דרך ההולכים

טיילת בפסגת זאב שבירושלים

דֶּרֶך הָהוֹלְכִים היא טיילת שהוקמה בשכונת פסגת זאב שבירושלים על תוואי הנסיגה ההיסטורי של היישוב העברי מצפון לירושלים בתש"ח (1948). טיילת 'דֶּרֶך הָהוֹלְכִים' מבקשת להנציח ולהזכיר את המסע הלילי לעבר הר הצופים. הטיילת מקשרת את צומת הרחובות עמיחי פיגלין עם רחוב מוסא פלד, וממשיכה לעבר מפגש הרחובות משה לוי ושמחה הולצברג, אורכה כ-500 מ' והיא מספרת סיפור היסטורי שהתרחש בשטח בפסגת זאב בימי הקמת המדינה.

רקעעריכה

במלחמת העצמאות היו מצפון לירושלים שני יישובים, המושב עטרות (10 ק"מ מצפון לעיר) ובו כ-45 משפחות שהתפרנסו מחקלאות והשתייך לארגון "תנועת המושבים". בסמוך לו היה הכפר העברי נווה יעקב (5 ק"מ מהעיר) ובו כ-40 משפחות שאף הם התפרנסו מחקלאות והשתייכו למזרחי הצעיר. עטרות הייתה קיימת 28 שנים ונווה יעקב 25.

ביום חמישי ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948) לאחר נפילת גוש עציון, קיבלה ההנהגה החלטה לפנות מספר יישובים מבודדים מחשש לנפילתם בידי האויב. ביניהם היה גם המושב עטרות.

 
עטרות בתצ"א (1946)

פינוי עטרותעריכה

ביום שישי ה' באייר (14 במאי 1948) – יום הכרזת המדינה, קבלו מגיני עטרות בהלם את פקודת פינוי היישוב. עם קבלת הודעת הפינוי. מפקד המקום כינס את התושבים שנשארו לטפל במשק החי וארבעים החיילים שהיו עימו והתארגנו לעזיבה. התושבים השמידו רכוש, מיקשו את הבתים, קברו את ספרי התורה, הניחו מזון לפרות, לתרנגולים ולכלבים, אספו חפצים בודדים שיכלו לשאת עימם ויצאו במסע לילי רגלי מזרחה כשהם עוקפים את הכפר א-רם ומשם לעבר נווה יעקב. אנשי נווה יעקב ידעו על בואם ויצאו לקראתם. ביום שבת בבוקר, ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), הם צפו מנווה יעקב לעבר עטרות וראו את הערבים נכנסים ליישוב, בוזזים מכל הבא ליד ושורפים את השאר. כך הגיעה לקיצה ההתיישבות של 28 שנים במושב עטרות.[1] [2][3]

פינוי נווה יעקבעריכה

הנסוגים מעטרות שהו בנווה יעקב כשהם עוזרים ומתַגברים את ההגנה במקום מתוך תקווה שבכוחות משותפים יחזיקו מעמד. לאחר יומיים בהם לחמו זה לצד זה אנשי עטרות ונווה יעקב, היה ברור שלא יוכלו להמשיך ולהחזיק במקום, התקבלה ההחלטה להתפנות לעבר הר הצופים בירושלים. כך בערב שבת, ה' באייר תש"ח צעדו תושבי ומגיני עטרות במסע לילי רגלי לנווה יעקב. אור ליום שני ח' באייר (17 במאי 1948) חמשת ההרוגים מימי הלחימה האחרונים נקברו בסמוך ליישוב. הושמד מה שהיה אפשר, וחלק מן הנשק והתחמושת נלקח. התארגנה שיירה של כ-150 איש בהם מגיני שני היישובים, חיילי ההגנה פצועים ופצועים קשה שנישאו על אלונקות. אברהם תימור המפקד של נווה יעקב הוביל את הטור, ולצידו שני סיירים שהכירו את השטח היטב - מיכה ושאול לוזינסקי מעטרות. סמוך לחצות יצאה שיירת ההולכים בהליכה מפרכת שקטה ואיטית כדי שלא יתגלו, ועם בוקר הגיעו להר הצופים.[1]

 
קברי חמשת הנופלים בנווה יעקב בבית העלמין הצבאי הר הרצל: מיכאל שטראוס, תמר פיטובסקי, דניאל צפניה, יעקב כהן (במקור נטמנו בנווה יעקב).
 
רחוב בכפר העברי נווה יעקב
 
מפת הנסיגה (סטודיו שיפט)

סיפור הנסיגהעריכה

השופט צבי טל שהיה באותם ימים חייל בנווה יעקב כתב ביומנו:

"ההכנות ארכו שעה מרובה ובשעה אחת אחר חצות נערכנו ליציאה. הצער היה עמוק. רכוש ועמל שנים ועוד נקודה עברית נעזבת. מעשה הפינוי היה מפעל גבורה. יצאנו חרש להרים ועקפנו עמדות האויב. במספר כה מועט של בריאים נשאנו את האלונקות והנשק. ללא דרך עלינו הרים וירדנו בקעות. היו מקומות שהוכרחנו לטפס על ארבעה, אבני נגף הכשילונו אך את משאנו היקר לא הנחנו. היו רגעים קשים של ייאוש, הרגשנו שאם נתקדם בקצב כזה לא נגיע לעולם למחוז חפצנו. הוכרחנו לנוח כל רבע שעה. כל שריר היה מאומץ, כל נפש עייפה וכל עצם כואב. המשכנו דרכנו בקצב מהיר... עייפים ורצוצים הגענו בשלום לתעודתנו. אנו נמצאים כעת בין כותלי בית החולים הדסה בהר הצופים" [4]

מסע זה חתם את פרשת ההתיישבות היהודית מצפון ירושלים עד מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967).

