הגליה

צורת ענישה

הגליהאנגלית: Penal transportation) היא צורת ענישה שבמסגרתה נשלח אדם לרצות את עונשו, לרוב אחרי משפט, במקום מרוחק, לעיתים קרובות במושבת עונשין לזמן מוגדר. גם במקרים בהם האסירים שוחררו לאחר ריצוי העונש, לעיתים קרובות האמצעים הדרושים על מנת לחזור לביתם היו חסרים.

נשים באנגליה בוכות על אהוביהן שבקרוב יוגלו למפרץ בוטאני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה, 1792

מקור ויישוםעריכה

גירוש או גלות כפויה היא עונש המוזכר כבר בתנ"ך, ושימש כעונש מימי רומא העתיקה ואולי קודם לכן. צורת ענישה זו הגיעה לשיאה בזמן האימפריה הבריטית במאה ה-18 וה-19.[1]

צורת ענישה זו הוציאה את העבריין (פושע, חייב, אסיר צבאי ואסיר פוליטי) מהחברה, לתקופת זמן מסוימת או לצמיתות. צורת ענישה זו נתפסת יותר כחסד מאשר עונש מוות.[2]

הגליה שימשה גם כשיטת התיישבות. לדוגמה, מתחילת הקולוניאליזם בזמן האימפריה הבריטית, מושבות חדשות מעבר לים נתפסו כדרך להקל על בעיות פנים-חברתיות של פושעים ועניים, כמו גם להגדלת כוח העבודה הקולוניאלי באימפריה[1] לטובת הכלל.[3]

גלות בתנ"ךעריכה

 
הרוצח בורח אל עיר מקלט, צ'ארלס פוסטר, 1884

בתנ"ך (דברים, י"ט, ב'-י'), עונש גלות מוטל על רוצח בשוגג, כעונש על כך שהרג אדם בחוסר זהירות. במקרה כזה, הרוצח היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט, כדי למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, הוא פטור מעונש. התורה קבעה כי חובה על הרוצח לברוח לעיר מקלט, גם אם לא נשקף לו איום מצד משפחת הנרצח.

על פי התלמוד, עונש הגלות חל רק על מי שנהג בזהירות סבירה ובכל זאת הרג בן אדם. אדם אשר נהג ברשלנות נקרא "שוגג קרוב למזיד" ואינו יכול למצוא מחסה בעיר המקלט. מצד שני, אדם אשר נקט בכל אמצעי הזהירות ובכל זאת הרג בן אדם פטור מגלות שכן הוא נקרא "אנוס" או שוגג קרוב לאונס.

לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכהנים הגדולים, היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם. אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר להורגו ללא משפט.

שימוש בעונש הגלות לפי מדינהעריכה

האימפריה הבריטיתעריכה

בתחילה, צורת ענישה זו התבססה על הזכות המלכותית לחסד,[4] ובהמשך על פי החוק האנגלי (אנ'). בדרך כלל, היא הוטלה בגין עבירות אשר גזר דין מוות עליהן נחשב לחמור מדי. עד 1670, כפי שהוגדרו פשעים חדשים, הותרה גם האפשרות להגליית הנאשם.[5][6] זיוף מסמכים, למשל, נחשבה כעבירת הון עד לשנות ה-20 של המאה ה-19, שבאותה תקופה הופחת העונש לגלות. בהתאם לפשע, גזר הדין הוטל לכל החיים או לתקופה קבועה של מספר שנים. אם העונש הוטל למשך תקופה קבועה של מספר שנים, הנידון היה רשאי לחזור לביתו לאחר שריצה את עונשו, אך היה עליו לממן את החזרה בעצמו. נידונים רבים נשארו אפוא במושבה כאנשים חופשיים, ועשויים היו להשיג עבודה כסוהרים או כמשרתים אחרים במושבת העונשין.

אנגליה הגלתה את המורשעים ואת האסירים הפוליטיים, כמו את שבויי המלחמה מסקוטלנד ומאירלנד, למושבותיה מעבר לים באמריקה משנות ה-20 של המאה ה-17 עד לתחילת המהפכה האמריקאית ב-1776, שבאותה תקופה, הגלות לאמריקה הושעתה זמנית על ידי החוק הפלילי 1776 (16 Geo. 3 c. 43).[7] השימוש בצורת ענישה זו נקבע בסקוטלנד בחוק ב-1785, אם כי חקיקה זו כמעט ולא נדרשה באנגליה. הגליות בקנה מידה גדול התחדשו עם צאת הצי הראשון לאוסטרליה ב-1787, עד לסיום הגלות, ב-1868.

בסקוטלנד לא היה שימוש בעונש הגלות לפני חוקי האיחוד של 1707. בעקבות חוקי האיחוד, חוק הגלות 1717 החריג באופן ספציפי את השימוש בו בסקוטלנד.[8] השימוש בצורת הענישה בסקוטלנד הורחבה על ידי הפרלמנט של בריטניה הגדולה בחוק הגלות וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46).[9] עם זאת, שימוש בצורת ענישה זו בסקוטלנד היה בשימוש מועט[10] עד לתחילת המאה ה-19.

באוסטרליה, נידון ששירת חלק מזמנו עשוי לבקש כרטיס חופש, המתיר כמה מהחירויות שנקבעו. כרטיס חופש זה איפשר לאנשים שהורשעו לחזור לחיים נורמטיביים יותר, להתחתן ולהקים משפחה ולתרום להתפתחות המושבה.[11]

רקע היסטוריעריכה

המגמה לעבר המתקת גזר הדיןעריכה

הצדק הפלילי באנגליה במאה ה-17 וה-18 היה חמור, עד כי לימים זכה לכינוי קוד הדמים. הדבר נבע הן מהמספר הגדול של עבירות אשר ניתן היה להשית עליהן עונש מוות (בדרך כלל בתלייה), והן בגלל הבחירה המוגבלת של העונשים העומדים לרשות השופטים על פושעים מורשעים.

"זכות הכמורה", אשר אפשרה לאנשי דת להישפט בבתי דין כנסייתיים ולא תחת המשפט האזרחי, התרחבה ואיפשרה גם לרבים מהעבריינים את הפריווילגיה הזאת, ובכך להימנע מגזר דין מוות.[12] נידונים רבים זכו לחנינה מאחר שהרשויות הכירו בכך שאין הגיון בגזר דין מוות בגין עבירות קלות יחסית, ועם זאת, עדיין נדרש עונש כלשהו. עם התפתחות המושבות, הוחלה הגלות כעונש חלופי, אם כי מבחינה חוקית היא נחשבה כאפשרות חנינה, ולא כעונש בפני עצמו.[13] אסירים שנתפסו כמהווים סכנה לציבור, הוגלו לארצות רחוקות. מטרה משנית הייתה להרתיע מפשע מחשש לגלות. הגלות המשיכה להיתפס כתצוגה פומבית של רחמי המלך, והייתה פתרון לבעיה אמיתית, או לאקונה, במערכת העונשין.[14] הייתה גם התקווה שאסירים שהוגלו יוכלו להשתקם ולפתוח דף חדש וחיים חדשים במושבות. ב-1615, בתקופת שלטונו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, היה בסמכותה של עדת מועצת המלוכה לבחור מבין האסירים את אלה הראויים לחנינה, וכתוצאה מכך הגליה למושבות. על פי תקנות המועצה, ניתן לראות באסירים "שניחנו בכח פיזי או בכישורים אחרים, ככאלה המתאימים להעסקה מעבר לים".[15]

בתקופה שבה הייתה אנגליה רפובליקה (אנ'), התגבר קרומוול על ההתנגדות המסורתית של מכירת נוצרים לעבדות, ויזם גלות קבוצתית של אסירים צבאיים[16] ואזרחיים.[17] אחריו, בתקופת הרסטורציה האנגלית, שיטת ההגליה הקשיחה עוד יותר, ומספר האנשים שהוגלו גדל בהתמדה. ב-16601720, הגליה החליפה את הענישה הפשוטה של עבריינים בצריבת האגודל. לחלופין, במסגרת החוק בנוגע לשודדי המוס בגבול הסקוטי, גם עבריינים אלה לא הורשו יותר להישפט תחת הדין הכנסייתי, אך לשופט הותר שיקול דעת פי שיקול דעת אם לגזור עליהם לגלות לאמריקה, "ולהישאר שם שלא על מנת לחזור".[18][19] שני גורמים השפיעו על השינוי: סמכויות שיקול הדעת של השופטים השפיעו באופן משמעותי על החוק, אולם חוות הדעת של וועדת מועצת המלוכה הייתה נחרצת לטובת מתן חנינה מלכותית בהחלטות על הוצאה להורג.[20]

המערכת התקדמה צעד אחד צעד: בפברואר 1663, לאחר אותו ניסוי ראשון, הוצעה לבית הנבחרים הבריטי הצעת חוק שתאפשר גלות עבור נידונים, ובעקבותיה הוגשה הצעת חוק נוספת שהוגשה לבית הלורדים כדי לאפשר גלות עבור נידונים שהורשעו בעברות שניתן היה להישפט בהן בבתי דין כנסייתיים או במקרים של גנבות קטנות. הצעות חוק אלו לא עברו, אך היה ברור שיש צורך בשינוי.[21] גלות לא הייתה עונש בפני עצמו, אך ניתן היה להורות עליה באמצעים עקיפים. מבחן הקריאה, שהיה תנאי חובה על מנת לזכות במשפט כנסייתי, היה עדיין מאפיין בסיסי במערכת המשפט, אך כדי למנוע שימוש לרעה בו, השימוש בחנינה צומצם. אסירים נבחרו בקפידה לצורך גלות על סמך מידע על אופיים והתיק הפלילי הקודם שלהם. היה מוסכם כי אסירים שנכשלו במבחן הקריאה, הועברו לכלא ללא יכולת להשתחרר בערבות, כדי לאפשר זמן למתן חנינה מלכותית (כלומר גלות).[22]

הגלות כעסק כלכליעריכה
 
ג'וזף לייסט, אמן נידון בגלל זיוף שטרות בנק, The residence of Edward Riley Esquire, Wooloomooloo, Near Sydney N. S. W.‏, 1825, אקווטינטה בצבע יד ותחריט מודפס בדיו כחול כהה. הדפס אוסטרלי במסגרת הייצור הדקורטיבי הבריטי.

הגלות נהפכה לעסק כלכלי: סוחרים בחרו מבין האסירים את המתאימים להם הן בהתאם לביקוש לעובדים והן בהתאם לרווחים הצפויים מהם. הם השיגו חוזה מהשריפים, ועם ההגעה למושבות מכרו את האסירים כעובדים חוזיים. התשלום שקיבלו כיסה גם את אגרות הכלא, את אגרות החנינה, את שכר הפקיד ואת כל הדרוש לאישור הגלות.[23] הסדרים אלו נמשכו עד סוף המאה ה-17, אך הם התמעטו ב-1670 לאחר שהסוחרים נתקלו באופוזיציה מצד המושבות: מושבות לא היו מוכנות לשתף פעולה בקבלת אסירים שכן המורשעים היוו סכנה למושבה ולא היו רצויים בהן. מרילנד ווירג'יניה חוקקו חוקים לאיסור גלות ב-1670, והמלך הבריטי כיבד את החלטתן.[23]

גורם נוסף שהשפיע על ההגליה כעסק כלכלי היה הכלכלה: הרווחים שהושגו מעבודתם של אסירים הזניקו את כלכלת המושבות וכתוצאה מכך גם את כלכלת אנגליה. אף על פי כן ניתן לטעון כי הגלות הייתה מזיקה כלכלית מאחר שהמטרה הייתה להגדיל את האוכלוסייה[24] ואולם אופיו של הנידון כפרט, עשוי דווקא לפגוע בכלכלה. מלחמת המלך ויליאם‏ (16881697), שהיוותה כחלק ממלחמת תשע השנים, ומלחמת הירושה הספרדית (17011714) השפיעו לרעה על משלוח הסוחרים ועל הגלות. בתקופה שלאחר המלחמות הייתה עליה בפשיעה[25] שמשמעה יותר הוצאות להורג, והיה צורך לפעול לביטולן. בתקופת המלכה אן (1702–1714) וג'ורג' הראשון (1714–1727) לא הוסדרו הגליות בקלות, אך כליאה לא נחשבה עונש מספיק לפושעים בעברות חמורות או עבירות הון, ובמקרים כאלה, הגליה כן הייתה העונש המועדף.[26]

חוק הגלות 1717עריכה

היו מספר מכשולים לשימוש בגלות. ב-1706 בוטל מבחן הקריאה לטענה כי מבחן הקריאה היה לטובת הכמורה (5 Anne c. 6). ביטול זה איפשר לשופטים לשלוח עבריינים לבית עבודה או לבית תיקון.[26] למרות זאת, העונשים שהופעלו אז לא הספיקו להוות תמריץ לביצוע פשע, והיה צורך בפתרון אחר. חוק הגלות 1717 חוקק בבית הנבחרים הבריטי ב-1717 תחת ממשלת וויג. חוק זה נתן לגיטימציה לגלות כמשפט ישיר, ובכך פשט את תהליך העונשין.[27]

לפני חקיקת החוק, נידונים אשר פגעו בכוח הכמורה, בדרך כלל נצרב אגודלם, ואילו נידונים שהואשמו בגנבות קטנות, בדרך כלל נצלפו בפומבי.[28] לאחר שהחוק נחקק, הנידונים הוגלו למושבות העונשין למשך שבע שנים. עונש של ארבע עשרה שנים הוטל על נידונים שהואשמו בעבירות הון ושקיבלו חנינה. חזרה מהמושבות לפני התקופה שנקבעה, נחשבה כעבירת הון.[27] הצעת החוק הוגשה על ידי עורך הדין הכללי הבריטי, ויליאם טומפסון (אנ'), שנחשב באותה תקופה ל"האדריכל של מדיניות הגלות".[29] טומפסון, תומך המפלגה הוויגית, היה קצין משפט בלונדון, ולאחר מכן שופט ב-1729. הוא היה קצין גזר הדין בבית הדין הפלילי המרכזי, ומסר מידע חשוב על עברייני הון לקבינט הבריטי.[30]

אחת מהסיבות להצלחתו של חוק זה הייתה שהגלות הייתה יקרה כלכלית. היה צורך בשיפור מערכת החסות של הסוחרים. בתחילה, דחתה הממשלה את הצעתו של טומפסון לשלם לסוחרים בשביל להגלות נידונים, אולם כשלושה חודשים לאחר גזר דיני הגלויות הראשונים בבית הדין הפלילי המרכזי, הצעתו הוצעה שוב, ומשרד האוצר הבריטי התקשר לסוחר מלונדון, ג'ונתן פורוורד (אנ'), לצורך טיפול בנידונים שהוחלט להגלות אל מושבות העונשין.[31] העסק הופקד בידי פורוורד ב-1718: שילמו לו 3 ליש"ט (5 ליש"ט ב-1727) עבור כל נידון שהוגלה למושבת עונשין. משרד האוצר שילם גם עבור גלות של אסירים ממחוזות הבית.[32]

"חוק פלונס" (כפי שכונה אז, חוק הגלות 1717) הודפס והופץ ב-1718, וכבר באפריל נידונו עשרים ושבעה גברים ונשים לגלות באמריקה.[33] החוק שינה את היחס לגזרי הדין, ונתן מספר שינויים משמעותיים: העונש של גנבות קטנות וגדולות כאחד היה גלות למשך שבע שנים, והעונש בגין כל עבירה שאיננה עבירת הון הועמדה לשיקול דעתו של השופט.[34] ב-1723, הוצגה בוירג'יניה חוק שנועד להרתיע את הגלות על ידי קביעת כללים מורכבים לקבלת פנים של נידונים. אף על פי שהייתה רתיעה מהמושבות, הגלות לא הופסקה עד לסיום הגלות.[35]

בשל מקרים ספורים שקרו לפני 1734, שינה בית המשפט את עונשי הגלות לעונשים אחרים כמו צריבת האגודל או צליפה, בכך שהרשיע את הנאשמים בפשעים פחותים מאלו שהם הואשמו תחילה.[36][37] שלב המניפולציה הזה הסתיים ב-1734. למעט אותן שנים, חוק הגלות הובילה לירידה משמועתית בהצלפות, ובכך גם נמנעו ממצגים ציבוריים דלקתיים. עדיין המשיכו להשתמש בחוקי הכמורה, כאשר לא ניתן היה להגלות את הנאשם מסיבות של גיל או חולשה.[38]

נשים וילדיםעריכה

גלות לא הייתה מוגבלת רק לגברים או אפילו רק למבוגרים. גברים, נשים וילדים נידונו לגלות, אך יישומה השתנה לפי מין וגיל. ב-16601670, שוד בכבישים, פריצה וגנבת סוסים היו העבירות הנפוצות ביותר כדי שגברים יוגלו למושבות עונשין. באותן שנים, חמש מתשע הנשים שהוגלו לאחר שנשפטו למוות היו אשמות בגנבות קטנות, עבירות שלגביהן לא היו זמינות לכמורת הנשים לפני 1692.[39] כמו כן, סוחרים העדיפו גברים צעירים וחסרי גוף, כי לגביהם היה ביקוש במושבות.

כל הגורמים הללו גרמו לכך שרוב הנשים והילדים פשוט הושארו בכלא.[23] חלק מהשופטים החזקים תמכו בהצעה לשחרר נשים שלא ניתן היה להגלות, אולם פתרון זה נחשב לאבסורדי: החוק גרם לשופטי הלורדים להורות כי לא יהיה הבדל בין גברים לנשים.[40] נשים נשלחו לאיי ליווארד, המושבה היחידה שקיבלה אותם, והממשלה נאלצה לשלם כדי לשלוח אותן לגלות.[41] ב-1696, סירבה ג'מייקה לקבל את פני הנידונים, מאחר שרובם היו נשים. ברבדוס קיבלה אסירים דומים באותה מידה, אך לא "נשים, ילדים ולא אנשים חלשים אחרים".[42]

הודות לגלות, מספר הגברים שהוצלפו ושוחררו פחת. למרות זאת, הנשים נבחרו, לעיתים קרובות יותר, לצליפה ולשחרור. כשנשים נידונו על עבירת הון, הן למעשה ריצו עונש נמוך יותר בשל מניפולציה במערכת העונשין: אחת היתרונות של גזר הדין הזה היה שהן יכולות להשתחרר הודות לחוקי הכמורה, בזמן שגברים הוגלו למושבות עונשין.[43] נשים עם ילדים צעירים זכו אף הן לתמיכה מאחר שהגלות הייתה מפרידה ביניהם באופן בלתי נמנע.[43] העובדות והמספרים חשפו כיצד הגלות הוחלה בתדירות נמוכה יותר על נשים וילדים מאחר שלרוב הם היו אשמים בפשעים קלים, והם היו נחשבים לאיום מינימלי על הקהילה.[36]

סופה של הגלותעריכה

פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית (17751783) עצר את הגלות לאמריקה. הפרלמנט של בריטניה הגדולה טען כי: "גלות של אסירים למושבות ולמטעים של הוד מלכותו באמריקה... נמצאה כי יש לו אי-נוחות, במיוחד על ידי שלילת הממלכה הזו מנושאים רבים שעבודתם עשויה להועיל לקהילה, ואשר על ידי טיפול ותיקון נאותים, ייתכן ויוחזרו ממסלולם הרע." לאחר מכן, הועבר "חוק שהסמיך... עונש בעבודה קשה של עבריינים אשר בגין פשעים מסוימים הם צפויים לקבל גלות לכל אחת מהמושבות והמטעים של הוד מלכותו."[44] בעשור שלאחר מכן, במקום הגלות, גברים נידונו לעבודות פרך ונשים נכלאו. מציאת מיקומים חלופיים לביצוע גלות של אסירים לא הייתה קלה והמעשה הורחב פעמיים על ידי החוק הפלילי 1778 (18 Geo. 3 c. 62) והחוק הפלילי 1779 (19 Geo. 3, c. 54).‏[45] חקיקת שני החוקים הביא לחקירה של ועדה פרלמנטרית מ-1779 על כל נושא של הגלות. תחילה נחקק חוק הכליאה (אנ'), שהכניס את המדיניות של בתי כלא ממלכתיים כאמצעי לרפורמה במערכת האסירים הצפופה שהתפתחה, אך מעולם לא נבנו בתי כלא כתוצאה מהמעשה.[46] גם חוק הגלות וכדומה 1784 (24 Geo. 3 c. 56)‏[47] וחוק הגלות וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46)‏[9] הביאו להקלה על הצפיפות. שני החוקים הסמיכו את הממלכה למנות מקומות מסוימים בשליטתו, או מחוצה להם, כיעד לנידונים שהוחלט להגלות. חוקים אלו גרמו לגלייתם של אסירים ברחבי הארץ לפי הצורך לעבודה, או במקום בו ניתן היה להשתמש בהם ולהשתכן.

מצב הצפיפות וחידוש הגלות הוכרעו בתחילה על ידי הוראות דבר המלך במועצה ב-6 בדצמבר 1785, על ידי ההחלטה להקים מושבת עונשין בניו סאות' ויילס, על אדמות שנתבע בעבר כי השטח שייך לבריטניה ב-1770,‏[48][49] אך עד כה לא הושבה על ידי בריטניה או מעצמה אירופית אחרת. המדיניות הבריטית כלפי אוסטרליה, במיוחד לשימוש כמושבת עונשין, במסגרת תוכניות הכוללות לאכלס את היבשת ולהתיישב בה, תבדיל אותה מאמריקה, שם השימוש באסירים היה רק ​​תוספת משנית למדיניותה הכללית.[50] ב-1787, כאשר התחדשה הגלות למושבות באוסטרליה, המרחק היה גדול בהרבה, והוא הוסיף לחוויה הנוראית של הגלות, והיא נחשבה לחמורה יותר משיטות הכלא שהופעלו בעשור הקודם לו.[51] חוק הגלות 1790 (30 Geo. 3 c. 47) חוקק רשמית את ההוראות הקודמות שבוצעו במושבות עונשין, ונקבע כי: "הוד מלכותו הצהיר ומינה ... שעל החוף המזרחי של ניו סאות' ויילס והאיים הסמוכים אליהם צריכים להיות המקום או המקומות שמעבר לים אליהם יש להגלות ולהגלות עבריינים מסויימים ועבריינים אחרים... או מקומות אחרים". החוק גם נתן "סמכות להגלות או לקצר את זמן או תקופת [גזר הדין] במקרים בהם נראה כי עבריינים כאלו, או עבריינים אחרים, הם מושא ראוי לחסדי המלוכה."[52]

בתחילת המאה ה-19, הפכה הגלות לכל החיים לעונש המקסימלי עבור מספר עבירות, שקודם לכן נחשב היה לעונש מוות.[51] בעקבות תלונות שהוגשו בשנות ה-30 של המאה ה-19, עונשי הגלות נהיו פחות נפוצים ב-1840 מאחר שהמערכת נתפסה ככישלון: הפשע נמשך ברמות גבוהות, אנשים לא הפסיקו לבצע עבירות, ותנאי האסירים במושבות לא היו אנושיים. אף על פי שהייתה תוכנית מתוכננת לבניית בתי כלא, חוק העונשים הקצרים 1896 (אנ') מנה שבעה חוקים נוספים הנוגעים לגלות במחצית הראשונה של המאה ה-19.[53]

מערכת הענישה הפלילית בגלות, כפי שהתפתחה במשך קרוב ל-150 שנה, הסתיימה רשמית בבריטניה בשנות ה-50 של המאה ה-20, אז הוחלף עונש המאסר בעבודת עונשין. חוק שעבוד העונשין 1853 (16 & 17 Vict. c. 99), שכותרתו זמן רב היה ""חוק שמחליף, במקרים מסויימים, עונש אחר במקום גלות",[53] חוקק מתוך שיקול דעת שיפוטית כי ניתן יהיה לגזור עונשי עבודת עונשין לתקופת זמן מסוימת, על פשעים פחותים, הכפופים לגלות של פחות מ-14 שנה. כדי לספק מתקני כליאה, השינוי הכללי בגזר הדין הוחלף בשילוב עם חוק איסור הכלא 1853 (16 & 17 Vict. c. 121), שנקרא זמן רב "[כ]חוק למתן מקומות כליאה באנגליה או בוויילס לנשים עבריינות תחת משפט או צו של גלות."[53] חוק עבודת העונשין 1857 (20 & 21 Vict. c. 3) סיים את עונש הגלות כמעט בכל המקרים, כאשר תנאי העונש בתחילה היו באותו משך זמן של הגלות.[54][51]

בעוד שהגלות הצטמצמה מאוד לאחר קטע מחוק מ-1857, ההרשעות האחרונות שנשפטו לגלות הגיעו למערב אוסטרליה ב-1868. במהלך כ-80 השנים שבו שימשה אוסטרוליה לגלות של אסירים, הוגלו אליה כ-162,000 גברים ונשים.[55] עם הזמן, תנאי המאסר האלטרנטיביים הופחתו במידת מה מתנאי הגלות שלהם.[56]

הגלות לאמריקה הצפוניתעריכה

מתחילת המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית ב-1776, קיבלו המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית פושעים בריטים, בעיקר במושבות שבווסט אינדיס (אנ') ובשלוש עשרה המושבות (שכיום חלק מארצות הברית).[57]

במאה ה-17, הגלות הייתה על חשבון ההרשעות או על בעלי האונייה. חוק הגלות 1717 איפשר לבתי משפט לגזור על אסירים גלות לשבע שנים לאמריקה. ב-1720, הרחבה בחוק אישרה את תשלומי הכתר הבריטי לסוחרים שקיבלו אישור לקחת את האסירים לאמריקה. חוק הגלות גרם לחזרה מגלות לעבירת הון.[51][58] מספר האסירים שהוגלו לאמריקה הצפונית אינו מאומת - ג'ון דנמור לאנג (אנ') העריך כ-50,000 ותומאס קנילי (אנ') העריך כ-120,000. מכסת הפשע במרילנד הייתה גדולה יותר מכל מחוז אחר.[59] אסירים רבים נלקחו בקרב מאירלנד או מסקוטלנד ונמכרו לשעבוד מבויש, בדרך כלל למשך מספר שנים.[60] המהפכה האמריקאית הביאה את הגלות ליבשת אמריקה הצפונית לסיומה. מושבות בריטניה הנותרות (במה שהיא כיום קנדה) נחשבו כלא מתאימות מסיבות שונות, כולל האפשרות שגלות עלולה להגביר את חוסר שביעות הרצון מהשלטון הבריטי בקרב מתנחלים או את האפשרות לסיפוח מצד ארצות הברית - כמו גם את ההקלות שבהם אסירים יכלו לברוח מעבר לגבול.

לאחר סיום הגלות לאמריקה הצפונית, בתי הכלא הבריטיים נהיו צפופים יותר, וספינות רעועות שנמצאו במעגן במספר נמלים שונים נחלצו לשירותן כאוניות כלא, המכונות "גווה".[61] בעקבות מספר ניסויים בין 1776 ל-1787, הרה אסון בגלות של נידונים למצודת קייפ קוסט (כיום גאנה) ולגורה (כיום סנגל) במערב אפריקה, הרשויות הבריטיות הפנו את תשומת לבם לניו סאות' ויילס (כיום אוסטרליה).[62][63]

משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, נשלחו אסירים לברמודה כדי לעבוד על בניית מסדרון הים המלכותי (אנ') ועבודות הגנה אחרות, כולל אזור שעדיין ידוע בכינויו "מפרץ ההרשעה", בעיר סנט ג'ורג'ס.[64][65]

הגלות לאוסטרליהעריכה

  ערך מורחב – נידונים באוסטרליה
 
מודעה על גשר בדורסט שמזהירה כי מי שייעשה נזק לגשר, צפוי לקבל גזר דין גלות.

ב-1787, "הצי הראשון" של אוניות הנידונים שיצאו מאנגליה כדי להקים את המושבה הבריטית הראשונה באוסטרליה, התור מושבת עונשין. הצי הגיע למפרץ ג'קסון (סידני) ב-26 בינואר 1788, תאריך שנחגג כיום כיום אוסטרליה.[66][67][68][69] האי נורפוק שימש כמושבת עונשין ב-1788–1794, וב-18241847. הצי הראשון כלל אוניות שהכילו מזון ובעלי חיים מלונדון. הספינות והסירות של הצי היו חוקרות את חופי אוסטרליה על ידי שיט סביבו ומחפשות אחרי אדמות חקלאיות ומשאבים מתאימים. ב-1803 נוסדה גם ארץ ואן דימן (כיום טסמניה) כמושבת עונשין, ואחריה נוסדה גם ביי מורטון (אנ') (כיום בריזביין, קווינסלנד) ב-1824. המושבות האוסטרליות האחרות היו "התנחלויות חופשיות", כפי שהיו ידועות מושבות שאינן משמשות כמושבות עונשין. עם זאת, מושבת סוואן ריבר (אנ') (מערב אוסטרליה) קיבלה נידונים שהוגלו מאנגליה ואירלנד ב-1851, כדי לפתור את המחסור הממושך בעבודה. עד לזרם העצום של המהגרים במהלך הבהלה לזהב באוסטרליה בשנות ה-50 של המאה ה-19, היו הנידונים האנגלים והאירים וצאצאיהם מספרים על המתיישבים החופשיים. עם זאת, בהשוואה לאמריקה, אוסטרליה קיבלה אסירים רבים יותר מאנגליה.[70][71][72]

גלות של אסירים מבריטניה ואירלנד הסתיימה רשמית ב-1868, אם כי זה היה נדיר מספר שנים קודם לכן.[70][71][72]

הגלות מהודו הקולוניאלית הבריטיתעריכה

בהודו הקולוניאלית (אנ') הבריטית, כולל בבורמה הבריטית (אנ') (כיום מיאנמר) ובנמל קראצ'י (כיום חלק מפקיסטן), הוגלו מתנגדי השלטון הבריטי לאיי אנדמן.[73] מושבת עונשין הוקמה במקום ב-1857 עם אסירים מהמרד ההודי הגדול (המכונה "ספוי מוטיני" על ידי הבריטים).[74] ככלל שמספר החברים בתנועת העצמאות ההודית גדל, כך גם מספר האסירים שהוגלו לאיים אלו.

בית הסוהר סלולר, המכונה גם קאלה פאני או קאלאפאני (מים שחורים בהינדי), נבנה ב-18961906 כבית כלא לביטחון גבוה ובו 698 תאים בודדים לבידוד. אסירים ששרדו את בית הסוהר, הוחזרו לשם פעם נוספת ב-1937. ההתיישבות העונשית לבית הסוהר בוטלה ב-1945, ועל פי הערכות, כ-80,000 אסירים פוליטיים הוגלו ל"מכונת העינויים" הזו[74] "ל-'ניסוי' שכלל עינויים, בדיקות רפואיות, עבודות כפייה, ולרבים מהם, מוות."[75]

צרפתעריכה

צרפת הגלתה אסירים לאי השדים ולקלדוניה החדשה במאה ה-19 וה-20. אי השדים, מושבת עונשין צרפתית בגיאנה הצרפתית הייתה בשימוש ב-18521953. קלדוניה החדשה נהייתה למושבת עונשין צרפתית משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד ל-1897. כ-22,000 פושעים ואסירים פוליטיים (בעיקר הקומונארדים (אנ')) נשלחו לקלדוניה החדשה.[76][77]

האסיר הצרפתי, שהוגלה והמפורסם ביותר הוא ככל הנראה הקצין היהודי בצבא הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהורשע בטעות בבגידה במשפט ב-1894, שנערך באווירה של אנטישמיות. הוא נשלח לאי השדים. המקרה התפרסם בשם "פרשת דרייפוס", ודרייפוס זוכה מכל אשמה ב-1906.[78]

ברית המועצותעריכה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הגלתה עד ל-1.9 מיליון איש מהרפובליקות המערביות לסיביר ולרפובליקות במרכז אסיה. רובם הואשמו בשיתוף פעולה בוגדני עם גרמניה הנאצית, או במרד אנטי-סובייטי.[79] אוכלוסיות ממוקדות כללו את גרמני הוולגה (אנ'), הצ'צ'נים והטורקים הקווקזים. להגליה זו הייתה מטרה כפולה - להסיר התחייבויות פוטנציאליות מהחזית, ולספק הון אנושי ליישוב ולתיעוש אזורי המזרח המאוכלסים ברובם. מדיניות זו נמשכה עד לנאום הסודי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בפברואר 1956, שבו, בין היתר, גינה את השימוש בהגליות אלו, ואמר כי הן מפרות עקרונות לניניסטים. בעוד שהמדיניות עצמה בוטלה, האוכלוסיות שהוגלו לא זזו ממקומם עד לקריסת ברית המועצות, ב-1991.[80]

מדינות אחרותעריכה

בתרבותעריכה

באמנויות הבמהעריכה

גלות היא מאפיין נפוץ בבלדות רחבות (אנ'), בלדה שהתפתחה באנגליה במאה ה-18.[85] חלק מהבלדות האלו נכתבו משירים עממים-מסורתיים. דוגמאות לכך כוללות את "Van Diemen's Land"‏, "The Black Velvet Band" ו-"The Fields of Athenry".[86][87][88]

הרקע במחזה Our Country's Good (אנ'), שכתבה הסופרת הבריטית טימברלייק ורטנבייקר, הוא ב-1780 במושבת העונשין האוסטרלית הראשונה, ניו סאות' ויילס. במחזה זה, נידונים ונחתים מגיעים לאוסטרליה, דרך "הצי הראשון", ומיישבים אותה. הנידונים והנחתים מקיימים יחסי גומלין תוך כדי שהם עושים חזרות על מחזה, שאותו הציע המושל כצורת בידור חלופית במקום צפייה בתליות פומביות.[89]

בספרותעריכה

אחת מהדמויות הראשיות של הרומן "תקוות גדולות", שפורסם בהמשכים ב-18601861, ונכתב על ידי הסופר והעיתונאי ושחקן התיאטרון האנגלי בתקופה הוויקטוריאנית, צ'ארלס דיקנס הוא אסיר משוחרר (הבל מגוויץ'). פיפ עוזר לו בתחילת הרומן, ובהמשך מגוויץ' מתגלה כמיטיב הסוד של פיפ - מקור "התקוות הגדולות" שלו. מגוויץ', שנתפס זמן קצר לאחר שהפיפ הצעיר עזר לו, נידון לאחר מכן לגלות לכל החיים לניו סאות' ויילס שבאוסטרליה. בזמן שהיה במושבת העונשין, הוא הרוויח את הונו, שאחר כך יעזור לפיפ. יתר על כן, רצונו של מגוויץ' לראות את "האדון" שפיפ נהיה, הוא שהניע אותו לחזור באופן בלתי חוקי לאנגליה, מה שהוביל בסופו של דבר למעצרו ולמותו.[90][91]

ספר הזיכרונות של לוחם החופש ההודי וינאיק דאמודר סאווארקר (אנ'), My Transportation for Life, מספר על מאסרו בעת שהיה בבית הסוהר סלולר הבריטי באיי אנדמן וניקובר ב-19111921.[92]

סיפורו הקצר של פרנץ קפקא, "במושבת העונשין", שפורסם ב-1919, נכתב כי בהסדר עונשין לא מזוהה, הוצאו להורג אסירים על ידי מכונה אכזרית.[93][94] היצירה עובדה לאחר מכן למספר מדיות אחרות, כולל לאופרה שנכתבה על ידי פיליפ גלאס.[95][96][97]

הרומן פרפר (אנ') מגולל את סיפורו של אנרי שרייר, עבריין צרפתי שהורשע ב-26 באוקטובר 1931 כרוצח, והוגלה לאי השדים.[98][99] עיבוד קולנועי לספר נעשה ב-1973 בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן.[100]

הסופר הבריטי, סומרסט מוהם, כתב מספר סיפורים בעת שהיה באי השדים. ב-1935, מוהם שהה בסן-לורן-די-מרוני בגיאנה הצרפתית וכתב את הרומן Christmas Holiday ב-1939, ושני סיפורים קצרים, שמופיעים ב-The Mixture as Before (אנ'), בשנות ה-40 של המאה ה-20. הרקע של הרומן ושני הסיפורים הקצרים הוגדרו שם, אף על פי שהוא "התעלם מהעונשים האכזריים וצייר תמונה נעימה של המושבה הידועה לשמצה."[101]

גלות, בדרך כלל לכוכבי לכת אחרים, מופיעה לעיתים ביצירות מדע בדיוני. דוגמה קלאסית היא "עריצה היא הלבנה" שנכתב על ידי רוברט היינליין ב-1966, במסגרתה מועברים אסירים ומתנגדים פוליטיים למושבות ירח בשביל לגדל מזון לכדור הארץ.[102] בספרו של היינליין, משך הגלות לירח הוא בהכרח קבוע, מאחר שההשפעות הפיזיולוגיות ארוכות הטווח של כוח הכבידה החלש של הירח (בערך שישית מזו של כדור הארץ) משאירות את "הנאמנים" על הירח כי הם לא יכולים לחזור בבטחה לכדור הארץ.[103]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Pardons & Punishments: Judges Reports on Criminals, 1783 to 1830: HO (Home Office) 47 Volumes 304 and 305, List and Index Society, The [British] National Archives 
  • Beattie, J.M. (1986), Crime and the Courts in England 1660–1800, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820058-7 .
  • Beattie, J.M. (2001), Policing and Punishment in London 1660–1750, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820867-7 .
  • Ekirch, A. Roger (1987), Bound for America. The transportation of British convicts to the colonies, 1718–1775, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820092-7 .
  • Hitchcock, Tim; Shoemaker, Robert (2006), Tales From the Hanging Court, London: Bloomsbury, ISBN 978-0-340-91375-8 .
  • Maxwell-Stewart, Hamish. "Convict Transportation from Britain and Ireland 1615–1870", History Compass 8#11 (2010): 1221–42.
  • Punishments at the Old Bailey, Old Bailey Proceedings Online, בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015 
  • Robson, L. L. (1965), The Convict Settlers of Australia, Carlton, Victoria: Melbourne University Press, ISBN 0-522-83994-0 .
  • Sharpe, J. A. (1999), Crime in early modern England 1550–1750, Harlow, Essex: Longman, ISBN 978-0-582-23889-3 .
  • Shoemaker, Robert B. (1999), Prosecution and Punishment. Petty crime and the law in London and rural Middlesex, c. 1660–1725, Harlow, Essex: Longman, ISBN 978-0-582-23889-3 .

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Maxwell-Stewart, Hamish; Watkins, Emma (n.d.). "Transportation". Digital Panopticon. Digital Panopticon Project. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2019-01-08. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2019. 
  2. ^ Transportation - Victorian Crime and Punishment, vcp.e2bn.org
  3. ^ August 1650: An Act for the Advancing and Regulating of the Trade of this Commonwealth (אורכב 08.08.2016 בארכיון Wayback Machine), Acts and Ordinances of the Interregnum, 1642-1660. Originally published by His Majesty's Stationery Office, London, 1911. "The Parliament of England taking into their care the maintenance and advance of the Traffick Trade, and several Manufactures of this Nation; and being desirous to improve and multiply the same for the best advantage and benefit thereof, to the end that ye poore people of this Land may be set on work, and their Families preserved from Beggary and Ruine, and that the Commonwealth might be enriched thereby, and no occasion left either for Idleness or Poverty:..."
  4. ^ Acts of the Privy Council of England Colonial Series, Vol. I, 1613-1680, p.12. (1908)
  5. ^ Egerton, Hugh Edward,A short history of British colonial policy, p.40 (1897)
  6. ^ Charles II, 1670 & 1671: An Act to prevent the malitious burning of Houses, Stackes of Corne and Hay and killing or maiming of Catle.
  7. ^ "An act to authorise, for a limited time, the punishment by hard labour of offenders who, for certain crimes, are or shall become liable to be transported to any of his Majesty's colonies and plantations."
  8. ^ Transportation Act 1717, Section 8, p.475
  9. ^ 1 2 "An act for the effectual transportation of felons, and other offenders, in that part of Great Britain called Scotland, and to authorize the removal of prisoners in certain places."
  10. ^ Donnachie, Ian (1984), "Scottish Criminals and Transportation to Australia 1786–1852", Journal Scottish Economic and Social History, doi:10.3366/sesh.1984.4.4.21 
  11. ^ "Bottomley: Parole in Transition: A Comparative Study of Origins, Developments, and Prospects for the 1990s". scholar.google.com. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-10-27. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2008. 
  12. ^ Beattie, 1986, p. 470
  13. ^ Beattie, 1986, p. 472
  14. ^ Beattie, 1986, p. 473
  15. ^ Acts of the Privy Council (Colonial), vol. I, pp. 310, 314-15
  16. ^ Cunningham. Growth of Eng. Industry and Com. in Mod. Times; 109, Cambridge, 1892. Cited in Karl Frederick Geiser, Redemptioners and indentured servants in the colony and commonwealth of Pennsylvania, Supplement to the Yale Review, Vol. X, No. 2, August, 1901. "There was a popular prejudice against subjecting Christians into slavery or selling them into foreign parts, but Cromwell did not draw any such distinctions. Not only did his agents systematically capture Irish youths and girls for export to the West Indies, but all the garrison who were not killed in the Drogheda Massacre were shipped as slaves to the Barbadoes."
  17. ^ 30 July 1649 Act empowering the Lord Mayor, Justices of Gaol delivery for Newgate, to transport threescore prisoners convicted of Felony and other heinous crimes, unto the Summer Islands or other new English Plantations.
  18. ^ Statutes of the Realm: Volume 5, 1628-80 (אורכב 29.07.2018 בארכיון Wayback Machine), p.598
  19. ^ Statutes at Large, Volume 24, Index for acts passed before 1 Geo. 3 p.581
  20. ^ Beattie, 1986, p. 471
  21. ^ Beattie, 1986, pp. 471–472
  22. ^ Beattie, 1986, p. 475
  23. ^ 1 2 3 Beattie, 1986, p. 479
  24. ^ Beattie, 1986, p. 480
  25. ^ Beattie, 1986, p. 500
  26. ^ 1 2 Beattie, 1986, p. 502
  27. ^ 1 2 Beattie, 1986, p. 503
  28. ^ Beattie, 2001, p. 428
  29. ^ Beattie, 2001, p. 429
  30. ^ Beattie, 2001, p. 426
  31. ^ Beattie, 2001, p. 430
  32. ^ Beattie, 1986, p. 504
  33. ^ Beattie, 2001, p. 432
  34. ^ Beattie, 1986, p. 506
  35. ^ Beattie, 1986, p. 505
  36. ^ 1 2 Beattie, 2001, p. 435
  37. ^ Beattie, 2001, p. 439
  38. ^ Beattie, 2001, p. 447
  39. ^ Beattie, 1986, p. 474
  40. ^ Beattie, 1986, p. 483
  41. ^ Beattie, 1986, p. 482
  42. ^ Beattie, 1986, p. 481
  43. ^ 1 2 Beattie, 2001, p. 444
  44. ^ Marilyn C. Baseler, "Asylum for Mankind": America, 1607-1800, p.124-127
  45. ^ Drew D. Gray, Crime, Policing and Punishment in England, 1660-1914 (אורכב 21.01.2020 בארכיון Wayback Machine) p.298 (2016)
  46. ^ Penitentiary Act, 1779
  47. ^ "An act for the effectual transportation of felons and other offenders; and to authorize the removal of prisoners in certain cases; and for other purposes therein mentioned."
  48. ^ "Historic Landmarks". Townsville Daily Bulletin (Qld.: National Library of Australia). 2 באוקטובר 1952. עמ' 5. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2017. 
  49. ^ "Australian Discovery and Colonisation". The Empire (Sydney: National Library of Australia). 14 באפריל 1865. עמ' 8. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2020. 
  50. ^ Hugh Edward Egerton, A short history of British colonial policy, p.262–269 (1897)
  51. ^ 1 2 3 4 Punishments at the Old Bailey, Old Bailey Proceedings Online, ארכיון ארכיון מהמקור מ-2018-12-12, בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2020 
  52. ^ "An act for enabling his Majesty to authorize his governor or lieutenant governor of such places beyond the seas, to which felons and others offenders may be transported, to remit the sentences of such offenders."
  53. ^ 1 2 3 Short Titles Act 1896
  54. ^ Penal Servitude Act 1857
  55. ^ Convicts and the British colonies in Australia (אורכב 01.01.2016 בארכיון Wayback Machine)
  56. ^ Transportation and Penal Servitude (אורכב 07.06.2019 בארכיון Wayback Machine), Mountjoy Prison Museum
  57. ^ "Criminal transportation". The National Archives. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-03-21. בדיקה אחרונה ב-6 בפברואר 2019. Before 1776, all convicts sentenced to transportation were sent to North America and the West Indies. 
  58. ^ R v Powell, Sixth session Proceedings of the Old Bailey 10 July 1805 t18050710-23, page 401 (Old Bailey 10 July 1805).
  59. ^ Butler, James Davie (1896). "British Convicts Shipped to American Colonies". The American Historical Review 2 (1): 12–33. JSTOR 1833611. doi:10.2307/1833611. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2018-07-19. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2020. 
  60. ^ Ekirch, A. Roger (1990), Bound for America: The Transportation of British Convicts to the Colonies, 1718–1775, Oxford University, ISBN 0-19-820211-3 
  61. ^ Oxford English Dictionary online, "Hulk" n.2, sense 3b (אורכב 26.05.2020 בארכיון Wayback Machine) Accessed 2017/06/26
  62. ^ Christopher, Emma (2010). A Merciless Place: The Lost Story of Britain's Convict Disaster in Africa. Oxford: Oxford University Press (פורסם ב-2011). עמ' 5. ISBN 9780191623523. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-02-08. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2018. With the American War of Independence all but lost and hope of restarting the transportation of convicts to the Americas dwindling fast, Britain had begun sneakily banishing its criminals to West Africa. 
  63. ^ A Merciless Place: The Lost Story of Britain's Convict Disaster in Africa and How it Led to the Settlement of Australia (Book Review), researchgate.net
  64. ^ Tri S Ranch: The Irish Slave Trade — The Forgotten "White" Slaves. The Slaves That Time Forgot, by John Martin
  65. ^ Bermuda's Dockyard at Ireland Island, a Royal Navy base from 1815 to the 1950s, www.bermuda-online.org (ארכיון)
  66. ^ Convict Ships to Australia
  67. ^ The First Fleet still matters — and January 26 is a day to acknowledge that, www.abc.net.au, ‏2018-01-25 (באנגלית)
  68. ^ amelial, First Fleet Ships, Sydney Living Museums, ‏2016-09-30 (באנגלית)
  69. ^ First Fleet, dictionaryofsydney.org
  70. ^ 1 2 "Convicts and the British colonies in Australia". Government of Australia. אורכב מ-המקור ב-1 January 2016. בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2015. 
  71. ^ 1 2 McConville, Sean (1981), A History of English Prison Administration: Volume I 1750–1877, London: Boston & Henley, עמ' 381–385, ISBN 0-7100-0694-2 
  72. ^ 1 2 Hamish Maxwell-Stewart, Convict Transportation from Britain and Ireland 1615–1870, researchgate.net
  73. ^ "History of Andaman Cellular Jail". This is about Andaman Cellular Jail. אורכב מ-המקור ב-18 January 2007. 
  74. ^ 1 2 "Hundred years of the Andamans Cellular Jail". The Hindu. 21 בדצמבר 2005. אורכב מ-המקור ב-30 September 2007. 
  75. ^ Scott-Clark, Cathy; Levy, Adrian (22 ביוני 2001). "Survivors of our hell". The Guardian. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-02-05. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2019. 
  76. ^ Jean-Lucien Sanchez, The French Empire, 1542–1976, hal.archives-ouvertes.fr
  77. ^ ANOM - Penal colonies, www.archivesnationales.culture.gouv.fr
  78. ^ אתר מפורט אודות הפרשה (בצרפתית)
  79. ^ Statiev, Alexander (Spring 2005). "The Nature of Anti-Soviet Armed Resistance, 1942-44: The North Caucasus, the Kalmyk Autonomous Republic, and Crimea". Kritika: Explorations in Russian and Eurasian History (Slavica Publishers) 6 (2): 285–318. doi:10.1353/kri.2005.0029. 
  80. ^ Mawdsley, Evan (1998). The Stalin Years: The Soviet Union, 1929-1953. Manchester University Press. ISBN 9780719046001. LCCN 2003046365. 
  81. ^ Minako Sakata, The Transformation of Hokkaido from Penal Colony to Homeland Territory, International Review of Social History 63, 2018/08, עמ' 109–130 doi: 10.1017/S002085901800024X
  82. ^ Bloomsbury Collections - A Global History of Convicts and Penal Colonies, www.bloomsburycollections.com (באנגלית)
  83. ^ Sakata, Minako, The Transformation of Hokkaido from a Penal Colony to a Homeland Territory, figshare, 2018-01-01
  84. ^ Franz Schmidt, Diary of an Executione, p.96. ISBN 4560073643
  85. ^ Rouse, Andrew C. (2007). "The Transportation Ballad: A Song Type Rooted in Eighteenth-Centry England". Hungarian Journal of English and American Studies (HJEAS) (Centre for Arts, Humanities and Sciences (CAHS), acting on behalf of the University of Debrecen CAHS) 13 (1/2, The Long Eighteenth Century): 93–103. JSTOR 41274385. 
  86. ^ Henry the Poacher / Wild and Wicked Youth / Van Diemen's Land (Roud 221), mainlynorfolk.info
  87. ^ Black Velvet Band – Lyrical Analysis – Irish Studies, irishstudies.sunygeneseoenglish.org
  88. ^ Watterson, Johnny (24 בדצמבר 2010). "Celebrating 'a song for the people'". The Irish Times (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 ביולי 2019. 
  89. ^ Rokotnitz, Naomi (2011). Trusting Performance: A Cognitive Approach to Embodiment in Drama. New York, New York: Palgrave MacMillan. עמ' 87. ISBN 978-1-349-59433-7. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. 
  90. ^ Great Expectations, by Charles Dickens, www.gutenberg.org
  91. ^ Great Expectations: Study Guide | SparkNotes, www.sparknotes.com (באנגלית)
  92. ^ My Transportation For Life, www.goodreads.com
  93. ^ Kafka, In the Penal Colony (e-text), johnstoi.web.viu.ca
  94. ^ In the Penal Colony, www.goodreads.com
  95. ^ Church, Michael (16 September 2010). "In the Penal Colony, Music Theatre Wales, Linbury Theatre" (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine). The Independent. Retrieved 27 February 2013.
  96. ^ Kinzer, Stephen (6 December 2000). "A Pocket-Size Opera From a Harrowing Kafka Story" (אורכב 04.11.2018 בארכיון Wayback Machine). New York Times. Retrieved 27 February 2013.
  97. ^ In the Penal Colony on the official website of Philip Glass
  98. ^ Papillon, www.goodreads.com
  99. ^ Project Gutenberg, Papillon (book) | Project Gutenberg Self-Publishing - eBooks | Read eBooks online, self.gutenberg.org
  100. ^ Papillon, 19 בדצמבר 1973, בדיקה אחרונה ב-1 בספטמבר 2020 
  101. ^ Meyers, Jeffrey (2005). Somerset Maugham: A Life. Vintage Books. עמ' 218. ISBN 1-4000-3052-8. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. 
  102. ^ Brown, Alan (31 בינואר 2019). "Is The Moon is a Harsh Mistress Heinlein’s All-Time Greatest Work?". Tor.com. Macmillan. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-04-12. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2020. 
  103. ^ Heinlein, Robert A. (1966). The Moon is a Harsh Mistress. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-11. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. But most Loonies never tried to leave The Rock--too risky for any bloke who'd been in Luna more than weeks. Computermen sent up to install Mike were on short-term bonus contracts--get job done fast before irreversible physiological change marooned them four hundred thousand kilometers from home.