לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
במלחמת העולם הראשונה הייתה לוחמת גז מרכיב משמעותי וחשוב. השימוש בלוחמה כימית במלחמה זו התחיל מהרכבה של כימיקלים שיצרו גזים שאינם ממיתים כגון גז מדמיע. בהמשך נעשה שימוש גם בגזים חזקים יותר כגון כלור, פוסגן וגז חרדל, המסוגלים להרוג אדם. השימוש הנרחב בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, נעשה הן על ידי מדינות ההסכמה והן על ידי מדינות המרכז. הייתה זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש בגז כנשק. יכולת ההרג שלו נמצאה מוגבלת ביותר ובשלבים המאוחרים של המלחמה היעילות שלו התפוגגה כיוון שפותחו אמצעי הגנה יעילים יותר כנגדו. בסיכומו של דבר, כ-4 אחוזים מהחיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה מתו כתוצאה משאיפת גז.
_-_Gassed_-_Google_Art_Project.jpg)
אמנת האג משנת 1899 ואמנת האג משנת 1907 אסרו שימוש מלחמתי בגז רעיל, ועל כן השימוש בגז במלחמה נחשב פשע מלחמה.
גז מדמיע
עריכהבאוגוסט 1914 החל הצבא הצרפתי להשתמש בגז מדמיע לחימוש רימוני יד. הכמות הקטנה של הגז שהוכנסה לרימונים הורגשה אך בקושי על ידי החיילים הגרמנים. באוקטובר 1914 השתמשו הכוחות הגרמנים בפגזים המכילים גז מדמיע כנגד כוחות בריטים. הריכוז הקטן של הגז אף הוא בקושי הורגש. ב-31 בינואר 1915 ירו חיילים גרמנים המוצבים נהר ראוקה (כיום בפולין) 18,000 פגזי ארטילריה המכילים גז מדמיע על חיילים רוסים. הטמפרטורה הנמוכה באזור זה גרמה לכימיקלים לקפוא במקום להתאדות ובכך הכשילה את ההתקפה הגרמנית.
כלור
עריכההגז הממית הראשון שהשתמשו בו הגרמנים היה כלור. גז כלור הוא גז הגורם גירוי חזק שיכול לפגוע בעיניים באף, בגרון, בלשון ואף לגרום למוות. הגז פותח על ידי מספר חברות תעשייתיות מתחום הכימיה יחד עם הכימאי זוכה פרס נובל לכימיה פריץ הבר. הגרמנים השתמשו בגז זה במספר קרבות בחזית המזרחית וכן בחזית המערבית כנגד החיילים הצרפתים, הקנדים, הבריטים והרוסים. כך למשל הגרמנים השתמשו בגז ב-22 באפריל 1915 כנגד החטיבה הקנדית הראשונה, וב-5 במאי 1915 כנד כוחות בריטיים. באחד הקרבות הצבא הרוסי ספג יותר מ-9,000 נפגעים מתוכם 1,000 הרוגים כתוצאה מחשיפה לגז. כתוצאה מכך החל הענף הארטילרי בצבא הרוסי לחקור שימוש בנשק זה בתוך פגזים.
במהרה נמצא כי חיילים שנשארו בעמדותיהם סבלו פחות מגז הכלור מאלו שרצו או ברחו, כאשר כל תנועה החמירה את השפעת הגז. נוסף על כך, החיילים שעמדו או ישבו סבלו פחות מאלו ששכבו מכיוון שהגז הצטבר בקרבת הקרקע. אלו שנשארו לשכב על האדמה ונעו עם הענן, נפגעו בצורה הקשה ביותר. כלור נמצא פחות יעיל ממה שהגרמנים קיוו, בייחוד כאשר אמצעי הגנה פשוטים הומצאו כנגד הגז - הגז אינו עמיד במים ולכן כיסוי הפה והאף בממחטה רטובה היה מספיק יעיל כדי להוריד את השפעת הגז באופן משמעותי. אף הייתה סברה שטענה כי יותר יעיל להרטיב את הממחטה בשתן מאשר במים. הגרמנים פיתחו אף הם אמצעי מניעה כנגד גז הכלור - הם ציידו את היחידות שלהם בפדים קטנים עשויים מכותנה ובקבוקים של סודה לשתייה. הוראות נשלחו לחיילים הבריטים והצרפתים להחזיק ממחטות רטובות באזור הפה. זיהוי הגז במקרה של הפגזה היה פשוט מאוד שכן יצר ענן בצבע ירקרק.
כתוצאה מהשימוש הגרמני בגז הגיבו הבריטים בפיתוח יכולות לוחמה באמצעות גז משל עצמם. השימוש הראשון של גז בידי הבריטים היה בקרב לוס שהתרחש ב-25 בספטמבר 1915. התוצאות היו הרות אסון. בשימוש בנשק כימי צריך להביא בחשבון את כיוון הרוח וזו לעיתים איננה צפויה. במקרה זה, הרוח נשבה דווקא לכיוון הכוחות הבריטים וגרמה להם לאבדות.
