פשיטת רגל

הליך חדלות הפרעון החל על חייבים שהם יחידים

פשיטת רגל היא הליך חדלות פירעון החל על חייבים שהם יחידים (אנשים פרטיים) להבדיל מהליך המיועד לחברות בע"מ ותאגידים, שם מתקיים הליך פירוק[1], בהכרזת החייב כפושט רגל ישנם יתרונות וחסרונות עבורו ועבור נושיו; ברוב המקרים, החייב הוא הגורם המבקש כניסה להליך זה כצעד הגנתי מפני נושיו. פשיטת רגל מצטרפת להליכי חדלות הפירעון הרלוונטיים לתאגידים: פירוק והבראה. בסיום הליך פשיטת הרגל, החייב מקבל צו הפטר ובעקבותיו החייב מקבל פטור מתשלום חובותיו או מתשלום של חלק מהם[2].

מטרותעריכה

קיומו של הסטטוס המשפטי המיוחד של פושט רגל נועד להשיג שתי מטרות עיקריות:

  • לאפשר לחייב, אשר באמת ובתמים אינו יכול לשלם את חובותיו, "להתחיל מחדש את חייו הכלכליים" ולמנוע את התעמרות הנושים והשלטונות בו.
  • להסדיר את כינוס נכסיו של החייב על מנת לחלקם באופן מוסדר בין הנושים לפי סדר העדיפות הקבוע בחוק.

קיומו של הליך מסודר לפשיטת רגל, הוא חלק מהחיים הכלכליים המודרניים והוא אינטרס ציבורי מובהק, משום שהן לנושים והן להוצאה לפועל, אין עניין להתעמר ולנקום בחייב. במקום זאת, שואפים לקבל את מה שניתן מהחוב (השאת שיעור הפירעון לנושים). לחברה יש עניין לאפשר הזדמנות שנייה בחיים הכלכליים.

היסטוריהעריכה

ניתן לראות בשמיטת הכספים התנ"כית, מקור השראה לחקיקה בנושא פשיטת רגל בישראל. יש הטוענים[דרוש מקור] כי שמיטת הכספים המקראית ביטלה את כל החובות, ולא רק את חובותיהם של אלו שאין ביכולתם להחזיר במועד קבוע אחת לשבע שנים. על פי גישה זו, שמיטת הכספים המקראית היא מרחיקת לכת הרבה יותר מפשיטת הרגל המודרנית. אולם, על פי ההלכה, שמיטת כספים משמיטה רק חובות אשר מועד פירעונם כבר הגיע ובעל החוב לא הצליח לגבותם (או שכח לגבותם). בהתאם לגישה זו, שמיטת הכספים דומה לפשיטת הרגל של ימינו ומטרתה העיקרית היא למנוע פעולות כלפי החייב שאיננו יכול לשלם את חובו. שמיטת הכספים גרמה לבעלי הממון למעט בהלוואות, ועל כן בתקופת בית שני תיקן הלל הזקן את הפרוזבול המאפשר למעשה לעקוף את שמיטת החובות.

בניגוד לחוק המקראי, החוקים הראשונים שנחקקו בנושא באירופה, ראו בפושט הרגל עבריין. באנגליה נחקק ב-1542 החוק הראשון, שהטיל סנקציות על החייבים ממאסר בבית כלא מיוחד לחייבים ועד עונש מוות. בארצות הברית נחקקו חוקים במהלך המאה ה-19 שהובילו בהדרגה לגישה יותר סלחנית כלפי החייבים והגנה עליהם.

הליך פשיטת הרגל בישראלעריכה

בישראל מוסדר הנושא של פשיטת רגל בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 וחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 שהחליף את הפקודה.

הישות הסטטוטורית המפקחת על פשיטות הרגל היא הכונס הרשמי, באגף האפוטרופוס הכללי שבמשרד המשפטים. הצורך בפיקוח ממשלתי נובע מהעובדה שחדלות פירעון מעצם טבעה מערבת צדדים רבים אשר עניינם ההדדי עשוי להיות מיוצג בצורה הטובה ביותר בידי צד שלישי נייטרלי. הכונס הרשמי מתפקד כנאמן בפשיטת רגל עד שבית המשפט ממנה נאמן פרטי, שהוא לרוב עורך דין. משנתמנה נאמן, הכונס הרשמי מפקח על פעולתו.

אדם שמצוי בהליכי גירושין ומעוניין בהגשת בקשה לפשיטת רגל, יכול לבטל הענקות מסוימות שביצע במסגרת הגירושין כגון דירה ונכסים אחרים. במקרים מסוימים בן/בת הזוג והילדים של אותו אדם יכולים להגיש בקשה לביטול הענקה וכך להגן על הנכסים שניתנו להם במתנה/ במסגרת הסכם הגירושין[3].

הליכי פשיטת הרגל מחולקים לארבעה שלבים עיקריים:

  1. בקשת פשיטת רגל
  2. צו כינוס
  3. הכרזת פשיטת רגל
  4. צו הפטר


  ערך מורחב – צו הפטר

כל תיקי פשיטת הרגל מתנהלים בבית המשפט המחוזי. לאחר שהוגשה בקשת פשיטת רגל, בית המשפט יכול להחליט אם ליתן צו כינוס או לא. אם לא ניתן צו כינוס, ההליך מסתיים כבר באותה עת; אם ניתן הצו, התיק עובר לשלב הבא.

פעולתו של צו הכינוס היא לעכב את כל ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים נגד החייב, לרבות הליכי הוצאה לפועל. משניתן צו כינוס, חלות על החייב מגבלות רבות, כגון איסור פעילות כלכלית מסוגים שונים. המגבלות נועדו להבטיח שהחייב לא יצבור חובות נוספים. לרוב, החייב גם מחויב לשלם לכונס הרשמי סכום חודשי שאותו קובע בית המשפט ומנוע מלצאת את גבולות ישראל. בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס ולפני ההכרזה על פשיטת רגל, הנאמן עורך חקירות בדבר יכולת ההחזר של החייב. אף במשרדי הכונס הרשמי קיימת יחידת חקירה מיוחדת (שהוקמה מכוח תיקון לפקודה מ-1996), המיועדת להתחקות אחר נכסיו של פושט הרגל ולמנוע את הברחתם מהארץ או כל הונאה אחרת.

השלב שלאחר מתן צו כינוס הוא ההכרזה על פשיטת רגל. קיים שיקול דעת לבית המשפט אם להכריז על חייב, שניתן לגביו צו כינוס, כפושט רגל (אם מוחלט שלא לתת הכרזה כאמור, ההליך יכול להסתיים כבר בשלב זה). משניתן צו פשיטת רגל, מגיעים ללב-לבו של ההליך: איסוף נכסי החייב מחד וחלוקתם לנושיו מאידך, באמצעות תביעת חוב. אופן חלוקת נכסי החייב מבוסס על שני עקרונות: עקרון העדיפות ועקרון השוויון. עקרון העדיפות קובע כי קיימות קטגוריות חוב שונות בעלות דרגה שונה. בעדיפות ראשונה נמצאים החובות לנושים מובטחים, דהיינו מי שהבטיחו את חובם באמצעות שעבוד. לאחר מכן נמצאות הוצאות ניהול הליכי פשיטת הרגל. קטגוריית החוב הבאה בסדר העדיפויות היא החובות בדין קדימה, אשר כוללים חוב בגין שכר עבודה, חוב בגין ניכוי במקור משכר עבודה, מיסים מוניציפליים וממשלתיים, דמי שכירות וחוב מזונות. לאחר החובות בדין קדימה באים יתר החובות. עקרון השוויון קובע כי לגבי הנושים באותה דרגת עדיפות, החלוקה תתבצע בצורה פרופורציונלית לשיעור הנשייה שלהם מתוך כלל החובות באותה דרגה. לרוב, נכסיו של חייב שנמצא בחדלות פירעון כלכלית אינם מספיקים כדי לשלם לנושים הרגילים שום חלק מנשייתם; פעמים רבות, אין בהם די כדי לשלם דבר לנושים בדין קדימה; במקרים חמורים, הם אינם מספיקים אף כדי לכסות את הדרגה הראשונה, החובות המובטחים.

