פתיחת התפריט הראשי

דורותי תומפסוןאנגלית: Dorothy Thompson;‏ 9 ביולי 189330 בינואר 1961) הייתה עיתונאית ושדרנית רדיו אמריקאית, אשר בשנת 1939 נבחרה על ידי טיים מגזין לאישה המשפיעה ביותר בארצות הברית אחרי אלינור רוזוולט.[1] היא הייתה ידועה בתור העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, ובתור אחת מהנשים הבודדות שעבדו כפרשניות חדשות ברדיו במהלך שנות השלושים.[2] היא כונתה "הגברת הראשונה של העיתונות האמריקאית".[3]

דורותי תומפסון
Dorothy Thompson
Dorothy Thompson 1920.jpg
דורותי תומפסון ב-1920
לידה 9 ביולי 1893
מחוז אירי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בינואר 1961 (בגיל 67)
ליסבון, פורטוגל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
שנות פעילות 1914-1961
עיסוק עיתונאית
סוג כתב כתבת עיתונות ופרשנית רדיו משפיעה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

תחילת דרכהעריכה

דורותי תומפסון נולדה בשנת 1893 בלנקסטר, ניו יורק, למרגרט ופיטר תומפסון. מרגרט נפטרה כשדורותי הייתה בת שבע (בשנת 1901), ופיטר, שהיה מטיף מתודיסטי, נשאר לגדל את בתו לבד. כשפיטר נישא שוב, דורותי לא הסתדרה עם אשתו החדשה, אליזבת אבוט תומפסון.[4] ב-1908 שלח פיטר את דורותי לשיקגו לחיות עם שתי אחיותיו כדי למנוע עימות. שם היא למדה במכון לואיס במשך שנתיים ואז עברה לאוניברסיטת סירקיוז, שם למדה פוליטיקה וכלכלה, וסיימה תואר ראשון ב-1914. בשל ההזדמנות שזכתה בה לרכוש השכלה, דבר לא מובן מאליו עבור נשים באותה תקופה, הרגישה תומפסון מחויבות חברתית להילחם למען זכות הבחירה לנשים, פעילות אשר הפכה לבסיס של אמונותיה הפוליטיות הנלהבות. זמן קצר לאחר סיום הלימודים, עברה תומפסון לבאפלו, ניו-יורק והתחילה לעבוד בקמפיין סופרג'יסטי. היא עבדה שם עד 1920, כאשר נסעה לאירופה כדי להתחיל את הקריירה העיתונאית שלה.[5]

חיי משפחהעריכה

תומפסון הייתה נשואה שלוש פעמים, כאשר בעלה השני היה חתן פרס נובל לספרות סינקלר לואיס. בשנת 1923 היא התחתנה עם בעלה הראשון, יוסף בארד ההונגרי; הם התגרשו בשנת 1927. היא נישאה ללואיס ב-1928, ורכשה בית בוורמונט. נולד להם בן אחד, מייקל לואיס, ב-1930. הזוג התגרש ב-1942.[2] היא נישאה לבעלה השלישי, האמן מקסים קופף, ב-1945, הם היו נשואים עד מותו של קופף ב-1958.[3]

כתיבה עצמאיתעריכה

 
סינקלייר לואיס ודורותי תומפסון במהלך ירח הדבש שלהם - טיול קרוואן - באנגליה, 1928

אחרי העבודה למען זכות הצבעה לנשים בארצות הברית, אשר הושגה ב-1920, העתיקה תומפסון את מגוריה לאירופה. היא הייתה מעוניינת בתנועה הציונית המוקדמת. הפריצה הגדולה שלה התרחשה כשביקרה באירלנד ב-1920, וראיינה את טרנס מקסווייני, אחד המנהיגים של שין פיין. היה זה הראיון האחרון שנתן לפני שנעצר כמה ימים לאחר מכן, והוא נפטר כעבור חודשיים נוספים.[5] בעקבות הצלחה זו, היא מונתה לסקר את וינה עבור העיתון Philadelphia Public Ledger. תוך כדי עבודתה בווינה, למדה תומפסון לדבר גרמנית שוטפת. ב-1925, היא קודמה למנהלת מרכז אירופה עבור העיתון. ב-1927 היא התפטרה, ואז הניו יורק פוסט מינה אותה לראש לשכת העיתון בברלין,[6] שם הייתה עדה לעליית הנאצים לשלטון. על פי הביוגרף שלה, פיטר קורט, תומפסון הייתה "המלכה הבלתי מעורערת של העיתונות הזרה באירופה, והאישה הראשונה שעמדה בראש לשכת עיתון בעל חשיבות". 

במהלך תקופה זו, תומפסון פיתחה יחסי חברות עם סופרים רבים ומובילים, במיוחד מבין הגרמנים הגולים, וביניהם אדן פון הורבאט, תומאס מאן, ברטולט ברכט, סטפן צוייג ופריץ קורטנר. היא פיתחה ידידות קרובה במיוחד עם הסופר קארל צוקמאייר. כמו כן התוודעה אל הפסנתרנית הבריטית הרייט כהן, והייתה שותפה לעבודתה למען הפליטים מגרמניה הנאצית.

דיווח מגרמניהעריכה

העבודה המשמעותית ביותר של תומפסון בתקופה האירופאית שלה הייתה בגרמניה בתחילת שנות השלושים. היא פגשה וראיינה את אדולף היטלר לראשונה בשנת 1931. לאחר מכן כתבה ספר המבוסס על ראיון זה בשם I Saw Hitler. היא כתבה על הסכנות הטמונות בניצחונו של היטלר.[2] היא תיארה את היטלר במילים הבאות: "הוא חסר צורה, כמעט חסר פנים, אדם אשר חזותו קריקטורית, אדם אשר מבנה גופו סחוסי, כאילו נטול עצמות. הוא לא עקיב, ומדבר בשטף, יציבתו חסרת ביטחון ועקומה. הוא הפרוטוטייפ של האיש הקטן."[7]

מאוחר יותר, כאשר הכוח המלא של הנאציזם שטף את אירופה, התבקשה תומפסון להגן על אמירת "האיש הקטן": הסתבר שהיא המעיטה בערכו של היטלר.[5]  הנאצים לא ראו בעין יפה את פרסומיה, ובאוגוסט 1934 גורשה תומפסון מגרמניה. היא הייתה הראשונה מבין העיתונאים הזרים שסולקו.

טוריםעריכה

בשנת 1936 התחילה תומפסון לכתוב את "לפרוטוקול", טור שגרף הצלחה מסחררת. הוא נקרא על ידי יותר מעשרה מיליון אנשים, ופורסם ביותר מ-170 עיתונים. היא גם כתבה טור חודשי עבור כתב העת  Ladies' Home Journal[3] במשך עשרים וארבע שנים (1937–1961); הנושאים של טור זה היו רחוקים מאוד ממלחמה ופוליטיקה, וכללו גינון, ילדים, אמנות, ועוד נושאים שנחשבו "נשיים".

קריירה ברדיועריכה

באותה תקופה שהתחילה את הטור השבועי, גייסה רשת NBC את תומפסון בתור פרשנית חדשות. היא התחילה בשנת 1936, ונשארה עם NBC עד 1938. השידורים שלה היו בין הפופולריים ביותר בארצות הברית, מה שהפך אותה לאחת הנואמות המבוקשות ביותר של התקופה. כשהיטלר פלש לפולין ב-1939, עלתה תומפסון לאוויר במשך עשרה ימים ולילות רצופים.[4]

פרשת הרשל גרינשפןעריכה

ב-1938 קידמה תומפסון את סיפורו של היהודי הפולני-גרמני הרשל גרינשפן, אשר התנקש בחייו של דיפלומט גרמני בפריז, ארנסט פון ראט, מקרה ששימש לתעמולה בידי הנאצים כדי לעורר את אירועי "ליל הבדולח". שידורה של תומפסון ב-NBC רדיו נשמע על ידי מיליוני מאזינים, והוביל למבול של אהדה למתנקש הצעיר. בחסות קרן ההגנה המשפטית של העיתונאים, נתרמו מעל 40,000$, ששימשו להגנתו של גרינשפן על ידי עורך הדין האירופאי המפורסם, וינסנט דה מורו-ג'אפרי.

קריירה מאוחרתעריכה

תומפסון הופיעה בעמוד השער של TIME, עם תמונה נלווית שהראתה אותה מדברת לתוך מיקרופון בתחנת הרדיו. המאמר טען שהיא שנייה רק לאלינור רוזוולט בפופולריות ובהשפעה שלה בארצות הברית. היא הייתה אחת הנשים המוערכות ביותר בתקופתה. על פי המאמר: "דורותי תומפסון... נקראת ומצוטטת על ידי מיליוני נשים אשר מאמינות לה, נשים שפעם היו מקבלות את דעותיהן הפוליטיים מבעליהן, שבתורם קיבלו אותן מוולטר ליפמן."[1] היא היה הנואמת הראשית בוועידת בילטמור, ועד סוף המלחמה נחשבה לאחת מהדוברים היעילים ביותר עבור הציונות. אולם היא שינתה את עמדותיה מקצה לקצה לאחר טיול לפלשתינה בשנת 1945, דבר שגרם לה ללא מעט קשיים, כולל האשמות באנטישמיות, והיא הוזהרה שעוינות כלפי ישראל משמעה "כמעט ההגדרה של התאבדות מקצועית" בעולם העיתונות האמריקאי. היא דחתה מכל וכל את ההאשמות,[8][9] ובסופו של דבר הגיעה למסקנה כי הציונות היא מתכון למלחמה נצחית.[10]

תומפסון נפטרה בגיל 67, בליסבון, פורטוגל.

יצוגים בתרבות הפופולריתעריכה

נישואיה לסינקלייר לואיס היה הנושא של המחזה בברודוויי זרים[11], בו דמותה גולמה בידי השחקנית לואיס נטלטון. המחזה, שנכתב על ידי שרמן יאלן, עלה ב-4 במארס 1979, וירד לאחר תשע הופעות בלבד.

בסרט אשת השנה (1942), קתרין הפבורן שיחקה את טס הרדינג, דמות המבוססת ישירות על תומפסון. בגירסת הברודוויי המוזיקלית גולמה דמותה על ידי לורן באקול.

ציטוטיםעריכה

  • "אנשים אף פעם לא מזהים את הדיקטטור שלהם מראש. הוא אף פעם לא עומד לבחירות על מצע של דיקטטורה. הוא תמיד מציג את עצמו כמקדם את הרצון הלאומי... כאשר הדיקטטור שלנו יופיע, אפשר לסמוך על זה שהוא יהיה אחד מהחבר'ה, והוא ייצג את כל מה שמסורתי ואמריקאי. ואף אחד לא יגיד לו 'הייל', וגם לא יקראו לו "פיהרר" או " דוצ'ה.' אבל הם יברכו את פניו עם אחד פעייה אוניברסלית, דמוקרטית, עדרית גדולה של 'סבבה, המפקד! תסדר הכל איך שאתה רוצה, המפקד! סבבהההההה' (1935)
  • "רק כאשר אנחנו מפסיקים לפחד אנחנו מתחילים לחיות."
  • "זו לא העובדה שהחירות קיימת, אלא האופן שבו החירות ממומשת שבסופו של דבר קובעת האם החירות עצמה תשרוד."
  • "הם כלל לא רצו שלום; הם רצו שמלחמה תיחסך מהם—כאילו שהעדר מלחמה היא זהה לשלום".
  • "שלום אינו העדר מלחמה, אלא הנוכחות של חלופות יצירתיות לפתרון סכסוכים."

פרסומיםעריכה

  • The New Russia (Holt, 1928)
  • I Saw Hitler! (Farrar and Rinehart, 1932)
  • Concerning Vermont (1937)
  • Once on Christmas (Oxford University Press, 1939)
  • Dorothy Thompson's Political Guide: A Study of American Liberalism and Its Relationship to Modern Totalitarian States (Stackpole, 1938)
  • Refugees: Anarchy or Organization? (Random House, 1938)
  • Let the Record Speak (Houghton Mifflin, 1939)
  • (1939) Christian Ethics and Western Civilization
  • (1941) A Call to Action, Ring of Freedom
  • (1941) Our Lives, Fortunes, and Sacred Honor
  • Listen Hans (Houghton Mifflin, 1942)
  • (1944) To Whom Does the Earth Belong?
  • (1945) I Speak Again as a Christian
  • (1946) Let the Promise Be Fulfilled: A Christian View of Palestine
  • (1948) The Truth About Communism
  • (1948) The Developments of Our Times
  • (1955) The Crisis of the West
  • The Courage to Be Happy (Houghton Mifflin, 1957)

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Hertog, Susan, Dangerous Ambition: Rebecca West and Dorothy Thompson; New Women in Search of Love and Power, New York: Ballantine, 2011.
  • Kurth, Peter, American Cassandra: The Life Of Dorothy Thompson, Boston: Little, Brown, 1990.
  • Sanders, Marion K., Dorothy Thompson: A Legend in her Time, Boston: Houghton Mifflin, 1973

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דורותי תומפסון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 "The Press: Cartwheel Girl". Time. 12 ביוני 1939. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Kurth, Peter (1990). All American Cassandra: The Life of Dorothy Thompson. Boston: Little Brown & Co. 
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Sanders, Marion K. (‏11 באוגוסט 1973). Dorothy Thompson: A legend in her time. Boston: Houghton Mifflin Company.
  4. ^ 4.0 4.1 "Dorothy Thompson". Eleanor Roosevelt Papers Project. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Kurth, Peter. "She Made It: Dorothy Thompson". Museum of Television and Radio. 
  6. ^ Sanders, Marion K. (1973). Dorothy Thompson: A legend in her time. Boston: Houghton Mifflin Company. 
  7. ^ Thompson, Dorothy (דצמבר 1934). "Goodbye to Germany". Harper's Magazine. 
  8. ^ Gil Maguire, 'Obama’s role model to journalists — Dorothy Thompson — turned against Zionism and was silenced US Politics,' Mondoweiss April 28, 2015.
  9. ^ Dorothy Thompson, 'Do Israeli Ties Conflict with U.S. Citizenship?:America Demands a Single Loyalty,' Commentary (magazine) 03.01.1950
  10. ^ Susan Hertog, Dangerous Ambition: Rebecca West and Dorothy Thompson: New Women in Search of Love and Power, Random House, New York 2011 p.344.
  11. ^ [ https://www.ibdb.com/broadway-production/strangers-3927המופע 'זרים' (Strangers)], באתר IBDB