פתיחת התפריט הראשי

חרדלים גופריתיים היא משפחת כימיקלים, שגז חרדל (1,5-דיכלורו-3-תיפאטן), נשק כימי נפוץ, מסווג תחתיה. החומר הטהור הוא נוזל צמיגי וחסר צבע בטמפרטורת החדר. בשימוש צבאי הוא מעורבב עם חומרים נוספים ומקבל גוון צהוב-חום וריח דומה לשל חרדל (מכאן שמו), שום או חזרת.

גז חרדל
Sulfur-mustard-2D-skeletal.png
Sulfur-mustard-3D-balls.png
נוסחה כימית C4H8Cl2S
מסה מולרית 159 גרם/מול
מראה חסר צבע בגרסתו הטהורה, צהוב-חום בתערובת המשמשת לנשק כימי
מספר CAS 505-60-2
צפיפות 1.27(נוזל) גרם/סמ"ק
מצב צבירה נוזל
מסיסות 1.45 g/L
טמפרטורת היתוך 14.4 °C
287.55 K
טמפרטורת רתיחה 217 °C
490.15 K
NFPA 704
NFPA 704#סיכון לשריפהNFPA 704#אזהרות מיוחדותNFPA 704#אי יציבות / פעילותNFPA 704#סיכון בריאותיNFPA 704.svg
אודות התמונה

בשימושו הצבאי, כנשק כימי, הוא מפוזר בריסוס ממטוסים, באמצעות פצצות אוויר או פגזי ארטילריה והשפעתו הפיזית על הקורבנות הרסנית.

השימוש בגז חרדל מוסדר תחת אמנת הנשק הכימי משנת 1993. הגז מסווג בדרגה החמורה ביותר, זו של חומר אשר אין לו שימוש אחר פרט ללוחמה כימית. (אם כי זה לא לגמרי מדויק – לעיתים נעשה שימוש בחרדל-חנקני בטיפולי כימותרפיה של סרטן הריאה ולימפומת הודג'קין. החומר משמש לעיתים גם במחקר על תהליך הכווייה, מכיוון שהתגובה של הגוף לכוויה מגז חרדל איטית יחסית לסוגי כוויות אחרים).

השפעות על גוף האדםעריכה

סימפטומים והשפעות מיידיותעריכה

בטווח הזמן המיידי לאחר החשיפה לגז, לא נראים תסמינים לעין בלתי אמצעית, ובני אדם יכולים להיחשף לרמות גבוהות מבלי להרגיש דבר. לאחר כיממה, הקורבן יחוש גירוי עורי וגרד עז, בהדרגה מתפתחות שלפוחיות גדולות המלאות נוזל צהוב, בכל אזור החשיפה לגז. אלו הן כוויות כימיות, לרוב מדרגה ראשונה או שנייה, אך הן עשויות להיות אף חמורות כמו כוויות מדרגה שלישית. חשיפת העיניים תביא לכאב, ולהתפתחות דלקת בקרנית המלווה בנפיחות בעפעפיים, שתוצאתן עיוורון זמני עד קבוע[1]. שאיפת הגז במינון גבוה עשויה לגרום לשלפוחיות בדרכי הנשימה ובריאות ודימום פנימי.

טיפולעריכה

אפשר להפחית או אף להימנע מנזק לעור על ידי מריחה של פובידון-יודי PVP-I מיד לאחר החשיפה לגז החרדל. הטיפול יעיל רק לפני הופעת השלפוחיות, אך מאחר שלרוב אין סימפטומים בזמן זה, יש לזהות את החשיפה לפני הופעת הסימפטומים. אפשר לנטרל את גז החרדל על ידי חמצון או הכלרה. לכן לאחר שנוצרו שלפוחיות, יש לחטא אותן.

שיקום והשפעות ארוכות טווחעריכה

בחשיפה לא קטלנית הקורבנות יידרשו לתקופות שיקום ארוכות וטיפול רפואי ממושך עד שיחלימו. במקרים של כוויות חמורות (יותר מ-50% מגופו של הקורבן), הכוויות הן קטלניות ומוות יגיע בתוך ימים עד שבועות אחדים. גז חרדל הוא גם מוטגן וקרצינוגן ולכן גם קורבנות ששרדו התקפת גז, יהיו בסיכון גבוה לחלות בסרטן במשך שארית חייהם.

שימוש כנשק כימיעריכה

שימוש צבאי ראשון בגז חרדל נעשה במלחמת העולם הראשונה על ידי צבא גרמניה נגד מדינות ההסכמה, ובהמשך על ידי שני הצדדים במלחמה. קטלניותו הייתה קטנה, כ-1%, אך השפעתו העיקרית הייתה בהשבתת חיילים מפעולה וזיהום אזורים שלמים שאליהם כוחות לא יכלו להיכנס (גז החרדל נשאר פעיל בשטח ימים רבים לאחר ההתקפה). מסכות גז הועילו רק במעט, כיוון שעורם של החיילים עדיין נחשף. חייל שמדיו וציודו זוהמו בגז חרדל, העביר את החומר במגע לחיילים אחרים.

התקפות גז חרדל בהיסטוריה[2]עריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גז חרדל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ללא טיפול בקרנית
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Blister Agent: Sulfur Mustard (H, HD, HS), CBWinfo.com
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Uses of CW since the First World War, Federation of American Scientists
  4. ^ 4.0 4.1 Feakes, Daniel (2003). "Global society and biological and chemical weapons". in Kaldor, Mary; Anheier, Helmut; Glasius, Marlies. Global Civil Society Yearbook 2003. Oxford University Press. עמ' 87–117. ISBN 0199266557. 
  5. ^ on, Alistair (9 ביולי 2008). "Iran's Chemical Ali survivors still bear scars". Reuters. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2008. 
  6. ^ באתר nrg