עיוות דין

עיוות דין הוא מצב שבו התקבלה בבית משפט החלטה שגויה, כגון הרשעת שווא של נאשם או פסיקה לא נכונה בתביעה אזרחית.

עיוות דין מתבטא לעיתים במאסר ממושך של אדם, המסתיים בסופו של דבר בזיכויו, למשל בעקבות ראיה חדשה.

בין הגורמים לעיוות דין: טעות זיהוי של עדי ראייה, טעות בזיהוי פלילי, הודאת שווא שהוצאה מעציר, עדות שקר והתנהלות לא ראויה של מערכת אכיפת החוק: המשטרה, התביעה או השופט.

על פי הערכה של פרויקט החפות, בארצות הברית בין 2.3% ל-5% מכלל האסירים חפים מפשע.[1] נכון ל-26 באוקטובר 2020, פרויקט החפות אחראי ל-375 זיכויים לאחר הרשעה שהתבססו על בדיקות DNA, כאשר ב-21 מהם הנאשמים נידונו לעונש מוות. על פי הערכה אחרת, שיעור הרשעות השווא מגיע ל-11.6%.[2] על פי מחקר נוסף, משנת 2014, 4.1% מהנידונים למוות בארצות הברית מאז 1973 היו חפים מפשע.[3][4]

סעיף 14(6) של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע שאדם שנענש ולאחר מכן הרשעתו בוטלה מחמת גילוי ממצא חדש, זכאי לפיצוי בהתאם לחוק, אלא אם מתברר שהאדם עצמו תרם לאי-גילויו בזמן של הממצא המזכה.

אנדרטה לזכרו של עמוס ברנס בעכו, ובה ציטוט מדברי אוסקר ויילד: "רק יחידי סגולה מבקשים את הצדק, רובם שואפים לרחמים בלבד"

גם ענישה קלה במידה חריגה נתפסת כעיוות דין.[5]

גורמים לעיוות דיןעריכה

גורמים אחדים עלולים להוביל לעיוות דין.[6]

טעות זיהוי של עדי ראייהעריכה

זיהוי שגוי על ידי עד ראייה קורה פעמים רבות. מחקרים בנושאי זיכרון שנעשו החל משנות ה-70 העלו שאופן עריכתו של מסדר זיהוי משפיע על זיכרונם של העדים באופן שמוביל לזיהוי שגוי.[7] קושי מיוחד קיים כאשר עד הראייה נמנה עם קבוצה אתנית שונה מזו של החשוד.[8] אליזבת לופטוס, חוקרת נודעת בתחום זה, ציינה כי "התוצאה עלולה להיות עד בוטח בעצמו שמעיד בצורה משכנעת במשפט על פרט שגוי לחלוטין".[9]

טעות בזיהוי פליליעריכה

טעות בזיהוי פלילי עלולה לנבוע מסיבות אחדות:

  • זיהום של הממצאים: ממצאים מזירת פשע עלולים להזדהם במהלך איסופם, אריזתם ושינועם. זיהום בחומר שלא היה קיים בשטח בעת ביצוע הפשע עלול להיגרם מבלי משים בידי עדים לא מעורבים שעלולים להפוך לחשודים, ובידי אנשי כוחות החירום (כבאים, שוטרים ואף אנשי הזיהוי הפלילי).
  • אנליזה שגויה: טעויות באנליזה של ממצאים מזירת פשע מתרחשות בבדיקה סרולוגית, בהשוואה מיקרוסקופית של דגימות שיער, בניתוח של סימני נשיכה, טביעת נעל, טביעות אצבע ועוד.
  • הטעיה בידי עד מומחה: ביטחון עצמי מופרז של עד מומחה, ומצב שבו העד המומחה הוא בעל דעה המובילה לעדות לא אובייקטיבית עלול להוביל לעיוות דין. ".[10]

