האמונה הבוגומילית

האמונה הבוגומילית הייתה זרם בנצרות המזרחית ובתקופה מסוימת דת המדינה של בוסניה והרצגובינה.

האמונה הבוגומילית קרויה כך על שמו של מייסד הזרם במאה ה-10, הכומר הבולגרי בוגומיל ("אהוב האל") (אנ'), שעל קיומו העיד אחד מחשובי תלמידיו, הכומר ירמיה (Jeremiah priest או Yeremia) שחי אף הוא במאה ה-10. יש הסטוריונים הסבורים שירמיה ובוגומיל הם אותה דמות. יש גם סבורים שהשם בוגומיל הוא תרגום לשפה סלאבית של השם היווני תאופילוס (Theophilos) שגם משמעותו "אהוב האל". הכומר קוסמה (אנ'), בספרו "נאום נגד המינים" (Sermon against the Heretics) מהמאה ה-11 יוצא בחריפות רבה נגד עקרונות הבוגומילים, אך גם מתאר בהרחבה את אמונתם ומינהגיהם. ספר חשוב נוסף, הוא ספרו של הכומר בוריל Book of Boril שנכתב במאה ה-13 ומתאר את הבוגומילים בתקופת השיא שלהם.


הסטוריהעריכה

האמונה הבוגומילית הופיעה והחלה להתפשט בקרב איכרים ברחבי האימפריה הבולגרית, בזמן שלטונו של הצאר פטר הראשון מבולגריה (927-969), קרוב לוודאי על רקע השנאה לקיסרות הביזנטית השכנה עם נסיונותיה החוזרים להשתלט על בולגריה. נוספה לכך, הביקורת ההולכת וגדלה, בייחוד בשכבות הנמוכות של האוכלוסיה, על השחיתות והניתוק של הכנסייה המזרחית. תחושות אלו גרמו לרבים מנתיני האימפריה להתרחק מהכנסייה רשמית ולחפש דרכים אחרית לעבודת האל. באותה תקופה, הגיעו לתוך האימפריה הבולגרית, השפעות מתנועות דואליסטיות מהמזרח. אנשי האמונה הדואליסטית הפאוליציסטית (Paulicianism) גורשו מארמניה, לאחר שאמונתם הוגדרה כמינות, ורובם מצאו מקלט בבולגריה. לפליטים אלו היתה השפעה רבה במוקדי ההתהות של הבוגומיליות, בייחוד בכפרים ובישובים הקטנים של בולגריה. כאשר השמועה על התפשטות אמונה זו הגיע לחצר הקיסר הביזנטי, הוא הזהיר את הצאר הבולגרי ודרש ממנו לפעול נגד מינות זו. הצאר פטר הראשון החל רודף את הבוגומילים ורובם נאלצו להמלט מבולגריה לסרביה. שם הם כונו על ידי המקומיים "בבוני" (babuni) כלומר "מאמינים באמונה תפלה". בסוף המאה ה-12 הם גורשו גם מסרביה והתפזרו בבוסניה ובדלמטיה שפ הם כונו "פטארני" (patareni), ובוסניה הפכה למרכז הגדול של הבוגומילים באותה תקופה. בעידודה של הותיקן, מלכי הונגריה, הקתולית, תקפו את בוסניה ואת סרביה ואף אירגנו שני מסעי צלב נגד הבוגומילים, הראשון ב-1203 והשני ב-1225. כתוצאה מתקיפות אלו ומההחלטה של האפיפיור להמנות בישוף הונגרי בבוסניה, הכנסייה הבוסנית מרדה, התנתקה מהכנסייה הקתולית והפכה לכנסייה עצמאית. בעקבות זאת, במשך מאות שנים, הכנסייה הבוסנית זוהתה כ-"כנסייה בוגומילית" ונחשבה ככנסייה כופרת הן על ידי הותיקן והן על ידי קונסטנטינופול. בשנת 1291 האפיפיור ניקולאוס הרביעי שלח לבוסניה נציגות של האינקוויזיציה במטרה לחקור את "המינות הבוגומילית". בהדרגה, גורשו הבוגומילים מבוסניה ומסרביה ורק מיעט מהם נשאר במחוז הום (Hum), הוא הרצגובינה של היום. עם כיבוש בוסניה על ידי העותמנים ב-1463 גם שארית בוגומילית זו נעלמה כאשר רובם התאסלמו וכונו בשם פומאקים או "מוסלמים דוברי בולגרית". צאצאים מעטים של הבוגומילים חיים היום במספר ישובים קטנים בדרום מערב רומניה, אך דתם היא קתולית.

הבוגומילים והקתריםעריכה

אנשי כנסיה ואנשי אינקוויזיציה בעבר והסטוריונים רבים בימינו ראו באמונה הבוגומילית את אחד המקורות העיקריים של האמונה הקתרית. הסטוריונים אחרים ראו בבוגומילים, חוליה מקשרת בין האמונות הדואליסטיות במזרח הקדום ובין כתות המינות שהתפתחו במערב אירופה וביחוד הקתרים. לדעתם של הסטוריונים אלו, קיימים קריטריונים משותפים בין הבוגומילים והקתרים (1):

1) ההתנגדות לכנסיות השליטות - הבוגומילים לכנסיה הביזנטית והקתרים לכנסיה הקתולית - עד כדי התנגשות והתנתקות מהכנסיה.

