פתיחת התפריט הראשי
מצבת כורח במוזיאון הבריטי

גִִ̣נְדִבֻ הערבי שימש כמנהיג שבטים ערביים בצפון המדבר הסורו-ערבי במחצית המאה התשיעית לפנה"ס והוא האישיות הערבית הקדומה ביותר המוזכרת בתיעוד הארכאולוגי. שמו הופיע במצבת כורח כמנהיג ערבי שהשתתף בקואליציה האזורית שהתעמתה עם הצבא האשורי בקרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס. מוקד פעילותו היה, כנראה, סביב ואדי סירחאן בצפון המדבר הסורו-ערבי (צפון ירדן בימנו).

תוכן עניינים

תיעוד בארכאולוגיהעריכה

שמו של גינדיבו מופיע פעם אחת בלבד במצבת אבן שנכתבה בתקופת מלך אשור, שלמנאסר השלישי, ונמצאה בחפירות ארכאולוגיות ב-1861 ליד הכפר הכורדי כֻורְח, בדרום מזרח טורקיה. מצבה זו הוקמה ככל הנראה בסוף שנת 853 לפנה"ס, או בתחילת שנת 852 לפנה"ס, והיא מתארת את פעליו של שלמנאסר השלישי בשש השנים הראשונות לשלטונו, מאז 859 לפנה"ס.

בין המאורעות המתוארים במצבה, מתואר גם מסע המלחמה של המלך האשורי נגד קואליציית מלכים שהתקבצה נגדו במערב האימפריה בהנהגתו של אירחולני הארמי מלך חמת ובהשתתפותם של מלכים אחרים באזור כהדדעזר מארם דמשק ואחאב הישראלי. מסע המלחמה הסתיים בקרב קרקר.

בין המשתתפים בקרב מוזכר גם "גינדיבו הערבי": "...1,200 מרכבות, 1,200 פרשים, 20,000 רגלי של הדדעזר מדמשק; 700 מרכבות, 700 פרשים, 10,000 רגלי של אירחולני החמתי; 2,000 מרכבות, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי; 500 חיילים מגְבָל; 1,000 חיילים ממצרים; 10 מרכבות, 10,000 חיילים מערקת; 200 חיילים של מתנבעל הארוָדי; 200 חיילים מאוסנתו; 30 מרכבות 000[...] חיילים של אדנבעל מסִיָנֻ; 1,000 גמלים של גִנְדִבֻ הערבי; 00[...] חיילים של בעשא בן רחוב מהר אמנה; את 12 המלכים האלה הביא לעזרתו. הם עלו נגדי לקרב ומלחמה...".[1]

על פי הכתוב במצבה ניצח שלמנאסר השלישי את קואליציית המלכים, אולם על בסיס העובדה שנאלץ להלחם שוב באותו אזור בשנים הבאות, מעריכים חוקרים שתוצאות הקרב לא היו חד משמעיות.

מעבר לתיעוד זה אין כל מידע בממצאים הארכאולוגיים או בטקסטים אחרים על גינדיבו. אזכורו של גינדיבו כמנהיג ערבי, הוא למעשה הפעם הראשונה שמופיע בטקסטים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות שמו של מנהיג ערבי והמושג "ערבי" בכלל.

אונטולוגיהעריכה

השם גינדיבו הוא הגרסה של שמו בשפה האכדית, בה נכתבה מצבת כורח. חוקרים מעריכים ששמו המקורי היה גֻנְדֻב, גִנְדֻב, או גֻנְדָאב.[2] משמעות המילה בערבית היא חגב. השימוש בשם בעל חי לשמות אנשים מוכר בשפות השמיות, כפי שמוכרות דמויות כאלה במקרא (רחל, כלב בן יפונה, אלנתן בן עכבור וכדומה).

מעמדו ומוקד פעילותועריכה

בשל ההעדר המוחלט של מידע על גינדיבו מעבר לאזכורו הקצר במצבת כורח, לא ידוע דבר על מעמדו הרשמי, האזור בו פעל ונסיבות השתתפותו בעימות נגד אשור במחצית המאה התשיעית לפנה"ס. עם זאת, על בסיס ניתוח תעודות אשוריות אחרות, גיבשו חוקרים הערכה לגבי סוגיות אלה. במחקרו על הערבים בתקופה הקדומה מצביע ישראל אפעל על כך שתעודות קודמות ומאוחרות של שלמנאסר השלישי סביב מסע המלחמה בדמשק והחורן בשנת 841 לפנה"ס, או אחרי הכנעת המרד הארמי של בר-הדד השלישי ב-805 לפנה"ס, אינן מזכירות נוכחות או מעורבות ערבית. המסקנה, להבנתו, היא שלא הייתה באזור דמשק/החורן במאה ה-9 נוכחות ערבית, ומעורבותו של גינדיבו בקרב קרקר הייתה הרחק ממוקד מחייתו הקבוע. להערכתו, שבטו של גינדיבו שכן בעיקר במרחב צפון המדבר הסורו-ערבי, באזור ואדי סירחאן, צפונית לחצי האי ערב ממערב למסופוטמיה, או צפון ירדן המודרנית. להערכת אפעל, מעורבותו של גינדיבו בעימות עם אשור, וקשריו עם בן-הדד הארמי ואחאב הישראלי, משקפים אינטרסים כלכליים, בעיקר בתחום המסחר וחששו מפגיעה באינטרסים אלה כתוצאה מהתחזקות אחיזת שלמנאסר השלישי בדרכי המסחר באזור המערב שמי. להערכתו, גם אם ציון 1,000 הגמלים שברשותו הייתה הגזמה אשורית אופיינית למצבות כגון זו בכורח, הדבר כנראה שיקף את מעמדו המשמעותי והמוניטין שצבר כמנהיג בעל השפעה אזורית.[3]

גם מחקרו של יאן רצו (Jan Rest) באותו נושא מצביע על אזור ואדי סירחאן כמקור מושבו המשוער של גינדיבו ואף ממקד אותו לנווה המדבר באזור אל אזרק. על רקע מיעוט הפרטים הידועים על גינדיבו, ניתח רצו ציורי גמלים במצבות ותבליטים אשוריים. לטענתו, התיאור המתאים ביותר לגמליו של גינדיבו מצוי על תבליטי הברונזה שבשער העיר אִמְגֻר-אנליל (בלאוואת המודרנית) המתאר קרב בצפון סוריה בשנת 858 לפנה"ס. גמלים אלא נשאו אוכפי-כריות מאחורי דבשת הגמל (מכונה "אוכף דרום ערבי"). אופן רכיבה זה מרמז על שימוש בגמל כאמצעי מסחרי ולא קרבי (בו האוכף מורכב על מרכז הדבשת ומאפשר ירי חצים תוך כדי רכיבה.). על בסיס זה, מעריך רצו שתפקידו של גינדיבו בקרב קרקר היה לוגיסטי בעיקרו ולא השתתף בפועל בלחימה.[2]

בכל מקרה, הופעתו של גינדיבו במצבת כורח היוותה סנונית ראשונה להופעתם המרובה של ערבים בטקסטים אשוריים ובבליים מאמצע המאה התשיעית לפנה"ס על רקע החיכוך שהיו לאימפריות הללו לאורך כל המרחב הסורו-ערבי.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, ע"מ 10-11
  2. ^ 2.0 2.1 Jan Retso, The Arabs in Antiquity, London and New York: Routledge Curzon, 2003, Chapter 7.
  3. ^ Israel Eph'al, The Ancient Arabs, Jerusalem: The Magnes press, 1982, pp. 75-77