פתיחת התפריט הראשי

סדאם חוסיין

נשיא עיראק לשעבר שהוצא להורג
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, שגיאות תחביר רבות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תכריתיערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכריתי;[1] 28 באפריל 193730 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק ששלט במדינה החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003.

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תכריתי
صدام حسين عبد المجيد التكريتي
Saddam Hussein at trial, July 2004.JPEG
לידה 28 באפריל 1937
עיראק (1921-1959)עיראק (1921-1959) אל-עוג'ה (אנ'), עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 30 בדצמבר 2006 (בגיל 69)
עיראק 2004עיראק 2004 בגדאד, עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה עיראק 1991עיראק 1991 עיראק
מקום קבורה עיראקעיראק אל-עוג'ה (אנ'), עיראק
השכלה אוניברסיטת קהיר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הבעת'
בת זוג סאג'דה טלפאח (אנ')
סמירה שבהנדר (אנ')
נשיא עיראק ה־5
16 ביולי 19799 באפריל 2003
(23 שנים)
פרסים והוקרה
  • הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (1974)
  • עיטור המופת האזרחי (1978)
  • מסדר סטרה פלנינה
  • מסדר חוסה מרטי
  • Detroit Key (1980) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Saddam Hussein Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוסיין, איש מפלגת הבעת', דגל בפאן-ערביות חילונית, בהתפתחות הכלכלה ובסוציאליזם. סדאם היווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים.

כהונתו של חוסיין כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן-עיראק בין השנים 19801988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991. בנוסף, חוסיין דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל בפרט. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.

חוסיין הודח על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במהלך מלחמת עיראק, הועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי.

ילדותו ותחילת דרכועריכה

סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד תיכרית, בצפון עיראק. אמו ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה ובנה הגדול. סדאם טולטל בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בסדאם הצעיר, לבין דודו חייראללה. חייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת מאסרו חקר את דמותו של יוסיף סטלין[דרושה הבהרה] והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונו. ב-1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית. ב-1956 הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית.

בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה.

התבססותו כמנהיג בעיראקעריכה

תוכניתו הפוליטיתעריכה

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים, כסגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכני, בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי.[2] בתקופה זו עלה סדאם בשורות בממשלה החדשה וניסה לחזק ולאחד את מפלגת הבעת' ולנקוט תפקיד מוביל בהתמודדות עם הבעיות הפנימיות העיקריות של המדינה והרחבתה של המפלגה.

לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית, המלאה מתחים עמוקים. זמן רב לפני סדאם, עיראק הייתה מפוצלת מבחינה חברתית, אתנית, דתית וכלכלית: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, ראש שבטי מול סוחר עירוני, נווד לעומת איכר. השאיפה לשלטון יציב בעיראק גרמה לסדאם להמשיך בדיכוי מסיבי.

סדאם טיפח באופן פעיל את המודרניזציה של הכלכלה העיראקית, יחד עם יצירת מנגנון ביטחון חזק כדי למנוע הפיכות. הוא התעניין בעבר בהרחבת בסיס התמיכה שלו בין היסודות המגוונים של החברה העיראקית וגיוס תמיכה המונית, והוא עקב אחרי הממשל של תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה.

בתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק". בחסותו, הקימה הממשלה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר. מאות אלפים למדו לקרוא בשנים שלאחר תחילת התוכנית. כמו כן תמכה הממשלה במשפחות של חיילים, ניתנה אשפוז חינם לכולם, ונתנה סובסידיות לחקלאים. עיראק יצרה את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, וזכתה בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו).[3][4]

בעזרת הגדלת ההכנסות הנפט, סדאם גיוון את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. החשמל הגיע לכמעט כל עיר בעיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970.

העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם סדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא ברזאני.

סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת האינטרסים של הנפט הזרים, סדאם פיקח על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים.[5] הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם.

הפיכתו לאיש החזק בעיראקעריכה

 
סדאם חוסיין, 1979

ב-1976 עלה סדאם לתפקיד הגנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה, הקשיש, לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו.

ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, והדבר יניע את סדאם לחשיפתו. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק.

