גרייס שרווד

גרייס וייט שרווד (16601740), אשר מכונה "המכשפה מפונגו" (Witch of Pungo), היא האדם הידוע האחרון שהורשע בכישוף בווירג'יניה. שרווד, שהייתה חקלאית מרפאה ומיילדת, הואשמה על ידי שכניה בכישוף והועמדה לדין מספר פעמים בעוון זה.

גרייס וייט שרווד
Grace White Sherwood
לידה 1660
פונגו, וירג'יניה
פטירה 1740 (בגיל 80 בערך)
וירג'יניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1740 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע חקלאית, מרפאה, מיילדת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייהעריכה

שרווד נולדה בשנת 1660 בווירג'יניה, ככל הנראה בפונגו (אנ') שבמחוז הנסיכה אן (אנ'), לג'ון וייט, נגר וחקלאי[1] בעל שורשים סקוטיים וסוזן וייט, ממוצא אנגלי.[2]

באפריל 1680 נישאה בכנסיית לינהאבן פאריש[3][4][5] לג'יימס שרווד, בן למעמד מכובד ובעל קרקע קטנה. לזוג נולדו שלושה בנים.

אביה נתן לזוג הטרי 50 דונם מקרקעותיו, ובמותו בשנת 1681 הוריש להם את שארית 145 הדונם עליהם הייתה החווה שלו.[1] משפחת שרווד הייתה ענייה וגרה באזור המיושב ברובו על ידי בעלי קרקעות קטנות.[6][7][1] בנוסף לחקלאות, גרייס גידלה את צמחי המרפא שלה, בהם השתמשה לרפא בני אדם ובעלי חיים. שרווד גם עבדה כמיילדת.[8]

ב-1701 נפטר אביה, וגרייס ירשה את רכושו ולא נישאה בשנית.[1][9][4]

לא נמצאו איורים או ציורים של שרווד, אך עדויות חדשות[דרושה הבהרה] מתארות אותה כגבוהה, מושכת ובעלת חוש הומור מפותח. בשעות עבודתה בחווה לבשה שרווד מכנסיים במקום שמלה, לבוש לא טיפוסי לנשים באותה התקופה. נאמר כי שילוב זה של בגדים ומראה טוב משך גברים רבים והכעיס את נשותיהם.[10][1] הביוגרפית וחסידה של שרווד, בלינדה נאש, העריכה כי שכניה של שרווד קינאו בה ועלילות ה"כישוף" נועדו "להעלים" אותה ולהשתלט על רכושה.[1] שרווד נתבעה בעשרות תביעות כמתגוננת, ולעיתים תבעה אחרים על הוצאת דיבה.[1]

מעשי כשפים בווירג'יניהעריכה

הימצאותם של מכשפות וכוחות שטניים היו מובנים מאליהם עבור המתיישבים האמריקאים. התנהגות מוזרה שימשה סממן מזהה למכשפות,[11] ומעשיהן נחשבו "עבודת השטן".[12][13][7] כבר ב-1626, 19 שנים לאחר הקמת ג'יימסטאון, חבר מושבעים גדול התכנס כדי לקבוע האם גודוויף ג'ואן רייט הייתה מכשפה, מכיוון שככל הנראה חזתה את מותן של שלוש נשים ונטען שגרמה לתחלואה כנקמה על כך שלא נלקחה כמיילדת. אין תיעוד לתוצאות המשפט.[13]

בניגוד לעבירות רכילות, הכפשה ויחסי מין אסורים, אשר נחשבו "איום ליציבות החברה", ההנהגה בווירג'יניה השתדלה להימנע ממשפטים בנושאי כישוף, שנחשבו מעוררי מחלוקת.[7]