 
שלושה מההולכים (מימין): צבי טל, עשירה היימן, אברהם גת

טיילת לזכר ההולכיםעריכה

שבעים ושלוש שנים (תשפ"א – 2021) לאחר מסע הנסיגה, נחנכה טיילת ההולכים. הטיילת ממוקמת בתוואי שבו הלכו הנסוגים להר הצופים. ביוזמת המינהל הקהילתי של שכונת פסגת זאב, עירית ירושלים והעמותה למורשת עטרות נחנך הגן המספר את סיפור הנסיגה וסיום ההתיישבות החלוצית המפוארת שנהרסה בתש"ח (1948) מחוסר תחמושת ומגנים. במקום שבו היה היישוב עטרות הוקם אזור תעשייה ושכונות נווה יעקב וחלק משכונת פסגת זאב צפון הוקמו על אדמות הכפר העברי נווה יעקב.[1]

 
"דרך ההולכים" לכיוון דרום

בזכות אותם ימיםעריכה

בזכות המתיישבים בצפון ירושלים במשך שני עשורים, יכולנו לחזור לכאן לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז, 1967) ולבנות את נווה-יעקב ופסגת-זאב. שתיהן יחד מהוות כיום כ 12% מהאוכלוסייה היהודית בירושלים. רוב חברי מושב עטרות המשיכו יחד כקבוצה והתיישבו במקום הנקרא כיום בני עטרות בסמוך לשדה התעופה לוד. חברי הכפר העברי נווה יעקב התפזרו וחלקם התיישבו כקבוצה במושב נחלים הסמוך לפתח תקווה.[1]

פסגת זאב היא שכונה מגוונת בתושביה ובאתריה, יש בה מוסדות ציבור, חינוך, תעסוקה וחברה. כל אלה התאפשרו תודות לנחישות, למסירות ואהבת העם והארץ של המתיישבים כאן עד תש"ח (1948).

התמצאות במרחבעריכה

מיקום הטיילת: נקודת ההתחלה מצויה בסמוך למפגש הרחובות שמחה הולצברג ורא"ל משה לוי. בהמשך הטיילת לכיוון צפון ממוקמת "טיילת הגבורה" אשר מסתיימת ב"גן הגבורה" שהוקם לזכר גבורת המתיישבים והמגנים ביישוב העברי מצפון לירושלים בתש"ח, המושב עטרות והכפר העברי נווה יעקב. הקמת גן הגבורה הסתייעו ויצאו אל הפועל ביוזמת העמותה למורשת עטרות ובראשה הגב' רות דנון.[3]

חנוכת הטיילת וקריאתה בשם זה, משלימה פרק היסטורי המנציח את סיפורו של היישוב היהודי מצפון לירושלים בתש"ח ואת סיפורם של המתיישבים והמגנים על היישוב וירושלים.

 
שילוט בכניסה לגן הגבורה


מעורבות הקהילה וחנוכת הטיילתעריכה

הקמת הטיילת וקריאתה בשם יצאה אל הפועל ביוזמת הד"ר יוסי שפנייר, חוקר ההיסטוריה של צפון ירושלים ומתנדב בפסגת זאב להעלאת המודעות ושימור המורשת של צפון ירושלים ופסגת זאב בפרט.

ביום רביעי (כ' תמוז תשפ"א, 30.07.21) התקיים טקס מרגש בנוכחות ראש העיר מר משה ליאון, בני משפחות ההולכים והמתיישבים מתש"ח. כמו כן נכחו בטקס בכבוד רב ארבעה מן ההולכים שעוד עמנו: מאיר היימן, יששכר ספירטוס, אפרים בר-ניר (ברונר) ונחום מזרחי. בטקס היה אמור לנכוח ולשאת דברים השופט (בדימוס) צבי טל, לצערנו מספר ימים לפני הטקס השופט צבי טל הלך לעולמו. הדבר מדגיש את חשיבות הפעולות לשימור המורשת והנגשת ההיסטוריה המקומית לתושבי השכונות.

קידום הטקס וחנוכת הטיילת היו בהובלת המינהל הקהילתי פסגת זאב, אגף טבע ומורשת בפסגת זאב שהוקם בשנת 2020. האגף דואג להנגשת הטבע והמורשת בפסגת זאב לתושבים, לצד שימור הערכים וקיום שיח מקיים בפסגת זאב. לצד קיום הטקס הרשמי, בשיתוף אגף טבע ומורשת וד"ר יוסי שפנייר נכתבה דפדפת מידע ומערך הדרכה למדריכים, מורים וכל מי שמעוניין להכיר לעומק את סיפור הנסיגה והגבורה. ניתן להשיג את החומרים דרך המינהל הקהילתי פסגת זאב.


גלריהעריכה

קישורים רלוונטייםעריכה

מידע נוסף להרחבהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דרך ההולכים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 מתוך דפדפת המידע "דרך ההולכים" (מינהל קהילתי פסגת זאב: ד"ר יוסי שפנייר)
  2. ^ דנון, רות, עטרות : מושב ראשון בהרי יהודה, אריאל, תשס"ז, 2007
  3. ^ 1 2 מתוך דפדפת המידע "גן הגבורה" (מינהל קהילתי פסגת זאב: ד"ר יוסי שפנייר)
  4. ^ יוסי שפנייר, עורי צפון, עמ' 132