גבר לבוש, אישה עירומה

גבר לבוש, אישה עירומה הוא עירום נשי שבו אישה אחת או יותר עירומות בזמן שגבר אחד או יותר לבושים. תרחיש זה מתואר לעיתים באופן מקוצר כ-CMNF - ראשי תיבות של Clothed male, naked female.

ארוחת בוקר על הדשא, ציור מאת אדואר מאנה, 1863

מקורו של מונח זה בז'אנר ארוטי ופורנוגרפי העוסק בנשים עירומות וגברים לבושים. סוג זה של ז'אנר נחשב על ידי אחדים לפנטזיה מינית, הן בקרב נשים והן בקרב גברים. אבל בתחום האמנות משמש צירוף זה לדיון רדיקלי בפמיניזם ובפטרנליזם.

באמנות עריכה

 
"שוק העבדים" מאת ז'אן-לאון ז'רום, 1866 בערך

ה”עירום הנשי” הוא ז’אנר המעוגן היטב במסורת תולדות האמנות המערבית. ה-Nude, שהוא מעשה של ייצוג אמנותי, לעומת ה-Naked הבשרי והחשוף, הפך בה לדיכוטומיה שגורה. מאידך, המהפכה הפמיניסטית ערערה על עצם הבחנה זו, קראה תיגר על הלגיטימיות של הז’אנר והציבה את התשוקה הגברית הארוטית, לראיית הגוף הנשי בעירומו ולצריכתו, כמניע פטריארכאלי סמוי, כך קוראת ד"ר קציעה אלון, חוקרת ומבקרת אמנות, את העירום הנשי באמנות. הציור נעשה על ידי ציירים גברים ולמענם של צופים גברים.[1]

ספרו המפורסם של ג’ון ברגרדרכי ראייה” (Ways of Seeing, 1972), שבו טבע את הצירוף “גברים פועלים, נשים נצפות”, הבחין בין מעמדם של גברים ונשים בציור. מבטו של הגבר, הרגיל בראיית האחר ובפיקוח עליו, אינו מבטה של האישה, אשר לומדת להשפילו מחשש לראות, קל וחומר להיראות. “אשה צריכה להשגיח על עצמה בלא הפסק,” כתב ברגר. “היא מלווה כמעט בלא הפוגה בדימוי שלה עצמה”.סוגת העירום הנשי, הכה נפוצה באמנות, תויגה כאחד מן האמצעים הוויזואליים הבוטים של דיכוי גברי, אקט סימבולי של בעילה. הציור ואופני הייצוג של העירום הנשי משקפים את מעמדן האזרחי של נשים בכל תקופה ותקופה, ואת היחס למיניות בכללה. אלון מצטטת את לינדה נוכלין בספרה החשוב The Female Nude שבו היא טוענת: העירום הנשי הוא לב ליבה של אמנות המערב, האייקון שלה. הוא מגלם בחובו מראה נרקיסיסטית המאפשרת למערב לצרוך עצמו כ”נאור” וכ”מתורבת” ומעניקה לציירים הגברים את העונג הרב הטמון ב”ביות” וב”הפיכה לתרבות גבוהה” את מה שנחשב סמלו של הטבע הגולמי, החייתי, שטוף התשוקה – הגוף הנשי.

עד כאן על עירום נשי לאורך ההיסטוריה של האמנות.

נוכחותם של גברים לבושים בציור לצד אשה עירומה, מעצימה את אפקט השליטה, ההשפלה, הבעלות על הנשים, התשוקה אל גופן. ככל שמתבוננים לאחור בהיסטוריה, הציורים בסוגה זו בוטים וממחישים זאת, כמו למשל האשה העירומה בשוק העבדים.

נראה שבאמנות, הנושא "גבר לבוש, אשה עירומה" הוא למעשה תת-נושא של עירום באמנות. ניתן להבחין בין יצירות מן העבר שהן ביטוי מובהק של המבט הגברי הפטריארכלי, לבין יצירות בנות זמננו, שהן פראפראזות על נושא זה, ביקורתיות בגישתן למבט הגברי.

הציור "קונצרט פסטורלי", משנת 1510 בערך, המיוחס לג'ורג'ונה או לתלמידו טיציאן, מציג שתי נשים עירומות המבלות בחיק הטבע בחברת שני גברים לבושים. סצנה דומה מוצגת בציורו של אדואר מאנה משנת 1863, "ארוחת בוקר על הדשא", המתאר אישה עירומה שלצידה שני גברים לבושים, סועדים בגן.

אישה עירומה בחברת גברים לבושים מוצגת גם בציור "סוזנה והזקנים" מאת טינטורטו (1556).