הודאת שווא שהוצאה מעצירעריכה

בעקבות כניסתה של בדיקת סמני DNA לתחום הזיהוי הפלילי, מצא פרויקט החפות עשרות מקרים של הרשעות שהתבססו על הודאת שווא. לפי הערכה של הפרויקט, מקרים רבים של הרשעת שווא ברצח או באונס מקורם בהודאת שווא של חשוד. דרכי חקירה נוקשות או מניפולטיביות, במיוחד כאשר הן מופעלות על נחקרים חלשים, עלולות להוביל להודאת שווא.[11]

עדות שקרעריכה

עדים בחקירה משטרתית עלולים למסור עדות שקר משלל סיבות: עוינות אישית כלפי הנאשם, תקווה לגמול ממערכת אכיפת החוק, רצון להטות את המיקוד ממעורבותו האישית של הנאשם בפשע ועוד.

התנהלות לא ראויה של מערכת אכיפת החוקעריכה

התנהלות לא ראויה של החקירה והתביעה כוללת הסתרה או השמדה של ממצא מזכה, הסתרת ממצא מזכה מהסניגוריה, הסתרת גמול שניתן לעדים, בידוי ראיות ועוד (ראו למשל פרשת עיזאת נאפסו). שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט ציין כי "מטבע הדברים לא קיימת, וטרם נוצרה, באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה. למותר הוא להטעים, כי לא תמיד מובא במשפט כל החומר העשוי להפיץ אור על העניין הנדון וכי אף השופטים, בהיותם אך בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם."[12]

צעדים למניעת עיוות דיןעריכה

מערכות משפט נוקטות בצעדים שונים לשם מניעת עיוות דין.

במשפט העברי נכלל איסור לקיחת שוחד בידי דיינים: ”לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם“ (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ט). לצמצום הסכנה של עדות שקר נקבע ”עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר“ (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו). לכך נוסף כלל של דרישה וחקירה - חקירת העדים על ידי הדיינים בבית הדין, כתנאי הכרחי לקבלת העדות בכל הנוגע לדיונים שאינם דיני ממונות. למניעת הטיה של השופט מחמת זיקה שלו לאחד מבעלי הדין קבע הרמב"ם: "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו."[13] בנוסף נקבע איסור כללי על הטיית משפט: ”לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“ (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ו)

במשפט הישראלי ובמדינות נוספות נכללת הזכות להליך הוגן, שמטרתה להבטיח שבמסגרת ההליך של העמדה לדין, מרגע שאדם נחשד בביצוע עבירה ועד תום ההליך המשפטי הפגיעה בזכויותיו תהיה מוצדקת ומידתית, ובמסגרתה שלל כללים שנועדו למנוע עיוות דין. חוק סדר הדין הפלילי מתיר לבית המשפט צעדים שונים שנועדו למנוע עיוות דין.

למקרה שנוצר עיוות דין, ניתנו כלים לתיקון העוול:

  • האמצעי הנפוץ ביותר העומד לרשות מי שסבור שנגרם לו עיוות דין הוא זכות הערעור - פנייה לערכאה גבוהה יותר שתדון מחדש בסוגיה המשפטית. בעניין זה קובע סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי: "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין".
  • בית המשפט העליון רשאי להורות על עריכת משפט חוזר, שבו דנים שוב, בבית המשפט העליון או בבית משפט מחוזי, בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם התברר כי ראיה שנתקבלה יסודה בשקר או בזיוף, או אם נתגלו עובדות חדשות או אם התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין.[14]
  • הפרקליט הצבאי הראשי רשאי לבטל כל פסק שניתן בדין משמעתי בצה"ל אם, לפי דעתו, קיים חשש של ממש לעיוות דין.[15]
  • כאשר בפסק בוררות נפלה טעות יסודית ביישום הדין, שיש בה כדי לגרום לעיוות דין, החל משנת 2008 ניתן להגיש על פסק הבוררות ערעור ברשות בפני בית המשפט.[16]

מקרים נודעים של עיוות דיןעריכה

מקרים אחדים של עיוות דין זכו לפרסום רב. מהם שתוקנו בשלב מאוחר יותר ומהם שנותרו ללא תיקון. דוגמאות:

בשנת 1896 החל להתברר בהדרגה שדרייפוס חף מפשע, בעיקר הודות לחקירה נמרצת שערך ראש המודיעין הצרפתי ז'ורז' פיקאר, שגילה את המרגל האמיתי – פרדיננד אסטרהאזי. פיקאר ניסה להפנות את תשומת לבם של מפקדיו לתגליתו, אולם הללו, שחששו מאיבוד שמם הטוב ומפגיעה ביוקרתו של הצבא, הורו לו לשתוק, ובהמשך שלחו אותו לתפקיד נידח בתוניסיה. למרות זאת, הצליח פיקאר להעביר את הידוע לו הלאה, ובעקבות לחץ נפתח משפט כנגד אסטרהאזי, אשר נמשך יומיים בלבד ובו הוא זוכה מכל אשמה. עם זאת, מכתב פתוח של הסופר אמיל זולא לנשיא פליקס פור, אשר נודע בכינוי "אני מאשים...!", הביא לפתיחה מחדש של התיק כנגד דרייפוס. מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון), והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה. אף על פי שזולא הורשע, המשפט נגדו גרם בעקיפין לכך שהתגלה כי אחד המסמכים אשר עליהם הסתמכה התביעה נגד דרייפוס הוא זיוף ("זיוף אנרי"). הדבר הוביל לכך שדרייפוס הוחזר מגלותו ונפתח כנגדו משפט חוזר, אשר בסופו הוא הורשע שוב, אולם קיבל עונש קל יותר, 10 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן, קיבל דרייפוס חנינה מנשיא צרפת אמיל לובה, ורק ב־1906 טוהר שמו סופית.
בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.
  • משפט הרופאים: משפט הרופאים היה היה עלילת דם כנגד רופאים יהודים בברית המועצות שהתרחשה בשנת 1953 בסוף ימיו של יוסיף סטלין. ב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, בראשם פרופסור מירון ופסי (רופאו האישי של סטלין) ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. באמצעי התקשורת הסובייטיים כונו הרופאים "הרוצחים בחלוקים לבנים".
ב-5 במרץ 1953 מת סטלין, וכחודש בלבד לאחר מכן, ב-4 באפריל, פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים שוחררו מאחר שנמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו.
  • שישיית ברמינגהאם: בעקבות פיגוע שאירע ב-21 בנובמבר 1974 בעיר ברמינגהאם באנגליה נעצרו כחשודים שישה אירים תושבי העיר. לאחר חקירה בעינויים הם הודו באשמה, ועל סמך הודאה זו ועדות של מומחה לזיהוי פלילי הורשעו ונדונו למאסר עולם, אף שטענו לחפותם. בעקבות תחקיר עיתונאי שהטיל ספק באשמתם הובא עניינם בפני בית המשפט לערעורים (אנ'), שפסק בינואר 1988 שהרשעתם תקינה. לאחר פרסום ממצאים נוספים שערערו על צדקת ההרשעה נערך בשנת 1991 דיון נוסף, והוצגו בו ראיות חדשות לבידוי ראיות בידי המשטרה ולהסתרת עדויות. בעקבות זאת נפסק שההרשעה אינה מבוססת, וב-14 במרץ 1991 השישה יצאו לחופשי. מקרה נוסף מאותה תקופה, על רקע דומה, הוא פרשת רביעיית גילפורד.
בעקבות פרשות אלה הוקם בבריטניה בשנת 1997 גוף עצמאי - Criminal Cases Review Commission - CCRC,[18] הבודק טענות להרשעה של חף מפשע, מבצע חקירות משלו ומעביר מדי שנה עשרות מקרים להכרעה חוזרת של בית המשפט, ורבים מהם מסתיימים בזיכוי.

