דוק ווטסון
ארתל ליין ווטסון (באנגלית: Arthel Lane Watson), המוכר בכינוייו "דוק ווטסון" (Doc Watson), היה גיטריסט, מחבר שירים וזמר אמריקני, בסגנונות הבלוגראס, פולק, קאנטרי, בלוז וגוספל. זכה בשבעה פרסי גראמי ובנוסף פרס גראמי מיוחד על מפעל חיים. לכישוריו בפריטת פינגר סטייל ובעזרת מפרט הייתה השפעה רבה על נגינה בגיטרה ועל המוזיקה האמריקנית. עיוור כל חייו, ווטסון הופיע, לבדו ובלהקה, וכן במשך 15 שנים עם בנו מרל ווטסון.
לידה |
3 במרץ 1923 Deep Gap, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
29 במאי 2012 (בגיל 89) וינסטון סיילם, ארצות הברית |
מוקד פעילות | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1953 |
סוגה | קאנטרי, מוזיקת פולק, בלוגראס, בלוז, גוספל |
סוג קול | בריטון |
שפה מועדפת | אנגלית |
כלי נגינה | בנג'ו, מפוחית פה, גיטרה |
חברת תקליטים | Folkways Records, ונגארד רקורדס, יונייטד ארטיסטס רקורדס |
פרסים והוקרה |
|
www | |
פרופיל ב-IMDb | |
ביוגרפיה
עריכהווטסון נולד ב-3 במרץ 1923, וחי את כל חייו, עד מותו ב-29 במאי 2012, באזור הכפרי דיפ גאפ (Deep Gap, North Carolina), ברכס בלו רידג' בהרי האפלצ'ים, סמוך לווינסטון סיילם בקרוליינה הצפונית. היו לו שמונה אחים ואחיות. כתינוק לקה בזיהום בעיניו, והתעוור לחלוטין לפני יום הולדתו השני. הוא למד בבית ספר לילדים עוורים בראלי (קרוליינה הצפונית).
בגיל מוקדם למד לנגן במפוחית פה, בבנג'ו ובגיטרה, והושפע בעיקר ממוזיקאי פולק מהרי האפלצ'ים ומוזיקאי קאנטרי, כמו משפחת קארטר (Carter Family) וג'ימי רודג'רס (Jimmie Rodgers), וכן ממוזיקה עממית אחרת ששמע ברדיו ובתקליטי גרמופון. כנער הופיע ביחד עם אחד מאחיו כנגן רחוב, במוזיקת קאנטרי, ועד בגרותו כבר היה מומחה בנגינה על גיטרה אקוסטית וחשמלית. קיבל את שם הבמה שלו כאשר הופיע בתוכנית רדיו, והמנחה העיר ששמו הפרטי ארתל מוזר, שהוא זקוק לכינוי קל לביטוי, וביקש הצעות מקהל המאזינים באולפן. אחד המאזינים צעק "תקראו לו דוק", ככל הנראה בהתייחסות לדוקטור ווטסון, והכינוי "דוק ווטסון" דבק בו.
בשנת 1947 נשא לאישה את רוזה לי קרלטון, בתו של נגן כינור עממי (fiddle) ידוע בקרוליינה הצפונית גייתר קרלטון (Gaither Carlton). לזוג נולדו שני ילדים. הבכור, אדי מרל ווטסון ב-1949, נקרא על שמם של הגיטריסטים אדי ארנולד ומרל טראוויס, והפך גיטריסט בעצמו. הבת ננסי אלן נולדה ב-1951. משנות ה-60, גייתר ואדי מרל ניגנו שניהם בלהקת הליווי של ווטסון.
בשנת 1953 הצטרף כנגן גיטרה חשמלית ללהקת סווינג ורוקבילי. הלהקה תכופות התבקשה לנגן בריקודי ריבוע (Square dance) עממיים הפופולריים בהרי האפלצ'ים, ומכיוון שלא היה לה נגן כינור קבוע, ווטסון לימד את עצמו לנגן על הגיבסון לס פול שלו את נעימות הריקודים שבדרך-כלל נוגנו על-ידי הכינור. מאוחר יותר העביר את היכולת הזו גם לגיטרה אקוסטית, ונגינת נעימות כינור (fiddle tunes) על גיטרה הפכה לאחד הכישורים המזוהים איתו, ועם גיטריסטים בתחום הבלוגראס שהושפעו ממנו. במשך אותה תקופה עבד גם כמכוון פסנתרים.
ב-1960, עם התחייה המחודשת של מוזיקת פולק בארצות הברית, ווטסון הקשיב לעצתו של ראלף רינצלר (Ralph Rinzler), מוזיקולוג חוקר מוזיקה עממית בסמית'סוניאן, אותו פגש בעת סיבוב הופעות בקרוליינה הצפונית, והתרכז בנגינה על בנג'ו וגיטרה אקוסטית. מהלך זה הזניק את הקריירה שלו כאשר הקליט מוזיקה עממית ובשנת 1961 הופיע בגריניץ' וילג', באותה תקופה מרכז של מוזיקת פולק שבו הופיעו לראשונה גם בוב דילן, פיטר, פול ומרי ואמני פולק נוספים. לאחר מכן החל להופיע לבדו בסיבוב הופעות באוניברסיטאות ובמועדונים ברחבי ארצות-הברית, וזכה לפרסום ולביקורות נלהבות כשהופיע בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-1963 וב-1964. הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו ב-1964, בחברת התקליטים וונגארד (Vanguard Records), והחל להופיע עם בנו אדי מרל באותה שנה.
במהלך חייו הוציא ווטסון כ-30 אלבומים נוספים, לבדו או עם בני משפחתו, עד שני האחרונים שבהם ב-2002, ואלבום הופעה חיה לאחר מותו ב-2017. בנוסף על כך הוציא אלבומי אוסף רבים, ושיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים. זכה שבע פעמים בפרסי גראמי, מ-1973 ועד 2006, על הקלטות, הופעות ואלבומים בקטגוריות המוזיקה העממית והקאנטרי, וכן בפרס גראמי על מפעל חיים בשנת 2004.
כזמר ניחן ווטסון בקול בריטון נעים, ולביצועיו הייתה תרומה מרכזית לפרסום שירי-עם מהרי האפלצ'ים שכיום יש להם מעמד איקוני בתרבות האמריקאית, כמו Shady Grove (song) ו-Little Sadie. כגיטריסט היה מומחה גם בנגינה באמצעות מפרט (Flatpicking) וגם בפינגר סטייל. יכולתו לנגן על הגיטרה נעימות כינור מהרי האפלצ'ים השפיעה על כל תחום הבלוגראס, כאשר הפכה את הגיטרה האקוסטית לכלי מלודי מוביל, ולא רק לכלי ליווי. בסגנון הפינגר סטייל נהג לפרוט בעזרת האגודל והאצבע בלבד, בדומה למרל טראוויס, ולא בעזרת אגודל ושלוש אצבעות כמו צ'ט אטקינס. אופן הפריטה שלו בשירים כמו Deep River Blues השפיע על נגני פינגר סטייל כמו הגיטריסט האוסטרלי טומי עמנואל, שהופיע עם ווטסון בשנות ה-90. ווטסון הקליט גרסאות כיסוי לשירי בלוז וגוספל של מוזיקאים אפרו-אמריקאים כמו מיסיסיפי ג'ון הארט ובליינד למון ג'פרסון, וכן גרסאות כיסוי לשירים של מוזיקאי קאנטרי ומוזיקאי רוק מפורסמים כמו האחים אברלי, אלביס פרסלי ובוב דילן.
בשנת 1985 נהרג בנו אדי מרל ווטסון, שהופיע איתו, בתאונת טרקטור בחווה של המשפחה. על שמו ייסדה המשפחה את המרלפסט (MerleFest), פסטיבל של מוזיקה עממית אמריקנית הנערך מדי שנה בקרוליינה הצפונית. הפסטיבל הפך מאז לאחד האירועים החשובים בתחום המוזיקה העממית בארצות הברית. בשנות ה-90 החל ווטסון להופיע עם נכדו ריצ'רד, בנו של אדי מרל וגיטריסט אף הוא. בשנת 1997 קיבל ווטסון מן הנשיא דאז ביל קלינטון את המדליה הלאומית לאמנויות.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של דוק ווטסון (באנגלית)
- דוק ווטסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר Last.fm (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר AllMusic (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר Yandex.Music (ברוסית)
- דוק ווטסון, באתר Discogs (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר Songkick (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר בילבורד (באנגלית)
- אתר אינטרנט לזכר דוק ווטסון
- דוק ווטסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דוק ווטסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)