בציורו של טיציאן משנת 1571, "אונס לוקרטיה" סקסטוס, לבוש וחמוש בפגיון, אונס את לוקרטיה העירומה. אישה עירומה בחברת שני גברים לבושים (בעלה ומאהבה) מופיעה בציורו של פאולו ורונזה "אלגוריה של אהבה" משנת 1570 בערך.

אישה עירומה בחברת גברים לבושים היא נושא המופיע בציורים אוריינטליסטיים מהמאה ה-19 המציגים שוק עבדים שבו שפחה עירומה נבחנת על ידי גברים המתעניינים ברכישתה. דוגמה לכך היא ציורו של ז'אן-לאון ז'רום, "שוק העבדים", משנת 1866 בערך. בציורי אודליסק עירומה נכללו פעמים רבות גם דמויות לבושות (אם כי לא בהכרח גברים). יצירה נוספת של ז'רום המציגה אישה עירומה בחברת גברים לבושים היא הציור המציג את משפטה של פרינה באראופגוס. פרינה מופיעה בסיטואציה זו גם ביצירות נוספות.

סיטואציה נוספת המציגה אישה עירומה בחברת גבר לבוש היא זו של "עלמה במצוקה", שבה האביר הלבוש מציל את העלמה העירומה. דוגמה נודעת לכך היא ציורו של ג'ון אוורט מיליי משנת 1870. דוגמה קדומה יותר היא ציורו של ג'ורג'ו וזארי משנת 1570, "פרסאוס ואנדרומדה", שבו פרסאוס הלבוש מציל את אנדרומדה העירומה, הכבולה אל הסלע.

יצירתו גדולת הממדים של גוסטב קורבה משנת 1855, "הסטודיו של הצייר" מציגה אותו בעבודתו, מצייר ציור נוף, כשמקרוב צופים בו ילד לבוש ומודל עירומה, ומשני צדדיהם אנשים לבושים רבים, מרביתם גברים. ציורו של הצייר הגרמני כריסטיאן שאד משנת 1927, "דיוקן עצמי", מציג אף הוא את האמן הלבוש ומאחוריו מודל עירומה.[2]

במאה העשרים הצייר הבלגי פול דלבו (אנ') הרבה לצייר עירום נשי. בין ציוריו גם אחדים מסוגת "גבר לבוש, אישה עירומה".[3]

הצייר האמריקאי אריק פישל (אנ') הרבה לצייר עירום נשי. אחד מציוריו הנודעים הוא "ילד רע" משנת 1981, שבו מתואר נער לבוש הצופה באישה עירומה,[4] אבל ציור זה דווקא מסמן מהפך: Bad Boy, לפי המגזין אובזרוור, הוא תיאור ברור של התמורות העמוקות בעולם, כפי שמשתקפות בעולם האמנות במהלך 30 השנים האחרונות. העירום בציור ילד רע, ביחד עם שם הציור, מצביעים במפורש באצבע נגטיבית על העירום. כאן הדגש הוא על המציצנות, מציצנות של ילד באשה עירומה. אין זו אשה המוצגת בעירומה להנאת הגבר הצייר או המתבונן, אלא אשה שגם אנו הצופים מציצים בה ביחד עם הילד. הפמיניזם הביא לכך שציורי עירום של נשים על ידי גברים הלכו ופחתו, לפחות באופן הראוותני המציג את הציור כפיתוי פורנוגרפי.

דוגמה נוספת ליחס לעירום נשי באמנות עכשווית ניתן לראות בדבריה של הילה שקולניק ברנר, מבקרת אמנות שכתבה בהארץ על תערוכתו של הצייר מיטש בקר: למרות שמדובר בעירום נשי, אין כאן תחושה של החפצה, על כך מרמזת גם כותרת התערוכה "עזר כנגדו", המעניקה למודלים חלק אקטיבי בתהליך היצירה האמנותי .[5] יתירה מזו, התהפכו היוצרות ובאו לעולם ציירות שציירו גברים עירומים, לעיתים עם אשה לבושה. אורה ראובן ציירה סדרה של גברים עירומים, שאינם נחפצים כדוגמנים יפי תואר אלא גברים בגילאים שונים, ולעיתים ציירה את עצמה לבושה אל מול הגבר העירום.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ד"ר קציעה אלון, עירומות - תערוכה קבוצתית, באתר בית האמנים ירושלים, ‏2009
  2. ^ Christian Schad, Self-Portrait 1927, באתר של גלריית טייט
  3. ^ The Sleepy Town, The Joy Of Life, Salut, באתר WikiArt
  4. ^ John Seed, Eric Fischl: From Bad Boy to Good Man, Huffington Post, 06/07/2013
  5. ^ הילה שקולניק-ברנר, עירום פיגורטיבי, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2008