גלן גולד

פסנתרן קנדי

גלן הרברט גוּלדאנגלית: Glenn Herbert Gould;‏ 25 בספטמבר 19324 באוקטובר 1982) היה פסנתרן קנדי מפורסם, שנחשב על ידי רבים כגאון מוזיקלי ונמנה עם ענקי הפסנתרנים בני דורו, ועד היום מוכר כאחד הפסנתרנים הגדולים אי פעם.

גלן גולד
Glenn Gould
לידה 25 בספטמבר 1932
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 באוקטובר 1982 (בגיל 50)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Glenn Herbert Gold עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מאונט פלזנט עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1945–1982 (כ־37 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה, Malvern Collegiate Institute עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים CBS רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס גראמי לאלבום הקלאסי הטוב ביותר (1982)
  • פרס מולסון (1969)
  • פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1984)
  • היכל התהילה של המוזיקה הקנדית (1983)
  • היכל התהילה של גראמי (1985)
  • שדרת הכוכבים של קנדה (1998)
  • פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1983)
  • Grammy Award for Best Album Notes (1973)
  • פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1979)
  • פרס גראמי לסולן אינסטרומנטלי הטוב ביותר (ללא תזמורת) (1982)
  • פרס גראמי למפעל חיים (2013)
  • אישיות בעלת חשיבות היסטורית-לאומית עריכת הנתון בוויקינתונים
www.glenngould.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גולד פיתח גישה ייחודית וחדשנית לפיה יש למבצע מרחב רב של פרשנות אישית ליצירה המוזיקלית. נודע באישיותו הססגונית, במוזרויות ובפרובוקציות שבהן היה מעורב, ובזכות הקלטותיו מרובות ההשראה של המוזיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך.

תולדות חייו

עריכה

גלן גוּלד נולד כגלן גוֹלד (Glen Gold) בטורונטו שבמחוז אונטריו, קנדה, ילדם היחיד של ראסל ופלורנס גולד. ב-1939, כשהיה בן 7 בערך שינתה המשפחה את שמה מ-Gold ל-Gould עקב האנטישמיות ששררה בקנדה באותה תקופה. בהיותם פרסביטריאנים, הם לא רצו להיחשב בטעות ליהודים. גולד עצמו אמר לא אחת, ש"כשאנשים שואלים אותי אם אני יהודי, אני תמיד אומר להם שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתי יהודי"[1].

אימו, אשר סבה היה בן-דודו של אדוורד גריג, הייתה מורתו הראשונה לפסנתר. בגיל 9 החל ללמוד נגינה בפסנתר, ובגיל 10 למד אורגן ותאוריה ב"קונסרבטוריון המלכותי למוזיקה" בטורונטו. ב-1945 הופיע לראשונה בפני קהל (על אורגן), ושנה לאחר מכן ביצע את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר של בטהובן יחד עם התזמורת הסימפונית של טורונטו. הרסיטל הציבורי הראשון שלו נערך ב-1947, והרסיטל הראשון לרדיו הושמע ב-1950 בתאגיד השידור הקנדי. מאז, ובמשך 13 שנים החל לנוע במרתון של קונצרטים ברחבי העולם, וניגן עם מיטב התזמורות הפילהרמוניות כמו אלה של ברלין, וניו יורק. ב-1957 ערך גולד סיבוב הופעות בברית המועצות, והיה הצפון-אמריקאי הראשון שניגן שם מאז מלחמת העולם השנייה. הופעותיו כללו קטעים מאת באך וכן מוזיקה סדרתית מאת ארנולד שנברג ואלבן ברג, שדוכאה בעבר בברית המועצות בתקופת הריאליזם הסוציאליסטי. גולד חזר והביא למערב את המוזיקה של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ'. בחודש נובמבר 1958 הגיע גולד להופעות בישראל, ושהה שם חודש וחצי, במהלכן ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הופעתו זו עוררה הדים רבים גם בזכות נגינתו המופלאה שהוציאה את המבקרים מגדרם, אך גם בססגוניות שליוותה את ההופעה: התקנה ממושכת של השרפרף הקבוע שנשא עמו להופעות בכל מקום בעולם, המעיל הכבד שלבש עקב הצטננותו, ו-4 תנורי חימום שפוזרו סביב כיסאו. גולד נהג להופיע ללא נעליו, וכן נהג לחמם את ידיו וזרועותיו במים חמים לפני עלייתו לבמה.

 
גלן גולד בימי ילדותו
 
גלן גולד כנער צעיר
 
פסל של גלן גולד בטורונטו

ביקוריו במקומות שונים בעולם, מחלותיו, ועניינים טכניים כמו פסנתר כנף שלא תאם את רצונותיו, הותירו בו חותם של יאוש ואכזבה מנדודיו בעולם. ככל שהוכרה גאוניותו וגברה תהילתו, חש גולד עייפות מהנגינה בפני קהל, עד כדי תחושה כאילו הופעותיו הופכות לעניין טכני. ב-10 באפריל 1964, בהיותו בגיל 32 בלבד, הופיע גולד בציבור בפעם האחרונה בלוס אנג'לס, קליפורניה. את הסיבות לפרישתו הסביר בתקליט יוצא דופן שהפיק באולפן בו הוא נשמע משוחח עם מפיק תקליטיו, ובין יתר הסיבות הזכיר גם את ביקורו בישראל. תקליט זה שהופץ במאות אלפי עותקים, נתן למבקריו ומעריציו הזדמנות נדירה לחדור אל נבכי נפשו המיוסרת, ואל עולמו הפנימי, מהם שאב את ההשראה לנגינתו. גולד הופיע בכ-200 קונצרטים בלבד.

במשך שארית חייו התרכז בהקלטות, כתיבה ושידור ברדיו. הקלטותיו עוררו ביקורת בגלל הטכניקה שנראתה חדשנית באותם ימים: הוא הקליט את יצירותיו באולפן פעם אחר פעם עד שהיה מרוצה מהביצוע, וערך ו"בישל" את ההקלטה. ביצועיו המוקלטים, שנמכרים עד היום, ידועים גם בזכות מנהגו לזמר בקולו גם בהקלטות מוקפדות ומלוטשות. גולד גם כתב והקליט ביקורות והערות למוזיקה שניגן, וצירף אותן להקלטות. הקלטותיו אלה נמכרו בכמויות רבות.

גולד נפטר בטורונטו ב-1982 בעקבות שבץ[2] ונקבר בבית הקברות Mount Pleasant Cemetery. שנים לאחר מותו, וכמו בחייו, עוררה נגינתו פולמוס. מעריציו מדברים על פרשנותו הגאונית למוזיקה, ויש מוזיקאים הנשבעים כי המוזיקה שלו שינתה את חייהם. מתנגדיו טוענים נגד גישתו החדשנית שאיפשרה חופש כה רב למבצעים.

כישוריו ואישיותו המיוחדת של גולד שימשו רקע לסופר האוסטרי תומאס ברנהרד, שביסס עליו את עלילת הרומן "הטובע", שנכתב שנה אחרי פטירתו של גולד, ב-1983.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Kevin Bazzana, "Wondrous Strange: The Life and Art of Glenn Gould", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2005, עמ' 24-26
  2. ^ יואב אלון, מת הפסנתרן גלן גולד, מעריב, 5 באוקטובר 1982