בניגוד למספר מדינות אחרות, האחריות להוכחת האשמה בבתי המשפט בווירג'יניה הוטלה על התובע.[7] בנוסף, לרוב התעלמו מראיות הנוגעות לעניינים על-טבעיים.[7] בווירג'יניה הוכחת האשמה נעשתה על ידי חיפוש "סימן המכשפה" על גוף הנאשם או באמצעות "מבחן המים" (הכנסת הנאשם למים כשהוא כבול. לפי האמונה, המים נחשבים טהורים ולכן "ידחו" מכשפות ויגרמו להן לצוף, ואילו חפים מפשע ישקעו.) במקרים רבים שופטים זיכו את הנאשם מכיוון שלא הוכחה אשמתו, וחשפו את התובעים לתביעת דיבה.[14][9][7] פרנסיס פולארד מאגודת ההיסטוריה של וירג'יניה טוען "היה זה די ברור שוירג'יניה ניסתה כבר בשלב מוקדם להניא את הטוענים למעשי כשפות מלהגיש תביעה, עקב הבעיתיות שבנושא."[10] שורשי החשש מפני מכשפים בווירג'יניה נעוצים בתרבות המקומית יותר מאשר בדת, אף על פי שלעיתים שני התחומים התערבו זה בזה.[7] בדרום מזרח וירג'יניה (היכן שממוקמת פונגו) היו יותר האשמות בכישוף מאשר באזורים אחרים. לפי לסלי מ. ניומן, ייתכן והסיבה לכך היא העוני באזור והיעדר אליטה תרבותית שתרסן את גל התביעות.[7]

אף על פי שרק מעט תיעוד מווירג'יניה של אותה התקופה שרד,[6] 19 תיקי כישוף נדונו שם במהלך המאה ה-17, אך כולם למעט אחד הסתיימו בזיכוי.[7][10] ההרשעה היחידה הייתה של אדם שהורשע במעשה כישוף בשנת 1656 ונידון ל-10 מלקות והגליה מהמחוז.[15][16][17] עם זאת, ב-1736, בית המשפט ביוירג'יניה הזכיר כי כשפות עדיין נחשבת כפשע, ומי שיורשע בפעם הראשונה יסומן באות קלון וייכלא לתקופה של עד שנה.[6] ב-1745, ג'ון קרייג, כומר פרסביטריאני במחוז אוגוסטה, וירג'יניה, טען בנחרצות למעשי כישוף לאחר שבנו נפטר וכמה מבעלי החיים שלו מתו גם כן ובתגובה הואשם בשימוש באומנות הרוע בנסיונותיו להתחקות אחר האחראי. לא הוא ולא מי שתבע אותו הביאו את טענותיהם לבית המשפט. משפט הכישוף האחרון בווירג'יניה התקיים בשנת 1802 במחוז ברוק, אשר במערב וירג'יניה של ימינו. במקרה זה, טען זוג כלפי אישה שהייתה מכשפה ובסופו של דבר נפסק כי מדובר בהוצאת דיבה.[18]

נראה כי שיטת המשפט על ידי מים (להכניס את הנאשם למים כשהוא כבול, כדי לראות אם הוא צף) הייתה בשימוש רק פעם אחת בווירג'יניה, במשפטה של גרייס שרווד.[18][10]

האשמות נגד שרוודעריכה

תביעות ראשוניות של כישוףעריכה

שרווד הואשמה לראשונה בכישוף במשפט שנערך בתחילת 1697, במהלכו ריצ'רד קאפס טען כי השתמשה בכישוף שגרם למות השור שלו. בית המשפט לא קיבל את ההאשמות[3] ומשפ' שרווד הגישה תביעה על הוצאת דיבה נגד קאפס שבוטלה כאשר הצדדים הגיעו להסכם.[19] ב-1698, שרווד הואשמה על ידי השכן שלה, ג'ון גיסבורן בכישוף החזירים ויבול הכותנה שלו. בית המשפט לא פעל בעקבות ההאשמה הזו, ותביעת דיבה נוספת מצד משפחת שרווד נכשלה גם כן. באותה שנה אליזבת ברנס טענה כי שרווד לבשה צורה של חתול שחור, נכנסה לביתה, קפצה מעל המיטה שלה, הכתה אותה ויצאה דרך חור המנעול. שוב, הטענות לא הגיעו לכדי אישום, ותביעת הדיבה לא הצליחה גם כן. עבור כל אחת מתביעות השווא נאלצו גרייס ובעלה לשלם את הוצאות המשפט.[2][19][9][3]

על פי מאמרו של ריצ'רד ביל דייוויס על "כישוף" בווירג'יניה, באותו הזמן "נמאס למחוז הנסיכה אן מגב' שרווד כמטרד".[13] בשנת 1705 שרווד הייתה מעורבת במריבה עם שכנה, אליזבת' היל.[20] שרווד תבעה את היל ואת בעלה על תקיפה, ב-7 בדצמבר 1705, זכתה בפיצויים בסך עשרים שילינג (1 לירה שטרלינג).[20] ב-3 בינואר 1706, מר וגברת היל האשימו את גרייס שרווד בכישוף וב-7 בפברואר 1706, בית המשפט הורה לה להופיע למשפט בגין כישוף אליזבת' היל, וגרימת הפלת הריונה.[15][21]

משפט על ידי מיםעריכה

 
חריטה מהמאה ה-17 של מבחן המים, בדומה לזה שנערך לשרווד

ההליכים חודשו במרץ 1706, השופטים ביקשו לזמן שתי קבוצות מושבעות, שיורכבו שתיהן מנשים בלבד. הראשונה נדרשה לחפש בביתה של שרווד דמויות שעווה או חרסינה שיכולו להצביע על היותה מכשפה. השנייה נדרש לבדוק על גופה עדויות להנקת שדים.[7][6] בשני המקרים, חוסר היענות מצד התושבים המקומיים הקשה על איסוף המושבעים, ושתי קבוצות המושבעים סירבו לבצע את החיפוש.[13][15] ב-7 במרץ 1706, שרווד נבדקה על ידי חבר מושבעים של 12 "נשים מבוגרות ויודעות דבר" אשר מונו לחפש את הסימנים על גופה. הם גילו שני "סימנים שאינם דומים לשלהן או לשל נשים אחרות".[20] בראש חבר מושבעים זה עמדה אליזבת בארנס, מי שבעבר האשימה את שרווד בכישוף.[5]

גם הרשויות הקולוניאליות וגם בית המשפט המחוזי סירבו להכריז על שרווד כמכשפה משום שסברו שאין מספיק ראיות.[9] ב-16 באפריל הורה בית המשפט המחוזי לבחון את המקרה באופן מעמיק יותר. כדי להגיע לבית המשפט בכל פעם, נאלצה שרווד לעבור 16 ק"מ מביתה.[15][3]

ב-2 במאי 1706, שופטי בית המשפט העליון ציינו, כי בכל ההאשמות נגד שרווד קיים "חשד גדול".[7] כתוצאה מכך, שריף המחוז לקח את שרווד למעצר, אך היא לא נאזקה עקב מראה והתנהגותה הטובים.[20] ב-5 ביולי 1706, הורה בית המשפט העליון לשפוט את שרווד באמצעות "מבחן המים". גשם כבד גרם לדחיית המבחן עד ל-10 ביולי.[22] שרווד נלקחה לכנסייה הקהילתית, הושבה על שרפרף וצוותה לבקש מחילה על מעשי הכישוף שהואשמה בהם.[20] היא השיבה: "אני לא מכשפה, אני מרפאה."[3]

 
מפרץ "הטבעת המכשפה" כפי שנראה מהקצה הצפוני של דרך "הטבעת המכשפה" בווירג'יניה ביץ'. זה המקום בו נערך מבחן המים של גרייס שרווד.

ב-10 ביולי 1706, בערך ב-10 בבוקר, שרווד נלקחה בדרך העפר המוכרת כיום בתור "כביש הטבעת המכשפה",[11][10] אל מטע ליד שפך נהר לינהאבן.[23][20] החדשות התפשטו במהרבה, והאירוע משך אנשים מכל רחבי המושבה.[3] אחדים החלו לצעוק "הטביעו את המכשפה!"[10] על פי עקרונות מבחן המים, אם שרווד תצוף היא תחשב אשמה בכישוף ואם לא - תוכח חפותה. בית המשפט הורה לנקוט באמצעי זהירות כדי לשמור על חייה.[16]

חמש נשים חיפשו על גופה העירום של שרווד על גדת הנהר אביזרים בהם היא עשויה להיעזר כדי להשתחרר מהכבלים, ולאחר מכן כיסו אותה בשק.[20] שישה שופטים פיקחו על המבחן מסירה ששטה על הנהר במרחק 180מטר משם.[10][3] בסירה אחרת היו השריף, המושל, ושרווד עצמה. רגע לפני שנדחפה משפת הסירה מסופר כי שרווד אמרה: "עוד לפני שייגמר היום, כולכם תקבלו עונש קשה יותר משלי".[10] כפותה בכל גופה - אגודל ימין אל בוהן רגל שמאל ואגודל שמאל אל בוהן רגל ימין - הושלכה אל הנהר[17], ומייד צפה על פני המים.[9] השריף כרך ספר תנ"ך כבד סביב צווארה אשר גרם לה לשקוע. למרות זאת שרווד נחלצה מכבליה, וצפה אל פני השטח, ובכך שוכנעו הצופים הרבים שהיא מכשפה. כאשר נמשתה מהמים גשם שוטף החל לרדת, מרטיב את הצופים[18][10] ושרווד נכלאה עד להמשך ההליכים.[20]

בעקבות מבחן המיםעריכה

מה שקרה לשרווד מאז שנכלאה אינו ברור מכיוון שתיעוד רב מבתי המשפט אבד.[24][6] היא בילתה זמן לא ידוע בכלא הסמוך לכנסיית לינהאבן,[20] ככל הנראה כשבע שנים ותשעה חודשים.[18] היא זומנה ל"משפט המשך" איך לא קיים תיעוד של משפט נוסף בעניינה ולפיכך, ייתכן שהאישומים בוטלו בשלב מסוים.[20] ייתכן ששרווד שוחררה מתישהו לפני 1714, משום שבשנה זו היא חזרה לשלם את המיסים על הקרקע שבבעלותה, אשר נפדתה בחזרה משלטונות המחוז. שרווד חיה את שארית חייה בשלווה עד למותה ב-1740, בגיל 80 בערך.[8][10][3] בצוואתה הותירה 5 שילינג לבנה ריצ'רד ו5 שילינג לבנה ג'יימס. את היתר הורישה לבנה הבכור, ג'ון.[1]

על פי האגדה, בניה של שרווד הניחו את גופתה ליד האח. גופתה נעלמה בין הגחלים עם משב רוח שירד במורד הארובה, והשאירה אחריה טביעות רגלים מטושטשות.[9] שרווד נקברה בקבר לא מסומן מתחת לכמה עצים בשדה קרוב לצומת הדרכים "המעבורת של פונגו" ו"הנסיכה אן" בווירג'יניה ביץ'.[3] סיפורים על כך שהשטן לקח את גופתה, סערות על טבעיות, ושוטטות חתולים שחורים התעוררו במהירות לאחר מותה. גברים מקומיים הרגו את כל החתולים שיכלו למצוא, מה שגרם ככל הנראה למכת חולדות ועכברים במחוז בשנת 1743.[1] ביתה של שרווד עמד על תילו יותר מ-200 שנים עד שנשרף בשנות ה-90.[25]

מורשתהעריכה

 
שלט הרחובות שרווד ו"הטבעת המכשפה" בווירג'יניה ביץ'.
 
מצבת הזיכרון של שרווד

הסיפור של גרייס שרווד לא היה ידוע ברבים עד שהסופרת וההיסטוריונית של וירג'יניה ביץ' לואיזה ונאבל קייל (Louisa Venable Kyle) כתבה אודותיה ספר לילדים ב-1973 שנקרא' "המכשפה מפונגו" - אוסף של שבעה סיפורי עם מקומיים שנכתב כבדיוני, אף על פי שהתבסס על אירועים היסטוריים.[26][8] הסיפור של שרווד אומץ ל"בכי מכשפה!" (Cry Witch) - דרמה משפטית המתרחשת בויליאמסבורג הקולוניאלית, בירתה המוקדמת של וירג'ניה.[10]

פסל בדמותה, שעוצב על ידי הפסל רוברט קנינגהם מקליפורניה, הוצב באפריל 2007 ליד בית החולים "סנטרה בייסייד" על שדרת העצמאות בווירג'יניה ביץ', קרוב למיקום בית המשפט של המושבה ולנקודת ההטבעה.[27][28] היא פוסלה נושאת סל המכיל שום ורוזמרין, לציון מומחיותה בצמחי מרפא, ולצידה דביבון, כסמל לאהבתה לבעלי חיים. המקום בו בוצע מבחן המים והקרקע הסמוכה כונו "מפרץ הטבעת המכשפה" ו"נקודת הטבעת המכשפה". מקטע של כביש 190 בווירג'יניה ביץ' נקרא "דרך הטבעת המכשפה". אגדה מקומית בווירג'יניה ביץ' קובעת כי הרוזמרין הגדל שם בא מצמח יחיד אשר שרווד הביאה בתוך קליפת ביצה מאנגליה.[9][29] בנוסף לכתיבת הביוגרפיה של שרווד, בלינדה נאש פעלה ללא לאות כדי שתוענק לה חנינה.[30]

ב-10 ביולי 2006, יום השנה ה-300 להרשעתה של שרווד, טיהר המושל טים קיין רשמית את שמה, מתוך הכרה כי המקרה שלה היה עיוות דין (אנ').[18] שחזורים שנתיים של משפט המים של שרווד התרחשו מאז 2006.[31][32] על-פי התושבים המקומיים, כתם אור נע, המיוחס להיות רוחה חסרת המנוחה של שרווד, עדיין מופיע בכל יולי במקום בו נזרקה אל המים.[28]