2) הבוגומילים והקתרים התפללו תפילה אחת בלבד, תפילת "אבינו שבשמים", וחזרו על תפילה זו פעמים רבות במשך היממה.

3) התייחסות למבני הכנסיות כמקומות פולחן של עבודה זרה, עם החרמת ואף חילול הכנסיות.

4) בראש הבוגומילים ובראש הקתרים עמד מנהיג אחד, והמאמינים האמינו שרוח הקודש שורה עליו.

5) ראיה מוחלטת בחומריות ובעולם הארצי כולו כממלכת שליטתו של השטן, לעומת עולם הרוח בו שולט האל הטוב.

6) סיפרות בוגומילית כמו "חזון ישעיהו" ו-"הסעודה הסודית", תורגמה מסלובנית ללטינית והיתה בשימוש הקתרים. הסטוריונים אחרים, מתנגדים לדעה שיש קשר בין הבוגומילים והקתרים. הם טוענים שמקור התנועה הדתית הקתרית הוא המצב שהתפתח באירופה המערבית במאות ה-11 וה-12 בעקבות ובהשפעת הרפורמה הגרגוריאנית. לדעתם, שוני המציאות הדתית בין המזרח הביזנטי ובין המערב הקתולי שלאחר תקופתו של האפיפיור גריגוריוס ה-7, היה גדול מכדי ליצור תנועת מינות משותפת. יש גם המשלבים בין שתי דיעות אלו ורואים בקתרים תנועה הנובעת מהשפעות הדואליזם המזרחי ומתסכולם של מאמינים רבים במערב מהסתאבות הכסיה הקתולית, לאחר הציפיות והתקוות שהביאה הרפורמה הגריגוריאנית (1).

עיקרי האמונהעריכה

האמונה הבוגומילית היא אמונה דואליסטית. על פי אמונה זו לאל הזקן יש שני בנים, הבכור שטנאל והצעיר מיכאל. הבכור, שטנאל, הופל מהשמיים לאחר שמרד באביו ולאחר נפילתו, הוא ברא את העולם. לאחר שברא את העולם, הוא ברא את האדם אך לא הצליח להפיח בו נשמה. האל הזקן הסכים להפיח נשמה באדם בתנאי שהנשמה תהיה תמיד שייכת לאל והגוף של האדם לשטנאל. לאחר מכן הביא שטנאל את המבול על בני האדם ובשלב מאוחר יותר נתן את התורה למשה. שטנאל ברא גם את הנחש והנחש פיתה את חווה שילדה לו את קין ואת קאלומלה (Collumela) ורק הבל היה בן אדם וחווה. לאחר שקין הרג את הבל, נזרק שטנאל לטרטר (Tartar) ונקטעו משמו שתי האותיות האחרונות, ובכך הפסיק שטן להיות אל והיה רק למלאך. על פי האמונה הבוגומילית סיפור יצירתו של ישו מתחיל בכך שהאל יצר את הלוגוס, המילה האלוהית שממנה נוצר בנו הצעיר מיכאל. בראות האל את סבל האדם החליט לשלוח את בנו מיכאל לגאול את האדם וזה חדר אל מרים דרך אוזנה הימנית, כדי להיוולד בגוף מדומה הוא ישו ורוח הקודש. מרוח הקודש נולדו המלאכים והשליחים (תלמידיו של ישו, כולל יהודה איש קריות). המלאכים נישאו לנשים ונולדו הנפילים. רוח הקודש שוכנת במאמינים הבוגומילים ולאחר מותם הם לובשים את דמותו של ישו. לפי האמונה הבוגומילית ישו נצלב לפי יוזמתו של שטנאל. היות שישו היה רק רוח וגופו היה מדומה, הוא לא סבל על הצלב ולאחר שקם לתחיה ירד אל השאול, נלחם בשטנאל ונטל ממנו (כאמור) את הסיומת "אל" וכבל אותו באזיקים. השדים והרוחות שלוו את שטנאל על פני האדמה המשיכו להישאר שם, בהוראת האל הזקן.

הבוגומיליים דחו את כל התנ"ך, פרט לספר תהילים ולא האמינו בניסים, כולל הניסים המיוחסים לישו וראו את הסיפורים כמטפורות. הבוגומילים לא קיבלו את סמכות האפיפיורים או הסינודים. הם האמינו שביום הדין, באחרית הימים, השופט יהיה האל ולא ישו. הם גם דחו את עניין השילוש הקדוש. היות שהצלב הוא הכלי שעליו הועיד שטנאל את ישו למיתה, אין הבוגומילים מכבדים את סמל הצלב. הם מתנגדים גם לאיקונות ופסלים קדושים ורואים בהם מעשי תרמית ועבודה זרה של השדים. הם התנגדו לפולחן הקדושים וכן לתפילות. התפילה היחידה הנהוגה אצלם הייתה "אבינו שבשמיים". הם טענו שעקב השחיתות הנוראה במוסדות הכנסייה והמדינה אין להישמע לשני גופים אלו ויש להתנגד להם. הם גם לא קיימו את מנהג הטבילה היות שלדעתם לטבילה במים פשוטים אין שום משמעות (על כן גם לא הכירו ביוחנן המטביל) והטבילה האמיתית היא טבילה ברוח הקודש על ידי סיגופים, הימנעות מלאה מעבודה וקבלת חיי עוני מוחלט מרצון. אמנם הם דגלו בשוויון מלא בין חבריהם אך בכל זאת הבדילו בין הרוב שנקראו "מאמינים של הכנסייה האמיתית" שסיגופיהם היו פחות חמורים ואף עבדו מעט, לעומת ה"מושלמים" שהיו הקיצוניים ביותר.

הארגון והריטואלעריכה

היו שלוש דרגות של בוגומיליות, המאזינים, המאמינים והמושלמים (הקדושים) שהם למעשה הכמרים. המאזינים היו המתחילים להתקרב לדת. המאמינים היו אלה שעברו את טקס הכניסה שהתבטא בהנחת הבשורה על-פי יוחנן על ראש המאמין. המושלמים (perfecta) היו המטיפים והם היו מחויבים לוותר על אכילת הבשר לחלוטין ולהתפלל 7 פעמים ביום. גם יתר המאמינים נמנעו מאכילת בשר שלוש פעמים בשבוע, בימי שני, רביעי ושישי. הם נמנעו גם משתיית יין היות שראו בגפן את עץ הדעת של ספר בראשית שנשתל, לדעתם, על ידי השטן. הבוגומילים לא הטבילו, לא שמרו את יום המנוחה השבועי או חגים ולא קידשו איקונינים. גם הצלב ואם ישו לא זכו לכבוד אצל הבוגומילים, אך התפילה האישית הייתה בעלת חשיבות. הם דחו את כל הטקסים המקודשים, כולל הנישואים.

לדעת הבוגומיליים הכנסיות מהוות משכן לשטן ולדמונים שלו. בתי התפילה הבוגומילים פשוטים ובמרכזם יש שולחן שעליו מונחת הברית החדשה. בראש הבוגומילים עמד בישוף שנעזר ב"הבן הגדול" ו"הבן הקטן" ובאפוסטולים (מבשרים).

מקורות הדת והתפשטותהעריכה

לפי תוכנה, האמונה הבוגומילית ינקה מהמניכאיזם, כנראה דרך האמונות הנוצריות הגנוסטיות העתיקות. המרכז הקדום של הבוגומילים היה במקדוניה ולאחר שזו הפכה לחלק מביזנטיון, התפשטו לחלקים רבים של הממלכה. בהדרגה החלו גם הרדיפות נגד הבוגומילים שנחשדו במינות. בשנת 1110 העלה הקיסר אלכסיוס הראשון את מנהיג הבוגומילים בזילאוס על המוקד לאחר שזה סירב להכיר בנצרות האורתודוקסית. הבוגומילים הגיעו לשיאם במאה ה-12 בבולגריה ובארצות הסלבים הדרומיים.

המטיפים הבוגומיליים הפיצו את אמונתם מערבה, לאורך רכסי ההרים של אירופה. יש הסבורים שהבוגומילים שימשו, בדעותיהם, מקור לקתרים של דרום צרפת וצפון איטליה. עם כיבוש בולגריה על ידי הטורקים ב-1393, הבוגומילים המירו בהדרגה את דתם לאיסלם ורובם הפכו לפומאקים (אנ'), כינוי למוסלמים דוברי בולגרית, והעדויות האחרונות עליהם הן מהמאה ה-15. הבוגומילים תרמו תרומה תרבותית חשובה: היות שהם האמינו גם בחלק מהספרים החיצוניים היהודיים כגון "ספר אדם וחוה", "ספר חנוך ב'", "חזון ברוך" ועוד, נשתמרו ספרים אלו בתרגומיהם הסלביים הקדומים. הרבה מאגדות העם ושירי העם הסלביים מבוססים על מסורות בוגומיליות. לתנועה הייתה גם השפעה על התפתחות התנועות הדואליסטיות והגנוסטיות המודרניות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • דוד פלוסר - הערך "בוגמילים" באנציקלופדיה העברית כרך ז' עמ' 690–692 .
  • סופיה מנשה - הכנסיה הקתולית בימי הביניים - אידיאולוגיה ופוליטיקה - הוצאת האוניברסיטה הפתוחה - רעננה, 2006.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא האמונה הבוגומילית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

1 - סופיה מנשה - הכנסיה הקתולית בימי הביניים - כרך ג' פרק 9