מקרים נודעים של עיוות דין בישראלעריכה

בעקבות מאבקה של אלמנתו של טוביאנסקי לטיהור שם בעלה, מינה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, את אהרון חוטר ישי, הפרקליט הצבאי הראשי, לבדוק את הנושא. הבדיקה גילתה לא רק את קיומו של "משפט השדה" אשר נשמר בסוד, אלא גם את הוצאתו של טוביאנסקי להורג ללא משפט, ללא ייצוג, ללא ערעור, ללא הודעה למשפחתו על מעצרו, משפטו והוצאתו להורג. הבדיקה העלתה כי כתב האישום היה מופרך מעיקרו וכי "פסק הדין" נכתב רק לאחר ביצוע עונש המוות. חוטר ישי המליץ לבטל את פסק הדין, להחזיר לסרן טוביאנסקי את דרגתו, אשר נשללה ממנו, להתנצל בפני אלמנתו ובנו היתום ולהעביר את גופתו לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. המלצותיו התקבלו במלואן.[21] שנה לאחר המשפט, ב-1 ביולי 1949, כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טראגית". הודעה דומה נמסרה לאמצעי התקשורת.[22] זאת לאחר שבמשפטו החוזר זוכה מכל אשמה, ואף הוענקה לו דרגת כבוד של סרן.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יצירת קשר והפניית שאלות, אתר פרויקט החפות האמריקאי
  2. ^ Kelly Walsh, Jeanette Hussemann, Abigail Flynn, Jennifer Yahner, Laura Golian, Estimating the Prevalence of Wrongful Conviction, US Department of Justice, 2017
  3. ^ Dina Fine Maron. "Many Prisoners on Death Row are Wrongfully Convicted". Scientific American.
  4. ^ Gross, Samuel R.; O’Brien, Barbara; Hu, Chen; Kennedy, Edward H. (20 במאי 2014). "Rate of false conviction of criminal defendants who are sentenced to death". Proceedings of the National Academy of Sciences (באנגלית). 111 (20): 7230–7235. Bibcode:2014PNAS..111.7230G. doi:10.1073/pnas.1306417111. ISSN 0027-8424. PMC 4034186. PMID 24778209. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ הגרוש של שדמי, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2001
  6. ^ Duncan, Colby (2019) "Justifying Justice: Six Factors of Wrongful Convictions and Their Solutions"
  7. ^ Garrett, Brandon L. (2020-01-13). "Wrongful Convictions". Annual Review of Criminology (באנגלית). 3 (1): 245–259. doi:10.1146/annurev-criminol-011518-024739. ISSN 2572-4568. S2CID 243044157.
  8. ^ Ralph Slovenko, Testifying with Confidence, J Am Acad Psychiatry Law, Vol. 27, No. 1, 1999
  9. ^ Loftus, Elizabeth F. (באפריל 2019). "Eyewitness testimony". Applied Cognitive Psychology (באנגלית). 33 (4): 498–503. doi:10.1002/acp.3542. ISSN 0888-4080. S2CID 242557432. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ Dr. Charles Smith: The man behind the public inquiry. Cbc.ca. CBC News, 8 December 2009
  11. ^ ראו הרחבה בערך הודאה#ביקורת.
  12. ^ ראובן נ' יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, ניתן ב-30 במאי 1951
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ג, הלכה ו'
  14. ^ סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984
  15. ^ סעיף 168(ב) לחוק השיפוט הצבאי
  16. ^ סעיף 29ב לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968
  17. ^ בפראג נדונו 11 למוות ביניהם 8 יהודים, יומתו בתלייה - 3 למאסר עולם, דבר, 28 בנובמבר 1952
  18. ^   אתר האינטרנט הרשמי של CCRC
  19. ^ פסק הדין שלפיו הוצא טוביאנסקי להורג, מעריב, 21 באוקטובר 1949
  20. ^ מרגל הוצא להורג, הארץ, 20 ביולי 1948
  21. ^ דרור החוטר ישי, הכח ממכר, ישראל: כנרת זמורה, 2021, עמ' 99-96
  22. ^ טוביאנסקי היה חף מפשע, דבר, 5 ביולי 1949
  23. ^ גלעד גרוסמן‏, עמוס ברנס יפוצה במיליוני שקלים על מאסר שווא, באתר וואלה!‏, 05 באוגוסט 2010
  24. ^ דני זאק, פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2010