גלן טטלי
גְלֶן טֶטְלי (באנגלית: Glen Tetley; 3 בפברואר 1926 – 26 בינואר 2007) היה רקדן בלט, רקדן מודרני, וכוריאוגרף אמריקאי, ששילב בלט עם מחול מודרני ביצירותיו, שהבולטת בהן היא היצירה Pierrot Lunaire.
 | |
| לידה |
3 בפברואר 1926 קליבלנד, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
26 בינואר 2007 (בגיל 80) פאלם ביץ', ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
מכללת פרנקלין ומרשל |
| פרסים והוקרה |
Queen Elizabeth II Coronation Award |
  | |
ביוגרפיה עריכה
גְלֶנפֿוֹרְד אנדרו טֶטלי הבן נולד בקליבלנד, אוהיו.[1] בזמן שלמד רפואה, גילה טטלי תשוקה למחול. לאחר שסיים את לימודיו במכללת פרנקלין ומרשל ב־1946, עבר לניו יורק כדי ללמוד מחול.[2]
כשהתחיל לעבוד כרקדן ב־1948, רקד בהפקה בברודוויי של המחזמר Kiss Me, Kate, עם מחול מאת האניה הולם, וב־1959 הופיע ב"ג'ונו", כמו גם עם בלט האופרה של ניו יורק, תיאטרון המחול האמריקאי של ג'ון באטלר, ועם בלט ג'ופרי, שטטלי היה בין מייסדיו.[2] מאוחר יותר רקד עם תיאטרון הבלט האמריקאי ועם להקת Ballets USA של ג'רום רובינס.[2] הסגנון הכוריאוגרפי של טטלי נובע מהתנסויותיו עם מורים למחול מודרני כמו הולם ומרתה גרהם, כמו גם מהתקופה שבילה עם מורים לבלט כמו אנטוני טיודור ומרגרט קראסקה.[3] בשל המורשת הכפולה הזו בהכשרתו במחול, הכוריאוגרפיה של טטלי היא שילוב מובהק בין בלט לבין מחול מודרני.[4] טטלי רצה להשיג שילוב של "הארציות הגשמית של המחול המודרני עם הליריקה השמיימית של הבלט הקלאסי".[5] מרי הינקסון, רקדנית לשעבר בלהקה המקורית של מרתה גרהם, סייעה לטטלי ברחבי העולם. הידע שלה בטכניקת גרהם עזר להכשיר רקדני בלט לכוריאוגרפיה של טטלי.
כוריאוגרפיה עריכה
אותו שילוב בין בלט למחול מודרני היה סימן ההיכר של הכוריאוגרפיה של טטלי. הוא יצר כוריאוגרפיה עבור למעלה מ־50 בלטים, וכמה מלהקות המחול המפורסמות בעולם. יצירת הבכורה שלו ככוריאוגרף הייתה "פיירו הסהרורי" משנת 1962,[6] שאותה יצר עבור הלהקה הקאמרית החדשה שהקים.[2] היצירה התבססה על יצירה מוזיקלית באותו שם מאת המלחין ארנולד שנברג. אף על פי שזו הייתה יצירת הביכורים שלו, רבים מחשיבים אותה לאחד משיאי יצירתו.[2] יצירות כוריאוגרפיה נוספות של טטלי:Contredances, Gemini, Odalisque, Ricercare, פולחן האביב, Sargasso, Sphinx, ו־Voluntaries.[7] טטלי עבר לאירופה והפך למנהל האמנותי של תיאטרון המחול ההולנדי ב־1969 ובבלט שטוטגרט. בשטוטגרט גם רקד בין השנים 1974–1976, ואז חזר לאמריקה הצפונית כדי לעבוד עם הבלט הלאומי של קנדה.[7] במהלך שהותו באירופה ובקנדה, יצר טטלי יצירות כוריאוגרפיה חדשות רבות, כגון "אליס" ב־1986 עבור הבלט הלאומי של קנדה.[2] כשעקר מארצות הברית, רבים בקהילת המחול האמריקאית עסקו או בבלט או במחול מודרני, אך לעולם לא בשניהם. יש הסבורים שבגלל הנוקשות וחוסר היכולת לקבל את המיזוג של מחול מודרני ובלט, עבר טטלי לאירופה, שם האווירה הייתה חופשית יותר מבחינה אמנותית.[8]
סגנון עריכה
הכוריאוגרפיה של טטלי תוארה כבעלת "עוצמה לוהבת, תנועת דחף מתפתלת ללא הפסקה, וגופניות חושנית".[2] טטלי אינו יוצר בכוונה יצירות מופשטות, אך הוא משתמש בתנועה על מנת "להעביר את ההרהורים שלו על נושאים מהמיתוס, המוזיקה, התיאטרון והספרות".[2]
חיים אישיים עריכה
במשך 40 שנה קיים זוגיות עם גבר בשם סקוט דאגלס.[9] ב־26 בינואר 2007 מת טטלי בפלורידה, בגיל 80, בעקבות מאבק בסרטן העור. רקדנים כגון קארן קין, חברת הבלט הלאומי של קנדה, זוכרים את טטלי ככוריאוגרף בעל "דרישה אכזרית למחויבות אמנותית מוחלטת", בעוד דייוויד אלן נזכר שטטלי "עורר את הדמיון שלך וגרם לך להסתכל על עצמך באופן שונה".[8] בין חברי הלהקה הקאמרית שלו היה כריסטופר ברוס, הרקדן מוביל ביצירתו הבולטת, "פיירו הסהרורי", שמציין את טטלי כאחת מההשראות שלו.
קישורים חיצוניים עריכה
- טור "אחרי מות" על טטלי בניו יורק טיימס (אנגלית)
- טור "אחרי מות" על טטלי בגרדיאן (אנגלית)
- גלן טטלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Allen Robertson, "Glen Tetley", in International Encyclopedia of Dance, vol. 6, ed. Selma Jeanne Cohen (New York: Oxford University Press, 1998), 145.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Allen Robertson, "Glen Tetley".
- ^ American Ballet Theatre, "Glen Tetley".
- ^ Glen Tetley, in Encyclopædia Britannica.
- ^ Michael F. Crabb, Glen Tetley (1926-2007), Dance Magazine, January 2007.
- ^ "Pierrot Lunaire". American Ballet Theatre. 2008. נבדק ב-22 באוקטובר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 American Ballet Theatre, "Glen Tetley".
- ^ 1 2 Michael F. Crabb, "Glen Tetley (1926-2007)".
- ^ Dunning, Jennifer (27 במרץ 1996). "Scott Douglas, 70, a Dancer and Ballet Choreographer". הניו יורק טיימס. p. D21.
{{cite news}}: (עזרה)