ב-2014, מצבת זיכרון הונחה על גן צמחי מרפא של הכנסייה האפיסקופלית - אולד דוניישן, בה נהגה גרייס שרווד להתפלל.[33]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Bond, Edward (2000). Damned Souls in a Tobacco Colony: Religion in Seventeenth-Century Virginia. Macon, GA: Mercer University Press. מסת"ב 0-86554-708-4.
  • Gilbert, Lillie; Nash, Belinda; Norred-Williams, Deni (2004). Ghosts, Witches & Weird Tales Of Virginia Beach. Virginia Beach, VA: Eco Images. מסת"ב 0-938423-12-6. (באנגלית)
  • Hardy, Michael; Geroux, Bill (July 11, 2006). "Ding dong, the stigma's gone". Richmond Times-Dispatch. (באנגלית)
  • Kyle, Louisa Venable (November 1973). The Witch of Pungo, and Other Historical Stories of the Early Colonies. Virginia Beach, VA: Four O'Clock Farms. מסת"ב 978-0-927044-00-4. (באנגלית)
  • Levermore, C. H.; Burr, George L.; Jameson, J. Franklin (October 1914). "Narratives of the Witchcraft Cases, 1648-1706 by George L. Burr". American Historical Review. Bloomington, IN: American Historical Association. 20 (1): 164–166. doi:10.2307/1836141. (באנגלית)
  • Norton, Mary Beth; Ray, Benjamin (September 2003). "Salem Witch Trials Documentary Archive and Transcription Project by Benjamin Ray". The Journal of American History. Bloomington, IN: Organization of American Historians. 90 (2): 747–748. doi:10.2307/3659596. Discusses Burr's work (באנגלית)
  • Weisman, Richard (1985). Witchcraft, Magic and Religion in 17th-Century Massachusetts. Amherst, MA: University of Massachusetts Press. (באנגלית)
  • Writer's Program of the Works Projects Administration of the State of Virginia (1941). Virginia: A Guide To The Old Dominion. New York: Oxford University Press. p. 142. מסת"ב 978-1-60354-045-2. (באנגלית)
  • "Grace Sherwood". (באנגלית)
  • "Notes and Queries". The Virginia Magazine of History and Biography. Richmond, VA: Virginia Historical Society. 34 (3): 278–279. July 1926. The Virginia Magazine of History and Biography. (באנגלית)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 צ'ונינג, אלפאוס ג'יי (2006). Haunted Virginia Beach. Charleston, SC: History Press. מסת"ב 978-1-59629-188-1.
  2. ^ 1 2 נאש, בלינדה; שיטס, דניאל (2012). A Place in Time: The Age of the Witch of Pungo. Virginia Beach, VA: W. S. Dawson Company. מסת"ב 1-57000-107-3.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Grace Sherwood – the Witch of Pungo (1660–1740)". Old Donation Episcopal Church. 2010.
  4. ^ 1 2 ויטקובסקי, מוניקה סי. (15 באוגוסט 2012). "Grace Sherwood (ca. 1660–1740)". Encyclopedia Virginia. Virginia Foundation for the Humanities.
  5. ^ 1 2 קמפבל, בוורלי (30 בדצמבר 1934). "When Virginia Ducked Milady Witch". Richmond Times-Dispatch.
  6. ^ 1 2 3 4 5 יום, איבור נואל (2005). Something From The Cellar. Williamsburg, VA: The Colonial Williamsburg Foundation. מסת"ב 978-0-87935-229-5.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ניומן, לינדסי מ. (3 באפריל 2009). Under an Ill Tongue: Witchcraft and Religion in Seventeenth-Century Virginia (PDF) (Thesis MA (History) thesis). Virginia Polytechnic Institute and State University.
  8. ^ 1 2 3 "פונגו". Princess Anne County/Virginia Beach Historical Society.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Department of Public Libraries (2006). "4. Witches and Witchcraft". The Beach: A History of Virginia Beach, Virginia (מהדורה 3rd). Virginia Beach, VA: וירג'יניה ביץ'. מסת"ב 978-0-9779570-0-2.
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 "Va. Woman Seeks To Clear Witch of Pungo". USA Today. Associated Press. 9 ביולי 2006.
