דבורה קובובי

מרצה לפסיכולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית

דבורה קובובי (26 בספטמבר 19256 במרץ 2023) הייתה פסיכולוגית ומרצה בכירה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הייתה ממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל, ויצרה שיטה ביבליותרפית מקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים.

דבורה קובובי
תרומות עיקריות
פטירה 6 במרץ 2023 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

קובובי נולדה והתחנכה בירושלים כדבורה בולוטין. אמה, חנה לונץ בולוטין, בתו של אברהם משה לונץ, סייעה מגיל צעיר לאביה בעבודתו,[1] ואף כתבה סיפורים קצרים שפורסמו ב"דבר הפועלת".[2] אביה, זאב בולוטין, איש העלייה השנייה, עלה לארץ מסמולנסק, רוסיה, ולאחר עלייתו מונה על ידי ועד הצירים לתפקיד גזבר. היו לה שני אחים, ד"ר משה בולוטין (האח הבכור), אגרונום שחקר ולימד באוניברסיטת מסצ'וסטס אמרהסט, ארצות הברית, ועמנואל בולוטין, שלמד בבצלאל, ועבד בהמשך כפרסומאי.[3]

קובובי למדה ביסודי בבית ספר למל, ובתיכון בגימנסיה העברית רחביה (סיימה ב-1943).

לאחר שהתנדבה לכמה חודשי שירות בקיבוץ דגניה ב', למדה הוראה, בין השנים 1943–1945, בסמינר בית הכרם.

עם סיום לימודיה בסמינר, עברה ללמוד באוניברסיטה העברית, ולמדה בתואר השני פילוסופיה (מקצוע ראשי), פסיכולוגיה וחינוך.

המשיכה ללמוד לתואר שלישי, ובמקביל ללימודיה באוניברסיטה העברית עבדה במשך כמה שנים בשלושה בתי ספר בירושלים בתחום חינוך מיוחד.

בשנת 1969 סיימה תואר שלישי בפסיכולוגיה חינוכית. את עבודת הדוקטור שלה, שעסקה בתכני הוראה כאמצעי לטיפוח בריאות הנפש אצל תלמידים, כתבה בהדרכת פרופ' קרל פרנקנשטיין ופרופ' אברהם מינקוביץ.[4]

עם סיום לימודיה השתלבה כמרצה בבית ספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, והייתה ממקימי המגמה לייעוץ,[5] אשר שימשה בהמשך מודל למגמות דומות לייעוץ באוניברסיטאות אחרות בארץ.

בשנת 1993 פרשה מעבודתה באוניברסיטה העברית בדרגת מרצה בכירה.

עבודתה עריכה

קובובי הייתה מראשונות הפסיכולוגיות החינוכיות שפעלו בירושלים.

היא עבדה, במקביל לכתיבת עבודת הדוקטור, כפסיכולוגית חינוכית בשלושה בתי ספר ממלכתיים לחינוך מיוחד שפעלו אז בירושלים: בית ספר דוד ילין,[6] בית ספר בן יהודה ובית ספר ספיר, ובמסגרות נוספות של ילדים, שהיו מכונים במערכת "קשי חינוך". במוסדות אלה ייסדה ועיצבה, בעידודה של ד"ר הלני ברט (שהייתה המנהלת של החינוך המיוחד במשרד החינוך והתרבות), את תפקיד היועצת החינוכית (שנקראה אז "מורה יועצת").

תרומתה העיקרית של קובובי הייתה בתחום ההוראה הטיפולית, כלומר בשיטת טיפול בהפרעות רגשיות אצל ילדים, המבוססת על שיטות דינמיות בפסיכולוגיה. היא הייתה חלוצה בהכנסת שיטת הטיפול הקרויה "ספרותרפיה" ושילובה בתחום החינוך. על פי השיטה, העיון והדיון ביצירות ספרותיות מאפשרים למטפלים היכרות ותקשורת עם התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים.

תלמידתה, ד"ר רבקה ברגר, סיכמה בקצרה את שיטתה של קובובי:

"נקודת המוצא של קובובי היא שהיצירה הספרותית מסייעת להבין ולחוות מהויות כלל אנושיות באמצעות התוכן הייחודי הגלום בה. יצירות ספרות חושפות ומבטאות את רובדי הנפש האנושית החומקים מהמשגות פסיכולוגיות; הן עוקפות מחסומי התנגדות ומגבלות של תודעה, מקרבות אותנו למקומות חבויים בנפשנו ומעוררות בנו חוויות רדומות ומעורבות אישית. הטקסט הספרותי מתווך בין חלקי האישיות, תיווך שהוא תנאי לתפקוד נפשי בריא. הדיון הספרותרפי בשיעור ספרות או בשיעור חינוך, טוענת קובובי, עשוי לאפשר לתלמיד לבטא במילים בעיות, רגשות או חרדות שקשה לו לדון בהם בגלל פחד, בושה או אשמה. דרך דיון קבוצתי ביצירה התלמיד מגלה שבעיות וקשיים דומים מאפיינים גם אחרים; הוא אינו חריג. הוא לומד גם על דרכי התמודדות חדשות. שיטת הספרותרפיה מבוססת על דיון מובנה ומונחה שבו התלמיד מוזמן לשקוע בעולם היצירה הספרותית ולהבין את התהליכים הנפשיים היסודיים המתחוללים בטקסט".[7]

כשקובובי התחילה להשתמש בשיטתה, קראו לשיטה "הוראה טיפולית". בהמשך, כינתה קובובי את השיטה "ספרותרפיה". לאחר עוד כמה שנים השתנה השם ל"ביבליותרפיה", שם שבו מוכרת השיטה כיום בקרב אנשי המקצוע.

קובובי גידלה דורות של תלמידים (אנשי חינוך, מורים, יועצים ופסיכולוגים חינוכיים), אשר מפיצים ומיישמים את שיטת הטיפול שהגתה ("שיטת קובובי") במסגרות חינוכיות בכל הארץ.

משפחתה עריכה

הייתה נשואה לשאול קובובי (ד"ר למשפטים ושופט בבית הדין הארצי לעבודה וסגן נשיא של בית הדין הארצי לעבודה).

אם לשתיים (דפנה איתן-קובובי, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, וענת קובובי-זילברמן, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית).

דודיה (האחים של אמה חנה) היו: מתתיהו לונץ (בנקאי ופעיל ציבור בתקופת היישוב), ויעקב לונץ (שנודע גם בשם העט יעקב אסיא, ותרגם, בין היתר, את הספר בת ירושלים הקטנה לעברית).[8]

אחייניה (הבנים של אחיה עמנואל) הם: רון בולוטין, דנדן בולוטין ופרופ' גיל בולוטין.

התגוררה בשכונת קריית שמואל בירושלים.

פרסומיה עריכה

ספריה עריכה

  • הוראה טיפולית, ירושלים, בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, 1970.
  • בין מורה לתלמיד: המורה הטוב בעיני תלמידו, מרחביה, ספרית פועלים, 1977.
  • ספרותרפיה: ספרות, חינוך ובריאות הנפש, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1992.
  • ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2008.

מבחר ממאמריה עריכה

על ספריה עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • שאול קובובי, פרקי חיים וכתובים, ירושלים, הוצאה עצמית, אפריל 2007.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים - חיי אברהם משה לונץ, (תרט"ו-תרע"ח, 1918-1854), ירושלים: אחיעבר, 1968
  2. ^ יפה ברלוביץ, סיפורי נשים בנות העליה הראשונה, אסטרולוג, 2001
  3. ^ שאול קובובי, "הקמת בית בירושלים", פרקי חיים וכתובים, ירושלים: הוצאה עצמית, אפריל 2007, עמ' 40–41
  4. ^ דבורה קובובי, תכני הוראה כאמצעי לטיפוח בריאות הנפש של התלמידים (בהנחיית קרל פרנקנשטין ואברהם מינקוביץ), ירושלים: האוניברסיטה העברית, בית ספר לחינוך, 1969
  5. ^ מי שהקימה את המגמה לייעוץ באוניברסיטה העברית ועמדה בראשה עם הווסדה, הייתה ד"ר יעל פלום (1916-1982).
  6. ^ אין לבלבל בין בית ספר זה לחינוך מיוחד לבין בית ספר ממלכתי (רגיל) דוד ילין הפועל כיום בירושלים.
  7. ^ רבקה ברגר, להתקרב לפינות הנסתרות בנפשנו, הד החינוך, יוני 2008, עמ' 136
  8. ^ מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, תרגם: יעקב אסיא, הוצאת לוינסון, 1975, הוצאה מחודשת על ידי הוצאת אריאל, 1999