דמי ביטוח לאומי

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הערך מכיל נתונים מספריים רבים שאינם בהכרח עדכניים ושיכולים להשתנות באופן תמידי - יש לחתוך החוצה לפחות חלק מנתונים אלה; הערך לא כתוב באופן סדור - הפסקאות בו אינן הולכות ונעשות ארוכות יותר אלא לעתים קצרות יותר, מה שמעיד על קוהרנטיות מעטה; יש להביא נתונים עדכניים לשנים 2020-2021, בעיקר לאחרי משבר קוביד-19; חסרה חלוקה לפרקים בערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בישראל, דמי ביטוח לאומי הם תשלום חובה החל על כלל תושבי ישראל מגיל 18 ועד גיל פרישה.
מדינת ישראל מחייב בתשלום ביטוח לאומי גם עובדים זרים בישראל, עובדים שהגיעו לגיל פרישה וממשיכים לעבוד, ומעסיקיהם של נערים עובדים.

תשלום דמי הביטוח מקנה זכות לקבלת קצבאות ותשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם לכללים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי. במקביל לדמי ביטוח לאומי גובה המוסד לביטוח לאומי גם דמי ביטוח בריאות, במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי.

דמי הביטוח הלאומי הם מקור עיקרי למימון פעילותו של המוסד לביטוח לאומי[דרוש מקור]. מקור נוסף הוא העברה תקציבית מתקציב המדינה.

קביעת דמי הביטוחעריכה

במוסד לביטוח לאומי פועלים ענפי ביטוח אחדים (אמהוּת, זקנה ושאירים, נפגעי עבודה ועוד). לכל ענף נקבעים דמי ביטוח משלו, ודמי הביטוח שאדם חייב בהם נקבעים לפי הענפים שהחוק קובע שהוא מבוטח בהם. כל תושב ישראל שכיר, מגיל 18 ועד גיל פרישה, מבוטח בכל הענפים. עובדים זרים בישראל מבוטחים בשלושה ענפים בלבד: נפגעי עבודה, פשיטת רגל ואמהות.

תשלום דמי הביטוח הוא פרוגרסיבי, בהתאם להכנסת המבוטח (בעיקר הכנסת עבודה). דמי הביטוח מושפעים גם ממעמדו של המבוטח (עצמאי, שכיר, בעל הכנסה שלא מעבודה ועוד) ומקבוצת הגיל שלו.

רק עובדים שכירים זכאים לביטוח אבטלה וביטוח זכויות עובדים בעת פשיטת רגל של המעסיק ובעת פירוק תאגיד, בעוד עובדים עצמאים אינם זכאים לביטוח זה. לעובדים שכירים ישנו גם יתרון של אי־פגיעה בזכויות במידה והמעסיק לא שילם את דמי הביטוח הלאומי של עובדיו, בעוד זכויותיהם של עובדים עצמאיים יפגעו עקב אי־תשלום.

חישוב דמי הביטוח הלאומי וביטוח בריאות נקבע לפי מעמד המבוטח (עצמאי, שכיר, לא עובד) וגילו (לפני גיל פרישה ולאחריו), ובהתבסס על שתי מדרגות הכנסה (המדרגה הראשונה - "שיעור מופחת" היא עד 60% מהשכר הממוצע (5,297 ש"ח לחודש, 63,564 לשנה, נכון ל־2013)), שלכל אחת מהם שיעורי תשלום שונים (התעריפים מעודכנים לראשית 2013, ורלוונטיים לעובדים מגיל 18 ועד גיל הפרישה), והמדרגה השנייה - "שיעור מלא" היא מ-60% מן השכר הממוצע ומעלה.

  • שכיר - שיעור מופחת - 6.95% (חלק המעסיק - 3.45%), שיעור מלא - 18.5% (חלק המעסיק - 6.5%). שיעור זה מחושב מהשכר ברוטו החודשי של השכיר.
  • עצמאי - שיעור מופחת - 9.82%, שיעור מלא - 16.23%. שיעור זה מחושב מההכנסה החייבת השנתית.
  • בעל הכנסה שלא מעבודה - שיעור מופחת 9.61%, שיעור מלא - 12%.

עצמאיעריכה

שיעור דמי הביטוח בו מחויבים עצמאיים גדול משיעור דמי הביטוח בו מחויבים שכירים במדרגת התשלום הראשונה, וקטן ממנו במדרגה השנייה.