טיהור מפלגת הבעת'עריכה

סדאם ערך כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר.[6][7]

נשיא עיראקעריכה

מדיניות חוץעריכה

 
חוסיין עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד בפסגה הערבית בבגדד. נובמבר 1978

היחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים. היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל ב-1977, בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978 אירחה בגדד פסגה של הליגה הערבית, שגינתה את מצרים. אולם, התמיכה האדירה של מצרים בעיראק במלחמה עם איראן הביאה ליחסים חמים יותר וקשרים רבים בין בכירים בשתי המדינות, ואף להקמה מחדש של שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983 קראה עיראק שוב ושוב לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בקרב מדינות ערב.

סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. הביקור הראשון התקיים בדצמבר 1974, כאשר דיקטטור ספרד, פרנסיסקו פרנקו, הזמין אותו למדריד והוא ביקר בגראנדה, קורדובה וטולדו. בספטמבר 1975 הוא נפגש עם ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם.

מלחמת איראן-עיראקעריכה

  ערך מורחב – מלחמת איראן-עיראק

בתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם וח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר הקדושה השיעית "נג'ף". שם הוא התעסק בשיעים העיראקיים ופיתח התנהלות דתית ופוליטית חזקה בכל העולם נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם..

עם זאת, מאז שנות השבעים של המאה העשרים, השניים היו ביחסי עוינות לאחר שח'ומייני החל לדחוק בשיעים שם להפיל את סדאם. בלחץ השאה, שהסכים להתקרבות בין עיראק לאיראן ב-1975, הסכים סדאם לגרש את ח'ומיני בשנת 1978 לצרפת. עם זאת התברר כי מדובר בכישלון, שכן לח'ומייני הייתה גישה לקשרים תקשורתיים נוספים.

בתחילת 1979, התחוללה המהפכה האסלאמית אשר הפילה את שלטונו של השאה מוחמד רזא פאהלבי, ובכך פינתה את מקומה לרפובליקה אסלאמית בהנהגתו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. השפעת האסלאם השיעי המהפכני גדלה באזור, במיוחד במדינות בעלות אוכלוסיות שיעיות גדולות, ובעיקר בעיראק. סדאם חשש שהרעיונות האסלאמיים הרדיקליים - העוינים את שלטונו החילוני, מתפשטים במהירות בתוך ארצו בקרב רוב האוכלוסייה השיעית.

לאחר שח'ומייני עלה לשלטון, התגלתה מחלוקת קשה בין עיראק להנהגה האיראנית החדשה על הריבונות בנתיב שאט אל-ערבי. במהלך תקופה זו טען סדאם חוסיין בפומבי כי האינטרס של עיראק הוא לא להתעסק עם איראן וכי האינטרס של שתי המדינות לשמור על יחסי שלום. עם זאת, שגריר איראן באו"ם צלאח עומר אל עלי גילה בפגישה פרטית, כי בכוונתו של סדאם לפלוש לפלוש ולכבוש חלק גדול של איראן בתוך חודשים אחדים.[8]

עיראק אכן פלשה לאיראן, תקפה לראשונה את נמל התעופה מהראבאד בטהראן ולאחר מכן נכנסה קרקעית לח'וזסתאן שבאיראן, בעלת מיעוט ערבי ניכר, ב-22 בספטמבר 1980 והכריזה עליה כעל פרובינציה חדשה של עיראק. בתמיכתן של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, ובמימון רב של מדינות ערב במפרץ הפרסי, הפך סדאם חוסיין ל"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. היוצאת מן הכלל הייתה ברית המועצות, שבסופו של דבר סירבה לספק כל סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי בזיכרונותיו טען מיכאיל גורבצ'וב כי ליאוניד ברז'נייב סירב לסייע לסדאם על הרתיחה של יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. כתוצאה מכך, רבים ראו בעיראק "סוכן של העולם המתורבת".[8] ההתעלמות הבוטה של ​​החוק הבינלאומי והפרות של גבולות בינלאומיים לא זכתה להתייחסות. במקום זאת קיבלה עיראק תמיכה כלכלית וצבאית מבעלות בריתה, אשר התעלמו מהשימוש של סדאם בלחימה כימית נגד הכורדים והאיראנים ומאמצי עיראק לפתח נשק גרעיני.[8]

בימים הראשונים למלחמה הייתה לחימה קרקעית כבדה סביב הנמלים האסטרטגיים, כאשר עיראק פתחה בהתקפה על ח'וזסטן. לאחר כמה הישגים ראשוניים, כוחותיה של עיראק החלו לסבול הפסדים. ב-1982, עיראק הייתה במגננה וחיפשה דרכים לסיים את המלחמה.