פוסגן
עריכההחסרונות של גז הכלור היו צפויים להיפתר עם הכנסתם לשימוש של גזים חדשים למאמץ המלחמתי. גז פוסגן הוצג על ידי קבוצה של כימאים צרפתים בראשותו של ויקטור גריניאר והשימוש בו נעשה לראשונה על ידי הצרפתים ב-1915. פוסגן היה קשה יותר לזיהוי ובכך היה נשק יעיל יותר. הגז היה גם רעיל יותר מכלור והשפיע לאורך זמן ארוך יותר - הקורבנות היו חסרי יכולת תפקוד לכ-24 שעות. לעיתים פוסגן היה מעורבב עם כמות זהה של כלור. המתקפה הגרמנית הראשונה שבה השתמשו בתערובת של פוסגן וכלור התבצעה כנגד כוחות בריטים בבלגיה ב-19 בדצמבר 1915, בסמוך לאיפר. 88 טון של גז שוחררו וגרמו ל-1,069 נפגעים ו-69 הרוגים. כ-36 אלף טון פוסגן יוצרו במהלך המלחמה מתוך 190 אלף טון של נשק כימי. אף על פי שפוסגן לא נודע לשמצה כמו גז חרדל הוא הרג כ-85% מתוך 100 אלף ההרוגים כתוצאה מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה.
גז חרדל
עריכה
הגז שעליו דווח בהרחבה רבה והיה הגז היעיל מכולם במהלך המלחמה היה גז חרדל. הראשונים שהשתמשו בו היו הגרמנים ביולי 1917. הגרמנים סימנו את פגזי גז החרדל בצהוב ואילו בירוק את פגזי הכלור והפוסגן. גז חרדל אינו יעיל להריגה במידה רבה (אם כי בריכוז גבוה הוא יכול להרוג) אבל הוא יכול לפגוע ולשתק את האויב. גז חרדל כבד מן האוויר ולכן הוא מצטבר קרוב לאדמה. כאשר הוא מעורבב באדמה הוא נשאר פעיל למספר ימים, שבועות ואפילו חודשים. גז החרדל פגע בעור הקורבנות וגרם לשלפוחיות. בנוסף, הוא גרם לתחושת צריבה בעיניים ולהקאות. הגז יצר דימומים פנימיים וחיצוניים וקורבנותיו סבלו מכאבים קשים. פצועים קשה סבלו לעיתים עד 5 שבועות מהחשיפה לגז ובסופם מתו.
כניסת ארצות הברית למלחמה אפשרה למדינות ההסכמה להגדיל את יצור גז החרדל כך שזו תגבר משמעותית על הייצור של הגרמנים.
מערכות חימוש והגנה מפני הגז
עריכהבתחילה, שימוש מסיבי בגז התבצע על ידי שחרור הגז ממכלים עם כיוון הרוח כך שהוא ינשב לכיוון האויב. היתרון של שיטה זו היה בפשטותה. החסרון היה בכך שהצבא היה נתון לחסדי הרוח. להעברת גז באמצעות פגזי ארטילריה היה יתרון שבא לענות על החסרון במכלי גז. פגזי גז היו בלתי תלויים בכיוון הרוח והגדילו את טווח הפגיעה - כל מי שהיה בטווח הפגזים היה תחת סכנה.
במהלך המלחמה נוצר צורך להתמודד אל מול האיום החדש. אחד מאמצעי ההגנה החדשים שהוצגו במלחמה היה מסכת גז (מסכת אב"כ). המסכה לעיתים הייתה למעשה שק המונח על הראש בעת מתקפה כימית, כך שהבד ממנו היה עשוי השק היה חסין מפני גזים שונים, ובכך הגן על החיילים. הגזים הרעילים יכלו לפגוע גם בבעלי החיים ששימשו לצורכי המלחמה דוגמת סוסים וכלבים, ולכן פותחו גם עבורם מסכות גז[1].
סיום המלחמה ואחריה
עריכהלקראת סיום המלחמה איבד הנשק הכימי רבות מיעילותו שכן ברשות הכוחות היו אמצעי הגנה מתאימים. בשנים שלאחר המלחמה נעשה שימוש בגז כנשק במספר אירועים בהם לצד האחד היה יתרון בציוד על הצד השני. לדוגמה, בשנת 1920, במהלך מרד טמבוב, עשה הצבא האדום שימוש בנשק כימי.
השימוש בגז במלחמת העולם הראשונה גרם לכך שדעת הקהל הופנתה כנגד הנשק הכימי מה שהוביל ליצירת פרוטוקול ז'נבה.
בשטחי שדות הקרב לשעבר של החזית המערבית נותרו קבורים בקרקע מיליונים רבים של נפלי פגזי ארטילריה (קציר ברזל) וביניהם פגזי גז רבים. מספרם הרב מקשה על סילוקם והשמדתם, תהליך שיארך עוד שנים רבות, והם מהווים סיכון בריאותי חמור. המוני פגזי גז הוטלו לים לאחר המלחמה ומהווים אף הם סיכון בריאותי רב.
ראו גם
עריכה- קרב עזה השני - קרב שנערך בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה בו נעשה שימוש בנשק כימי.
- Dulce Et Decorum Est - שיר של משורר מלחמת העולם הראשונה וילפרד אוון העוסק במתקפת גז.
קישורים חיצוניים
עריכה
יובל מלחי, פרק 51: המלחמה הגדולה- חלק ז – הסיפור המדהים של פרופסור גז, באתר "קטעים בהיסטוריה", 5 במרץ 2012- יגאל שפי, הנשק הכימי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 105, תשרי תשס"ג, עמ' 41–84