שכירעריכה

בעוד חישוב דמי הביטוח לשכיר הוא תמיד באחוזים (גם בהכנסה זעומה), לעצמאי ישנו סף מינימום לתשלום דמי ביטוח לאומי, העומד על 217 ש"ח (על פי חישוב 25% מהשכר הממוצע).

לא עובדעריכה

תושבי ישראל שאינם עובדים כלל והם בעלי הכנסות של עד 5% מהשכר הממוצע, מחויבים בתשלום מינימום של דמי ביטוח לאומי (נכון לשנת 2016):

ריביתעריכה

חוב בדמי הביטוח הלאומי יגרום לחיוב ריבית והצמדה בנוסף לקרן, לפי משך הזמן המצטבר של החוב. חובות בדמי הביטוח מקוזזים מקצבאות ותשלומים שונים המועברים באמצעות המוסד לביטוח לאומי. חוב ממושך בדמי הביטוח עשוי לגרור פגיעה בזכויות של המבוטח. עם זאת, זכויותיו של שכיר אינן נפגעות עקב אי־תשלום דמי הביטוח על ידי מעסיקו.

הקלות ופטוריםעריכה

ישנה תקרה לדמי ביטוח לאומי, העומדת על הכנסה של 43,240 ש"ח לחודש. בעלי הכנסות חודשיות גבוהות יותר משלמים דמי ביטוח לפי התקרה, ואינם משלמים דמי ביטוח על חלק ההכנסה שמעל התקרה.

לשכיר ועצמאי, 3.1% מכלל דמי הביטוח המשולמים במדרגה הראשונה ו־5% במדרגה השנייה הם דמי ביטוח בריאות (מעסיק השכיר אינו משתתף במס הבריאות), והשאר הם דמי ביטוח לאומי. דמי ביטוח בריאות להכנסות שלא מעבודה עומד בשתי המדרגות על 5%, ועל 1% לעובדי משק בית.

חיילים בשירות סדיר, בשירות ללא תשלום ומתנדבי שירות לאומי חייבים בדמי ביטוח לאומי, המשולם במלואו על ידי מדינת ישראל ואגודת ההתנדבות (החיילים מקבלים שירות רפואי ממערך הרפואה הצבאית, ועל כן אין משולמים בעבורם דמי ביטוח בריאות). דמי הביטוח הלאומי של אסירים המוחזקים מעל שנה משולמים גם הם על ידי מדינת ישראל. אסירים עד לתקופת זמן של שנה חייבים בתשלום דמי ביטוח לאומי במידה ויש להם הכנסה (יותר מ־5% מהשכר הממוצע), ופטורים במידה והכנסתם קטנה יותר.

פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי ניתן לעקרת בית (אשה נשואה העובדת רק במשק ביתה), ולבעלי הכנסות עד לכ־5% מהשכר הממוצע (כ־440 ש"ח בחודש) שהם עולה חדש, עציר או אסיר. פטור נוסף הוא לבני 18 העתידים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי עד גיל 21. מלבד הפטור לעקרת בית, כל הפטורים מוגבלים לכ־12 חודשים[דרוש מקור]. פטור נוסף הוא לתלמידי מוסד על תיכוני (עד כיתה י"ב) שהם מעל גיל 18, תלמידי מכינה קדם צבאית ומתנדבי שנת שירות העתידים להתגייס לצה"ל או לשרת בשירות לאומי עד גיל 21 (גם פטורים אלו מותנים בהיעדר הכנסה).

פטור לנשים נשואותעריכה

המוסד לביטוח לאומי גובה תשלום וחוב מגברים תושבי ישראל המוגדרים במערכותיו כ"לא עובד" אך לא גובה תשלום וחוב כזה מנשים תושבות ישראל הנשואות לגבר תושב ישראל[1].

הפסקת תשלום דמי ביטוח לאומיעריכה

תושב ישראל חייב בדמי ביטוח לאומי גם כאשר הוא שוהה בחו"ל. ישראלי המהגר למדינה זרה רשאי להפסיק את תשלום דמי הביטוח במקביל להפסקת הביטוח. במידה וישוב לישראל, ידרש לתקופת אכשרה לחידוש זכאותו לביטוח בריאות, או לתשלום סכום קצוב.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה