יחסיות הזמן כמתקבלת ממדידה אובייקטיבית, גם בלא חיוב תודעה התופסת מדידה זו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות על פי תאוריות מסוימות אף מסע בזמן, מבחינה פיזיקלית-אובייקטיבית.[10]
סטיבן הוקינג, תאורטיקן שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הוא ממד נוסף בתיאור זה)[11].
על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הוא כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, בה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.[11]
גישות חדשות יותר עבור הזמן ניתן למצוא במכניקת הקוונטים, על מובניה השונים. גישה מסוימת, לדוגמה, מניחה כי תהליך מושפע מהעבר וגם מהעתיד, בניגוד לתפיסת הסיבתיות הרגילה. גישה מדעית מודרנית אחרת מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על ידי תאורטיקנים, מכונה זמן פלאנק. אופרטור הזמן במכניקת הקוונטים הוא אופרטור המדידה של הזמן.
ראו גםעריכה
- גבולות הזמן
- מדידה וציון של זמן
- אזור זמן
- מרחב-זמן
- חותם זמן (timestamp)
- מסע בזמן
- נצח
- שעון
- אותות זמן
לקריאה נוספתעריכה
- הנרי ברגסון מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה, תרגם מצרפתית יוסף אור, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז 1977.
- מאמר על הנתונים המידיים של התודעה, תרגם רואי בן בשט, רסלינג, 2017
- סמואל א. גודסמיט ורוברט קלייבורן, זמן, תל אביב: ספרית מעריב, 1980.
- אמיליה פרוני (עורכת), זמן - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
- עומרי מורג, הכול זמני - משמעות הזמן בחיינו, הוצאת רימונים, 2010.
- ד"ר ירון סנדרוביץ, פנומנולוגיה של הזמן: תודעת זמן וסובייקטיביות, רסלינג
- אבנר וישניצר, היו זמנים : על שעונים ואנשים בשלהי התקופה העוסמאנית [צ"ל העותמאנית] ; תרגם מאנגלית: עידן בריר. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשפ"ב 2022.
קישורים חיצונייםעריכה
- אבשלום אליצור, זמן ותודעה - תהיות חדשות על חידות עתיקות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994
- אבשלום אליצור, הרהורים על טבע הזמן בפיזיקה של המאה העשרים ואחת
- ריכוז מאמרים בנושא הזמן, באתר "הידען"
- הערך "מערכות למדידת זמן", באתר אסטרופדיה
- יורם שורק, דברים שיורמים יודעים: איך הזמן רץ כשנהנים? (תפיסת הזמן - כיצד מושפע "השעון הפנימי" מרגשות), באתר "הידען"
- יוחאי עתריה, על אופי הקשר שבין זמן לתודעה (הקישור אינו פעיל), מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית, גיליון ב, 2011
- יששכר אונא, האם יש בפיסיקה עבר ועתיד?, מחשבות 61, אפריל 1991, עמ' 24–33
- יוסף מאלי, בחיפוש אחר הזמן ההיסטורי, מחשבות 61, אפריל 1991, עמ' 8–23
- אורן הוברמן, איך עוצרים את הרגע?, באתר כלכליסט, 1 בספטמבר 2011
- טלי שמיר, האינטרנט חיסל את העתיד, באתר כלכליסט, 25 באפריל 2013
אילון גלעד, מונחי זמן, ההיבט הלשוני, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2013- נתן אודנהיימר, עבד של הזמן, בעיתון מקור ראשון, 2 באוקטובר 2018
- זמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רן פוני, כמה זמן זה לתמיד?, באתר ישראל היום, 20 באפריל 2022
הערות שולייםעריכה
- ^ Robert Rynasiewicz, Newton’s Views on Space, Time, and Motion, Metaphysics Research Lab, Stanford University, Spring 2022, 2022
- ^ Kant, Immanuel: Metaphysics | Internet Encyclopedia of Philosophy (בAmerican English)
- ^ Leibniz, Gottfried: Metaphysics | Internet Encyclopedia of Philosophy (בAmerican English)
- ^ אלעזר וינריב, האוניברסיטה הפתוחה, עיון ב"הקדמות" של קאנט, Open University of Israel, 1996. (בiw)
- ^ Tidal friction in the Earth-Moon system, Tidal friction in the Earth-Moon system. Phil. Trans. R. Soc. Lond. A 313, 71-75 (1984)
- ^ Sumatran quake sped up Earth's rotation, Nature, 30/12/2004
- ^ Leofranc Holford-Strevens, The History of Time: A Very Short Introduction, Oxford, New York: Oxford University Press, 2005-08-11, Very Short Introductions, מסת"ב 978-0-19-280499-0
- ^ Einstein’s Relativity Explained in 4 Simple Steps, Science, 2017-05-16 (באנגלית)
- ^ Smithsonian Magazine, Brian Greene, The Theory of Relativity, Then and Now, Smithsonian Magazine (באנגלית)
- ^ Volume 6: The Berlin Years: Writings, 1914-1917 page 283, einsteinpapers.press.princeton.edu
- ^ 1 2 Modern Philosophy – Exactly What Is Time?, www.exactlywhatistime.com