בשלב זה, שאל סדאם את שריו בעצה כנה. שר הבריאות, ד"ר ריאד איברהים, הציע לסדאם להפסיק את המשא ומתן לשלום באופן זמני. בתחילה נראה כי סדאם חוסיין קיבל את הדעה הזאת כחלק מדמוקרטיה בממשלתו. כעבור כמה שבועות פוטר ד"ר אברהים בטענה כי הוא היה אחראי לתקרית קטלנית בבית חולים עיראקי שבו מת מטופל בעקבות טיפול לקוי.

עיראק מצאה את עצמה במהרה באחת ממלחמות ההתשה הארוכות וההרסניות ביותר של המאה העשרים. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי נגד כוחות איראניים שנלחמו בחזית הדרומית וכנגד כורדים שניסו לפתוח חזית צפונית בעיראק בעזרת איראן. נשק כימי זה פותח על ידי עיראק מחומרים וטכנולוגיה שסופקו בעיקר על ידי חברות מערביות גרמניות וכן באמצעות טכנולוגיה אמריקאית, אשר הגיעה לעיראק עקב החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלות הייצוא לעיראק. ארצות הברית סיפקה לעיראק גם "תמונות לוויין המציגות פריסות איראניות".[9] בהכרזה אמריקאית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם עיראק, המדינה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אם כי סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר נואל קוך אמר מאוחר יותר: "לאף אחד לא היו ספקות בנוגע למעורבות המתמשכת בטרור... הסיבה האמיתית הייתה לסייע לעיראק להצליח במלחמה נגד איראן"."[10] יותר מ-90% מייבוא ​​הנשק של עיראק בין השנים 1980 עד 1988 הגיע מברית המועצות, צרפת וסין.[11]

סדאם חתר לתמיכת ממשלות ערביות בעיראק מבחינה כספית במהלך המלחמה, בייחוד לאחר קריסת חברת הנפט של עיראק. עיראק השיגה בהצלחה סיוע צבאי וכספי, כמו גם תמיכה דיפלומטית, מברית-המועצות, סין, צרפת וארצות-הברית, שחששו יחדיו מהסיכויים להתרחבות השפעתה המהפכנית של איראן באזור. האיראנים, שדרשו מהקהילה הבינלאומית להכריח את עיראק לשלם פיצויי מלחמה לאיראן, סירבו להצעות להפסקת אש. למרות מספר קריאות להפסקת האש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, נמשכה הלחימה עד 20 באוגוסט 1988.

ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלביה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מערכת אל-אנפל (אנ'), שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק,[12] אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה.[13]

המלחמה בת שמונה השנים הסתיימה במבוי סתום. היו בה מאות אלפי נפגעים עם הערכות של עד מיליון הרוגים. אף אחד מהצדדים לא השיג את מבוקשו, והגבולות נותרו כמעט ללא שינוי. אזור החוזאסטן ובצרה (הדגש העיקרי של המלחמה והמקור העיקרי של כלכלותיהם), נהרסו כמעט לחלוטין ונותר בגבול שלפני 1979, ואילו איראן הצליחה להשיג ניצחונות קטנים בגבולותיה באזור הכורדי הצפוני. שתי הכלכלות, שהיו בעבר טובות, היו במצב קשה מאוד.

סדאם לווה עשרות מיליארדים של דולרים ממדינות ערביות אחרות וכמה מיליארדים ממקומות אחרים בשנות השמונים כדי להילחם באיראן, בעיקר כדי למנוע את הרחבת הרדיקליזם השיעי. אולם הדבר הוכיח את עצמו כבומרנג, הן על עיראק והן מצד מדינות ערב, שכן ח'ומייני נתפש באופן נרחב כגיבור שהגן על איראן ושמר עליה עם תמיכה זרה מועטה כנגד עיראק שנהנתה מתמיכה רחבה, ורק הצליח להגביר את הרדיקליזם האסלאמי לא רק בתוך מדינות ערב, אלא גם בתוך עיראק עצמה.

מלחמת המפרץ הראשונהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת המפרץ

מתחים עם כוויתעריכה

 
השגריר האמריקאי בעיראק אפריל גלספי נפגש עם סדאם חוסיין. 25 ביולי 1990

סופה של המלחמה עם איראן שימשה להעמקת המתיחות הסמויה בין עיראק לבין שכנתה העשירה כוויית. סדאם דחק בכוויתים לוותר על החוב העיראקי שנצבר במלחמה, כ-30 מיליארד דולר, אך היא סירבה.

סדאם דחף את המדינות המייצאות נפט כדי להעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור - אבל כווית סירבה. בנוסף לסירוב הבקשה, הובילה כווית את האופוזיציה באופ"ק לקיצוצים שסדאם ביקש. כווית הייתה שומרת על מחירי הנפט נמוכים, כאשר עיראק צריכה למכור שמן יקר מהבארות שלה כדי לשלם את החוב העצום.

סדאם תמיד טען כי כווית הייתה היסטורית חלק בלתי נפרד מעיראק, וכי כוויית קמה רק באמצעות תמרונים של האימפריאליזם הבריטי. זה הדהד את האמונה של הלאומנים העיראקים הביעו במשך 50 השנים האחרונות.

היקף עתודות הנפט של כווית גם הגביר את המתחים באזור. עתודות הנפט של כווית (עם אוכלוסייה של 2 מיליון לצד אוכלוסיית עיראק בעלת 25 מיליון התושבים) היו בערך שוות לאלו של עיראק. יחדיו, עיראק וכוויית ישבו על גבי כ -20% מעתודות הנפט הידועים בעולם.

סדאם התלונן בפני מחלקת המדינה האמריקנית כי כוויות קדחה בבארות נפט בגבול שלה עם עיראק. לסדאם היה עדיין צבא מנוסה ומצויד היטב, שהיה משפיע על ענייני האזור. מאוחר יותר הוא הורה לשלוח חיילים לגבול עיראק כווית.

כאשר היחסים בין עיראק לכווית הידרדרו במהירות, קיבל סדאם מידע סותר על האופן שבו ארצות הברית תגיב לסיכויי הפלישה. ראשית, וושינגטון נקטה צעדים כדי לעבד יחסים קונסטרוקטיביים עם עיראק במשך כעשור. ממשל רייגן העניק לעיראק כ -4 מיליארד דולר זיכויים חקלאיים כדי לחזק אותה נגד איראן. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית.[14]

בתגובה לביקורת המערבית באפריל 1990 הוא איים להרוס מחצית מישראל בנשק כימי אם היא תפעל נגד עיראק.[15] במאי 1990 הוא מתח ביקורת על תמיכתה של ארצות הברית בישראל, כי "ארצות הברית אינה יכולה לקיים מדיניות כזו תוך כדי הידברות ידידותית לערבים".[16] ביולי 1990 הוא איים על כוח נגד כוויית ועל איחוד האמירויות הערביות ואמר: "המדיניות של כמה שליטים ערביים היא אמריקאית... הם מקבלים השראה מאמריקה כדי לערער את האינטרסים והביטחון הערביים"."[17] ארצות הברית שלחה מטוסים אוויריים ואוניות לחימה למפרץ הפרסי בתגובה לאיומים אלו.[18]

שגריר ארצות הברית בעיראק אפריל גלספי נפגש עם סדאם בישיבת חירום ב-25 ביולי 1990, שבה תקף המנהיג העיראקי את המדיניות האמריקנית ביחס לכוויית ולאיחוד האמירויות.

מאוחר יותר, עיראק וכוויית נפגשו לפגישת משא ומתן סופית, שנכשלה. לאחר מכן שלח סדאם את כוחותיו לכווית. עם התגברות המתחים בין וושינגטון לסדאם, חיזקה ברית המועצות, תחת מיכאיל גורבצ'וב, את קשריה הצבאיים עם המנהיג העיראקי, והעניקה לו יועצים צבאיים, נשק וסיוע.

המלחמהעריכה

ב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם לכוויית, בתחילה תבע סיוע ל"מהפכנים בכווית", ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוכרזה "ממשלה זמנית של כוויית החופשית", אך היעדר מוחלט של לגיטימציה ותמיכה בה הובילה להודעה ב-8 באוגוסט על "מיזוג" של שתי המדינות. ב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. רק שנתיים לאחר שביתת הנשק של עיראק ואיראן ב-1988. לאחר שהסיר את האיום של הפונדמנטליזם האיראני הוא "השתלט על כווית והתעמת עם שכניו במפרץ בשם הלאומיות הערבית והאסלאם".[8]

בפברואר 1991, הצליחה קואליציית האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית להסיג את כוחותיה של עיראק מכווית לאחר חצי שנה.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב הגיב בזהירות זה כמה ימים. מצד אחד, כווית, קודם לכן, הייתה אויב ארסי של ישראל, והיא הייתה מונרכיה של במפרץ הפרסי, בעלת היחסים הידידותיים ביותר עם הסובייטים.[19] לעומת זאת, קובעי המדיניות של וושינגטון, יחד עם מומחים מהמזרח התיכון, מבקרי הצבא והחברות שהשקיעו בכבדות באזור, היו מודאגים מאוד מהיציבות באזור זה. הפלישה עוררה מיד חששות שמחירי הנפט בעולם ישתנו, ולכן השליטה בכלכלת העולם, עמדה על כף המאזניים. בריטניה הרוויחה מאוד ממיליארדי דולרים מהשקעות כוויתיות ופיקדונות בבנקים.

שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לברית המועצות אפשר את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לתת עיראק תאריך יעד לעזוב את כווית ולאשר את השימוש בכוח אם סדאם לא עמד בלוח הזמנים. בכירים בארצות הברית חששו מתגמול עיראקי נגד סעודיה העשירה בנפט, אשר היא מאז שנות ה-40 בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובעקבות התנגדותה של ערב הסעודית לפלישה העיראקית לכווית. לפיכך, ארצות הברית וקבוצת בעלות הברית, כולל שלל מדינות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסו כמות אדירה של חיילים לאורך הגבול הסעודי עם כווית ועיראק כדי להקיף את הצבא העיראקי, הגדול ביותר במזרח התיכון.

קציניו של סדאם בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונותיה של כווית כדי להעביר אותו לארמונו של סדאם.

לאחר המלחמהעריכה

 
סדאם חוסיין, 1996

חילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז העיראק, אך דוכאו ללא רחם.

ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתעלות נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ.[8]

סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי.

יחסים בינלאומיים וסנקציות נגד עיראקעריכה

סנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כוויית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה -90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם עיראקים רגילים. מחקרים סותרים את מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות.[20][21][22] ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992.

היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של "אזורי הזבוב" שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק".[23]

ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות".[24]

הפלישה לעיראק ונפילתועריכה

 
הפסל של סדאם חוסיין מופל לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק
  ערך מורחב – מלחמת עיראק

רבים מחברי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית, המשיכו לראות בסדאם עריץ לוחמני, שהיה איום על יציבות האזור. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לומר לארצות הברית כי עיראק מתכוננת לבצע פיגועים נגדה.[25] בנאום שנשא בפני הקונגרס, בינואר 2002, דיבר הנשיא ג'ורג' בוש הבן על "ציר הרשע", המורכב מאיראן, קוריאה הצפונית ועיראק. יתר על כן, בוש הודיע ​​כי הוא עלול לפעול להפלת ממשלת עיראק, בשל איום הנשק להשמדה המונית שלה. בוש הצהיר כי "המשטר העיראקי זמם לפתח אנתרקס וגז עצבים ונשק גרעיני כבר למעלה מעשור... עיראק ממשיכה להתהדר בעוינותה כלפי אמריקה ולתמוך בטרור".[26][27]

לאחר קבלת החלטה 1441 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מעיראק "שיתוף פעולה מיידי, בלתי מותנה ופעיל" עם בדיקות האו"ם האם יש לעיראק נשק להשמדה המונית,[28] סאדאם איפשר למשלחת הבדיקה של האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור לעיראק. במהלך הבדיקות המחודשות שהחלו בנובמבר 2002, לא מצא בליקס שום מלאי של נשק להשמדה המונית וציין את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה.[29]

ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. הצבא העיראקי התמוטט תוך שלושה שבועות. בתחילת אפריל כבשו הכוחות האמריקנים את עיראק וניכר היה כי סדאם איבד את השליטה בעיראק.

מאסרו, משפטו ומותועריכה

לכידתו ומעצרועריכה

 
סדאם חוסיין נתפס על ידי כוח אמריקאי
 
סדאם חוסיין זמן קצר לאחר מעצרו

במהלך השבועות הראשונים שלאחר נפילת בגדד מקום הימצאו של סדאם היה מוטל בספק. סדאם הצטרף לרשימת המבוקשים האמריקאית.

ב-13 בדצמבר 2003, במבצע "שחר אדום", נתפס סדאם חוסיין על ידי כוחות אמריקאים לאחר שנמצא במחבוא באדמה ליד חווה בעיר תיכרית. בעקבות תפיסתו, הועבר סדאם לבסיס ארצות הברית ליד תיכרית, ולאחר מכן הועבר לבסיס האמריקאי ליד בגדד. ב-14 בדצמבר ארצות הברית אישרה כי סדאם אכן נתפס.[30] ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר.

סדאם נראה עם זקן מלא ושיער ארוך יותר מהופעתו המוכרת. הוא תואר על ידי פקידים אמריקנים כבעל בריאות טובה. ארצות הברית דיווחה על כוונתה להעמיד את סדאם לדין, אך טענה כי פרטי משפט זה טרם נקבעו. עיראקים ואמריקנים שדיברו עם סדאם לאחר לכידתו דיווחו בדרך כלל כי הוא נשאר בטוח בעצמו, ומתאר את עצמו כ"מנהיג מוצק".[31]

[32][32] במהלך תקופה זו היה סדאם נחקר על ידי סוכן ה-FBI ג'ורג' פירו.[33]

משפטו והוצאתו להורגעריכה

ב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין, שהוחזק על ידי כוחות ארצות הברית בבסיס ארצות הברית "מחנה קרופר", יחד עם 11 אנשים נוספים ממשלו, נמסר לממשלת עיראק הזמנית על מנת להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ועל עבירות אחרות.

כעבור כמה שבועות הואשם סדאם על ידי בית הדין המיוחד העיראקי בפשעים שבוצעו נגד תושבי דוג'ייל ב-1982, לאחר ניסיון התנקשות כושל נגדו. האשמות ספציפיות כללו רצח של 148 אנשים, עינויים של נשים וילדים ומעצר בלתי חוקי של 399 אחרים.

בין האתגרים הרבים של התביעה היו:

  • סדאם ועורכי-דינו מתנגדים לסמכותו של בית-המשפט וממשיכים לטעון כי הוא עדיין נשיא עיראק.[34]
  • החלפתו של השופט הראשי, באמצע המשפט.

ב-5 בנובמבר 2006, סדאם חוסיין נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. אחיו למחצה של סדאם, ברזן אבראהים ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות. פסק הדין וגזר הדין הוגשו ערעור, אך לאחר מכן אושרו על ידי בית המשפט העליון לערעורים של עיראק.

בבוקרו של 30 בדצמבר 2006, הוצא חוסיין להורג בתלייה, והוא בן 69 במותו. מצלמות טלוויזיה תיעדו את ההכנות שקדמו לתלייתו, וכן פורסמה תמונתו לאחר ביצוע גזר הדין. תגובות סותרות הובעו בעיראק וברחבי העולם. בעיראק עצמה יצאו אלפי שיעים וכורדים לרחובות בקריאות שמחה על מותו של מי שכונה "הקצב מבגדד". לעומתם, בקרב בני העדה הסונית בעיראק ובעולם הערבי התאבלו רבים על מותו של המנהיג. גם בעולם התפצלו התגובות. בעוד רבים בעולם המערבי, כגון בארצות הברית ובאוסטרליה, בירכו על מותו וקראו לכך "ניצחון לעם העיראקי", היו מדינות רבות שגינו את ההוצאה להורג, ביניהן הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה.

דימוי פוליטי ותרבותיעריכה

 
תעמולה להילול סדאם חוסיין לאחר מלחמת איראן-עיראק. 1988

לסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים, אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "סדאם", שמו הפרטי, משמעו "העקשן". "חוסיין" אינו שם משפחה במובן המערבי המקובל, אלא פטרונים, שמו הפרטי של אביו; "עבד אל-מג'יד" של סבו. השם "א-תכריתי" משמעו שהוא גדל בתיכרית (או בסמוך לה). ידוע בעיקר בשם "סדאם חוסיין", כתוצאה מהתפישה השגויה ש"חוסיין" הוא שם משפחתו
  2. ^ [http://www.cnn.com/2006/WORLD/meast/12/29/hussein.obit/index.html Hussein�was symbol of autocracy, cruelty in Iraq - CNN.com], www.cnn.com
  3. ^ Saddam Hussein, CBC News, 29 December 2006
  4. ^ Jessica Moore, The Iraq War player profile: Saddam Hussein's Rise to Power, PBS Online Newshour Archived 15 נובמבר 2013 at the Wayback Machine
  5. ^ Khadduri, Majid. Socialist Iraq. The Middle East Institute, Washington, D.C., 1978.
  6. ^ Bay Fang. "When Saddam ruled the day." U.S. News & World Report. 11 July 2004. Archived 16 ינואר 2014 at the Wayback Machine
  7. ^ Edward Mortimer. "The Thief of Baghdad." New York Review of Books. 27 September 1990, citing Fuad Matar. Saddam Hussein: A Biography. Highlight. 1990. Archived 23 יולי 2008 at the Wayback Machine
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Esposito, John, "Political Islam Revolution, Radicalism, or Reform", Political Islam and Gulf Security, Lynne Rienner Publishers, ISBN 1-55587-262-X, pp. 56–58
  9. ^ Dickey, Christopher, Thomas, Evan (22 בספטמבר 2002). "How Saddam Happened". Newsweek. אורכב מ-המקור ב-13 December 2011. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2011. 
  10. ^ Douglas A. Borer (2003). "Inverse Engagement: Lessons from U.S.-Iraq Relations, 1982–1990". U.S. Army Professional Writing Collection. U.S. Army. אורכב מ-המקור ב-11 October 2006. בדיקה אחרונה ב-12 באוקטובר 2006. 
  11. ^ SIPRI Database Indicates that of $29,079 million of arms exported to Iraq from 1980 to 1988 the Soviet Union accounted for $16,808 million, France $4,591 million, and China $5,004 million (Info must be entered)
  12. ^ "Saddam's Chemical Weapons Campaign: Halabja, 16 March 1988". Bureau of Public Affairs. 14 במרץ 2003. אורכב מ-המקור ב-13 January 2009. 
  13. ^ Pelletiere, Stephen C. (31 בינואר 2003). "A War Crime or an Act of War?". New York Times. 
  14. ^ Peter W. Galbraith; 2006 (31 באוגוסט 2006). "The true Iraq appeasers". The Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2008. 
  15. ^ Alan Cowell, "Iraq Chief, Boasting of Poison Gas, Warns of Disaster if Israelis Strike", New York Times, 3 April 1990
  16. ^ Alan Cowell (29 במאי 1990). "Iraqi Takes Harsh Line at Meeting". New York Times. בדיקה אחרונה ב-20 בספטמבר 2013. 
  17. ^ Youssef M. Ibrahim, "Iraq Threatens Emirates And Kuwait on Oil Glut", New York Times, 18 July 1990
  18. ^ Michael R. Gordon, "U.S. Deploys Air and Sea Forces After Iraq Threatens 2 Neighbors", New York Times, 25 July 1990
  19. ^ Walter LaFeber, Russia, America, and the Cold War, McGraw-Hill, 2002, p. 358.
  20. ^ "Iraq surveys show 'humanitarian emergency'". 12 באוגוסט 1999. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2009. 
  21. ^ Spagat, Michael (ספטמבר 2010). "Truth and death in Iraq under sanctions". Significance. 
  22. ^ Rubin, Michael (דצמבר 2001). "Sanctions on Iraq: A Valid Anti-American Grievance?". Middle East Review of International Affairs 5 (4): 100–115. אורכב מ-המקור ב-28 October 2012. 
  23. ^ "The CIA And the Coup That Wasn't". 16 במאי 2003. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2015. 
  24. ^ "UN condemns Iraq on human rights". BBC News. 19 באפריל 2002. 
  25. ^ "Russia Warned U.S. About Iraq, Putin Says". Washington Post. 18 ביוני 2004. 
  26. ^ תבנית:Cite speech
  27. ^ George W. Bush (30 בינואר 2002). "Full text: State of the Union address". BBC News. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2006. 
  28. ^ "CNN Transcript of Blix's remarks". Cnn.com. 27 בינואר 2003. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2010. 
  29. ^ "UN news briefing". Un.org. 7 במרץ 2003. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2010. 
  30. ^ "Saddam 'caught like a rat' in a hole". CNN. 14 בדצמבר 2003. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2008. 
  31. ^ "Saddam Hussein, Defiant Dictator Who Ruled Iraq With Violence and Fear, Dies". New York Times. 30 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2014. 
  32. ^ "Pentagon vows to probe Saddam photos". CNN. 21 במאי 2005. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2007. 
  33. ^ Pelley, Scott (27 בינואר 2008). "Interrogator Shares Saddam's Confessions". CBS News. בדיקה אחרונה ב-8 בפברואר 2008. 
  34. ^ "Judge Closes Trial During Saddam Testimony". Fox News. 15 במרץ 2006. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2006.