  11. ^ 1 2 "The Haunting of Witchduck Road". Virginiabeach.com.
  12. ^ היל, כריסטופר (1972). The World Turned Upside Down: Radical Ideas during the English Revolution. ניו יורק: Viking Press. מסת"ב 0-14-013732-7.
  13. ^ 1 2 3 4 דייוויס, ריצ'רד בייל (אפריל 1979). "The Devil in Virginia in the Seventeenth Century". The American Historical Review (Richmond, VA: Virginia Historical Society) 65 (2). JSTOR 4246295.
  14. ^ "The Good Luck Horseshoe". The William and Mary Quarterly (Williamsburg, VA: College of William and Mary) 17 (4). 1909. JSTOR 1915528.
  15. ^ 1 2 3 4 באר, ג'ורג' לינקולן (1914). Narratives of the Witchcraft Cases 1648–1706. ניו יורק: Charles Scribner's Sons.
  16. ^ 1 2 זלצר, ריצ'רד. "Grace Sherwood, the witch of Virginia". סאמיזדאט. Note: this is a transcript in modern English, with shorthand expanded, of the Burr book.
  17. ^ 1 2 "Witchcraft in Virginia". The William and Mary Quarterly (Williamsburg, VA: College of William and Mary) 1 (3). ינואר 1893. JSTOR 1939689.
  18. ^ 1 2 3 4 5 באריסיק, סוניה (10 ביולי 2006). "Va. Gov. Gives Informal Pardon to Witch". The Washington Post.
  19. ^ 1 2 ירסינסקה, Amy Waters (2002). Virginia Beach: A History of Virginia's Golden Shore. Charleston, SC: Arcadia Publishing. מסת"ב 978-0-7385-2402-3.
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ג'יימס אדוארד ו. (ינואר 1895). "Grace Sherwood, the Virginia Witch". The William and Mary Quarterly. Williamsburg, VA: College of William and Mary. 3 (3). JSTOR 1914774
  21. ^ James, Edward W. (January 1895). "Grace Sherwood, the Virginia Witch". The William and Mary Quarterly. Williamsburg, VA: College of William and Mary. 3 (3). JSTOR 1914774.
  22. ^ קושינג, ג'ונתן פיטר (1833). "Record of the Trial of Grace Sherwood in 1705 Princess Anne County for Witchcraft". Collections of the Virginia Historical and Philosophical Society 95. Richmond, VA: Virginia Historical and Philosophical Society. Note: includes transcripts of legal proceedings.
  23. ^ "Grace Sherwood – The One Virginia Witch". Harper's New Monthly Magazine (ניו יורק: Harper & Brothers) 69. 1884.
  24. ^ באטלר, ג'ון (אפריל 1979). "Magic, Astrology, and the Early American Religious Heritage, 1600-1760". The American Historical Review (אוקספורד: Oxford University Press on behalf of the American Historical Association) 84 (2): 317–46. doi:10.2307/1855136. JSTOR 1855136. PMID 11610526.
  25. ^ תמונת ביתה של גרייס שרווד.
  26. ^ גיבסון, מריון (2007). Witchcraft Myths in American Culture. Milton Park, Abingdon: Routledge. מסת"ב 978-0-415-97977-1.
  27. ^ באטס, דניס ווטסון (24 במרץ 2007). "Statue of exonerated 'Witch of Pungo' finds place to rest". The Virginian-Pilot.
  28. ^ 1 2 אדמס, קאת'י (1 ביוני 2009). "What's in a name? Virginia Beach's Witchduck Road". The Virginian-Pilot.
  29. ^ באותה הקופה היה זה מקובל להגן על זרעים באמצעות קליפת ביצה. נראה כי סיפור זה הוא גרסה של סיפור אחר לפיו כאשר נגמר לשרווד הרוזמרין, היא חתרה בתוך קליפת ביצה אל ספינה במעגן, כישפה את האדם היחיד שהיה על הסיפון ושטה בן-לילה לאנגליה ובחרה. גרסה אחרת של הסיפור מתארת אותה שטה אל הים התיכון בקליפת ביצה. ראוCampbell 1934, Harpers 1884, pp. 99–102
  30. ^ שפירא, איאן (12 ביולי 2006). "After Toil and Trouble, 'Witch' Is Cleared". The Washington Post.
  31. ^ "Pardoning the Witches". Wethersfield Historical Society. 20 ביוני 2012.
  32. ^ באטס, דניס ווטסון (10 ביולי 2006). "Witch of Pungo pardoned by governor after 300 years". The Virginian-Pilot.
  33. ^ קליבלין, מארי בת' (2014). "Witch of Pungo's church dedicates marker to her". hamptonroads.com.