הליך פשיטת הרגל מגיע לקצו בצו הפטר. ההפטר ניתן לחייב כאשר בית המשפט השתכנע שכל מה שניתן היה לשלם לנושים שולם או כי אין תועלת בהמשך ההליכים. משניתן צו הפטר נמחקים חובות העבר ומוסרות ההגבלות שהוטלו על החייב. לפני התיקון ב-1996, היה נהוג למשוך את ההליכים במשך שנים עד שיצליח החייב לפרוע לפחות שליש מחובותיו. כיום, בית המשפט מאפשר למי שנקלעו לחובות בתום לב לקבל צו הפטר מהר יותר, לעיתים אף במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל (זאת, כאשר בניהול ההליך אין תועלת לנושים, מאחר שהחייב אינו בעל נכסים משמעותיים)[4].

במקום לנהל את הליך פשיטת הרגל בדרך של מימוש נכסים (כמפורט לעיל), ניתן גם להגיע להסדר נושים. ההסדר מערב את החייב וכלל נושיו או אותם נושים הנקובים בהסדר. הסדר נושים משנה את תנאי החוב של החייב כלפי הנושים, לרוב על דרך של הפחתת סכום החוב או דחיית מועד ההחזר שלו. הנושים יוצאים מההליך עם מערך חדש של זכויות כלפי החייב. למעשה, במקום לנצל את הנכסים הנוכחיים הנמצאים בידי החייב, מנוצל זרם ההכנסות העתידי שלו.

בעקבות התיקונים לפקודה, שנעשו מתוך מגמה להקל על החייבים, חלה עלייה משמעותית במספר המבקשים להכיר בהם כפושטי רגל בישראל.

הרפורמה החדשה בפשיטת הרגלעריכה

החל מתאריך 15.9.2019, מועד כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, פקודת פשיטת הרגל מבוטלת[5]. החוק החדש מבחין בין חובות המסתכמים בפחות מ-150 אלף שקלים ובחובות גבוהים מכך. בקשת יחיד לצו לפתיחת הליכים המוגשת לממונה או לרשם ההוצאה לפועל וכן בקשת תאגיד לצו לפתיחת הליכי חדלות פירעון, כרוכה בתשלום אגרה בסך 1,600 ש"ח (נכון ל-01.01.2020).

מהלך החקיקה מהווה את הרפורמה בפשיטת הרגל אשר יצרה שינויים מהותיים רבים בהליכי פשיטת הרגל שהיו נהוגים בעבר, כגון:

  1. יצירת שינוי מבני בסדרי הדין - חובות של יחידים, המסתכמים בסך של 150,544 ינוהלו במערכת ההוצאה לפועל וחובות גבוהים מכך ינוהלו על ידי הממונה על הליכי חדלות פירעון במשרד המשפטים ותחת פיקוח ביהמ"ש שלום. חובות של תאגידים ימשיכו להתנהל בביהמ"ש המחוזי.
  2. שיקום חייבים ותאגידים – השמת דגש על שיקום החייב או הבראת החברה והגבלת ההליך לתקופה מקוצרת של עד כ-4 שנים. במקרים מיוחדים, צו הפטר יכול להינתן אחרי 18 חודשים.
  3. הבחנה בין חדל פירעון תמים לרמאי – החוק ייוצר הבחנה בין חייבים תמימי לב שנכנסו לחובות עקב מצוקה כלכלית וטעויות בתום לב, לבין חייבים שנהגו ברשלנות או נטלו סיכונים פזיזים או יצרו חובות בזדון. לממונה על חדלות פירעון הוקנו סמכויות חקירה פליליות לאיתור חייבים שמסתירים נכסים או מנסים לנצל לרעה את הליכי חדלות פירעון.
  4. חלוקת הכספים לנושים – הפחתה בסך 25% מדין הקדימה שלו זכאים נושים בעלי שעבוד צף על נכסי החייב, לטובת כלל הנושים. בנוסף, הפחתה בהיקף נרחב מדין הקדימה בגין חובות מס למדינה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה