הרפורמה הגרגוריאנית

האפיפיור גרגוריוס השביעי שעל שמו קרויה הרפורמה

הרפורמה הגרגוריאנית היא רפורמה הקרויה על שם האפיפיור שהוביל אותה בתחילתה, גרגוריוס השביעי, ומטרתה הייתה לחזק את מעמד מוסד האפיפיורות והקוריה הרומאית כנגד השליטים החילוניים של אירופה וכנגד הבישופים וכן ביעור שחיתויות בכנסייה. הרפורמה החלה עם מינויו של גרגוריוס השביעי לאפיפיור בשנת 1073 ונמשכה גם בתקופתם של ממשיכיו. הרפורמה הייתה מורכבת משורה של מאבקים והחלטות כנגד שחיתות בכנסייה ובישופים סוררים, ובעיקר כנגד השליטים החילוניים של אירופה, במטרה לבצר את עצמאות הכנסייה וכוחה.

הרפורמה הגרגוריאנית עוררה התנגדות רבה ועקב כך נקשרו בה מאבקים שונים בין אנשי כנסייה לשליטים חילוניים. המאבק הידוע ביותר במסגרת רפורמה זו הוא מאבק האינווסטיטורה בין גרגוריוס השביעי לבין היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שנסוב על שאלת סמכות מינוי הבישופים, מאבק זה הביא למלחמות אזרחים בגרמניה ובאיטליה ולמינויו של אנטי-אפיפיור עד לסיומו במאה ה-12. מאבק ידוע נוסף ומאוחר יותר הוא המאבק בין הנרי השני מלך אנגליה לבין הארכיבישוף מקנטרברי תומאס בקט בנוגע לסמכות המשפטית של המלך כלפי אנשי כמורה.

רקעעריכה

בעיות בכנסייהעריכה

מאה השנים שקדמו לרפורמה הגרגוריאנית היו תקופה של שפל מבחינת מוסד האפיפיורות. השקיעה של השושלת הקרולינגית הביאה לעליית כוחם של שליטים מקומיים ואלו ראו חשיבות רבה להשפעה על הכמורה בשטחם. השליטים החילוניים תרמו למנזרים ולכנסיות נכסים וכספים, אך דרשו השפעה עליהם. השפעתם של השליטים החילוניים, במיוחד בכל הנוגע למינויים למשרות כמורה בכירות, היו כר פורה לתופעות של סימוניה ונפוטיזם. בעיות מוסריות אלו התווספו לבעיית הניקולאיזם שפשתה בכנסייה באותה התקופה ופגעה בתדמיתה.

תופעות השחיתות הללו הביאו במהלך המאה ה-10 לרפורמות קלוני. רפורמה זו לא הצליחה לשרש את הנגעים הללו מן הכנסייה, אך היא העלתה את חשיבות המאבק בתופעות הללו למודעות בממסד הכנסייתי. במחצית הראשונה של המאה ה-11 התחזקה הביקורת על השחיתות בכנסייה. ועידה כנסייתית בראשות האפיפיור ניקולאס השני שהתכנסה בארמון הלטראנו שברומא בשנת 1059 גינתה ואסרה את תופעות הניקולאיזם והסימוניה והחרימה כמרים שנשאו אישה.[1] למרות החלטות הוועידה הנחרצות, נעשה מעט מאוד לאכוף התנהגות מוסרית בקרב אנשי הכמורה.

בעיית השחיתות בכנסייה נקשרה במאבק לעצמאות הכנסייה. שליטתם של השליטים החילוניים בכנסייה, שהתחזקה בעקבות השחיתות, גרמה להחלשת הממסד הכנסייתי אל מול הממסד השליט. לכנסייה לא הייתה אוטונומיה וחסינות מוחלטת. מלכים הרשו לעצמם לשפוט אנשי כנסייה, לפקח על המתנהל במנזרים ובראש ובראשונה, להתערב במינויים בכירים. הבישופים שמונו בדרך כלל על ידי השליטים המקומיים, פעמים רבות בעקבות מתן שוחד, ראו עצמם חלק מן האצולה המקומית יותר מאשר חלק מן הממסד הכנסייתי. בישופים אלו ביכרו לציית לשלטים המקומיים על פני ציות לקוריה הרומית כאשר האינטרסים של גופים אלו התנגשו.

היחסים בין האפיפיור לקיסרעריכה

היחסים בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין האפיפיור במאה ה-10 היו מורכבים. האפיפיורים ראו עצמם, בתור ממשיכיו של פטרוס עלי אדמות, כמנהיגי העולם הנוצרי כולו, אך למעשה היו זקוקים למנהיגים חילוניים, בדרך כלל לקיסר, כדי להגן על מדינת האפיפיור. עצמאותה של מדינת האפיפיור הייתה לפיכך תלויה ברצונם הטוב של הקיסרים, אלו לרוב סייעו לקוריה, ועקב כך ראו לעצמם סמכות להתערב בנושאים פנים כנסייתיים. הקיסר היינריך השלישי הביא מגמה זו לשיאה כאשר מינה בזה אחר זה שלושה אפיפיורים גרמנים. הביקורת על התערבות הקיסר במינוי האפיפיורים הביאה לוועידת לטראנו, שהוזכרה לעיל, בה נקבע שהאפיפיור ימונה על ידי הקרדינלים.

הסכיזמה הגדולה בשנת 1054 ניתקה את הכנסייה הקתולית המערבית מן הכנסייה המזרחית של ביזנטיון. פילוג זה הגדיל את כוחו של האפיפיור, שהיה עתה לסמכות הדתית היחידה במערב. הכיבוש הנורמני של דרום איטליה ושל סיציליה בשנות השבעים של המאה ה-11 יצר כוח צבאי זמין שיכול להוות אלטרנטיבה לקיסר כמגני מדינת האפיפיור. התחזקות יחסית זו של האפיפיורים אפשרה לאפיפיור גרגוריוס השביעי להוביל רפורמה בכנסייה.

שלביה הראשונים של הרפורמהעריכה

כבר בטרם מינוי לאפיפיור פעל הילדברנד, שלאחר בחירתו נקרא גרגוריוס השביעי, לטובת ערכי הרפורמה העתידית שלו. בתחילת דרכו הוא היה נזיר באחד ממנזרי קלוני והושפע מערכי זרם זה. בהיותו קרדינל תמך הילדברנד בכיבוש הנורמני באיטליה ובאנגליה, ובהשפעתו מלך אראגון הפך עצמו לווסל של האפיפיור. לאחר בחירתו לאפיפיור, בשנת 1073, החל גרגוריוס בהובלת רפורמה משמעותית בארגון הכנסייתי.

השלב הראשון בסדרת הרפורמות של גרגוריוס היה הדרישה להגדלת מדינת האפיפיור והשפעתו הבינלאומית. הוא הכריז בעלות על איי הים התיכון שהיו בשלטון מוסלמי ופנה לאבירי איטליה וצרפת בקריאה לכבוש איים אלו בעבורו. הוא התערב במאבק על השלטון בהונגריה כדי להכפיף ממלכה זו אליו בכפיפות פאודלית, אך נכשל בכך. גרגוריוס אף שלח מכתב לויליאם הכובש ובו דרישה שישבע שבועה ווסאלית לאפיפיור, עקב תמיכת הקוריה בכיבוש אנגליה, אלא שויליאם סירב בתקיפות.[2]

בשנת 1075 פרסם גרגוריוס את התכתיב האפיפיורי ובו הגדיר באופן חוקי את עליונותו המוחלטת של האפיפיור ביחס לשליטים החילוניים ובייחוד לקיסר, וביחס לבישופים. תכתיב זה היה למניפסט של הרפורמה שכבר הייתה בעיצומה.

עקרונות הרפורמהעריכה

על פי תפיסת הרפורמיסטים, הכנסייה הייתה קהילתו של ישו עלי אדמות, ולכן סמכותה הייתה אוניברסלית. אי לכך, הממסד החילוני צריך להיות כפוף לכנסייה ולא יכול להתקיים כרשות נפרדת. האפיפיור, כממלא מקומו של פטרוס, הוא הנציג הבכיר ביותר של ישו בעולם הארצי, ולכן סמכותו היא מוחלטת ועל כולם לציית לו. ברמה המעשית, דרישתם של האפיפיורים הייתה לעצמאות של הכנסייה ביחס לשליטים החילוניים ולחסינות מוחלטת של אנשי הכמורה. כמו כן, הם דרשו לבצר את מעמדו של האפיפיור ולהעניק לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. על פי התכתיב האפיפיורי של 1075 בסמכותו של האפיפיור היה להדיח קיסרים, לפטר ולמנות בישופים, הוא יכול לשפוט כל אדם אך איש לא יכול לשפוט אותו והוא בעל פריווילגיות רבות נוספות. במילים אחרות, הרפורמיסטים שאפו להפוך את האפיפיור לשליט העליון היחיד של העולם הנוצרי כולו.

כדי לאפשר הצלחת מטרות הרפורמה, הובילו הרפורמיסטים מאבק חסר פשרות כנגד תופעות השחיתות בכנסייה. ניקוי הכנסייה מסימוניה ונפוטיזם החליש את היכולת של השליטים החילוניים להתערב בעניינים פנים כנסייתיים. בנוסף, מאבק כנגד הבעיות המוסריות בכנסייה שיפר את תדמית הכנסייה כמוסד עליון מוסרית ובכך חיזק אותה.

מאבק האינווסטיטורהעריכה

  ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה
 
חזרתו בתשובה של היינריך הרביעי לאחר ההליכה לקנוסה

הרפורמה עוררה את התנגדות הקיסר היינריך הרביעי, בייחוד ההכרזה של גרגוריוס שבסמכות האפיפיור להדיח קיסרים, וההתנגשות עם האפיפיור לא איחרה לבוא. התערבותו של הקיסר בבחירת הבישוף של מילאנו בניגוד לעמדת האפיפיור עוררה גינוי חריף מצד הקוריה, ודבר זה בישר על פתיחתו של המאבק החריף ביותר בין האפיפיור לקיסר על רקע הרפורמה.

בשנת 1076 כינס היינריך וועידה כנסייתית בוורמס שאליה הגיעו אנשי כנסייה רבים שהתנגדו לרפורמה. על המסמך ששלחו משתתפי הוועידה לאפיפיור חתומים יותר מ-20 אנשי כנסייה לרבות ארכיבישוף אחד ובישופים רבים, הם טענו שגרגוריוס איננו אפיפיור חוקי, גינו את החלטותיו הרפורמיסטיות והודיעו לו שהם לא רואים עצמם חייבים בציות לו. האפיפיור בתגובה החרים את הקיסר והדיח אותו מתפקידו. הקיסר הגיב לכך בהכרזה מצידו על הדחת האפיפיור. האפיפיור פעל כנגד הקיסר על ידי עידוד של האופוזיציה לקיסר בקרב האצולה הגרמנית למרוד בהיינריך, זאת תוך תמיכה בסקסונים, שפעלו כבר לפני כן כנגד הקיסר. חולשתו של הקיסר הביאה אותו לנקוט בהשפלה עצמית בהליכה לקנוסה.

בעקבות "חזרתו בתשובה" של היינריך בקנוסה, התיר האפיפיור את החרם שהטיל עליו, אולם עדיין המחלוקות בין הצדדים לא יושבו והקיסר היה עדיין כוח חזק שהתנגד לרפורמה. בשנת 1080 תמך האפיפיור ברודולף משווביה לתפקיד הקיסר במקומו של היינריך ובתגובה מינה הקיסר את האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי ופלש לאיטליה במסע עונשין כנגד גרגוריוס. גרגוריוס קרא לנורמנים לסייע לו, אך אלו בזזו את רומא, וכשנסוגו ממנה לקחו אתם את גרגוריוס כשבוי. גרגוריוס מת בשבי בשנת 1085 והקיסר כבש את רומא, אולם בשלב זה כבר לא היה ניתן לעצור את תנועת הרפורמה.

המאבק סביב האינווסטיטורה של הבישופים נמשך עד להכרזה על קונקורדט וורמס בשנת 1122, אך ממשיכיו של גרגוריוס היו מתונים יותר ולא עוררו עימותים כמוהו. הרפורמה זכתה לתמיכה רבה יותר ויותר בעולם הנוצרי, ומעמדם של האפיפיור והכנסייה הלך והתחזק.

הרפורמה לאחר גרגוריוסעריכה

לאחר מותו של גרגוריוס המשיכו אפיפיורים בחיזוק ערכי הרפורמה הגרגוריאנית. אחד התומכים הגדולים ברפורמה וערכיה היה האפיפיור אורבנוס השני, הוא הצליח להשיג הסכמות עם מלכי צרפת ואנגליה בעניין האינווסטיטורה ובשורה של וועידות כנסייתיות הצליח לאשר את הרפורמות שיזם גרגוריוס. בוועידת קלרמון יזם אורבנוס מסע צבאי לשחרור ארץ הקודש, שלימים יהיה מסע הצלב הראשון. ייזום מסע הצלב המשיך את ערכי הרפורמה: האפיפיור הוכיח שהוא המנהיג של העולם הנוצרי, הוא יכול לארגן מסע בו משתתפים נציגי הנוצרים כולם, אפילו מלכים שנלחמו זה בזה.

המאבקים בין האפיפיור לקיסר לא שככו גם לאחר המאבק של גרגוריוס כנגד היינריך הרביעי, גם הקיסר היינריך החמישי נאבק עם האפיפיור פסקל השני ואף אסר את האפיפיור לתקופה מסוימת ומינה את האנטי-אפיפיור גרגוריוס השמיני. לאחר מותו של היינריך החמישי פעלו יורשיו בשיתוף פעולה עם האפיפיורים והרפורמה זכתה להצלחות. התנגשות מאוחרת יותר בין הקיסרות לאפיפיורות קרתה בסוף המאה ה-12, בין הקיסר פרידריך ברברוסה לבין האפיפיור אלכסנדר השלישי. גם פרידריך רצה סמכות על אנשי הכמורה בשטחו, אלא שבתקופתו הייתה הרפורמה כבר עובדה מוגמרת, האפיפיור החרים אותו, ולאחר שהובס על ידי תומכי האפיפיור אולץ פרידריך לצאת למסע הצלב השלישי ושם מצא את מותו.

מחוץ לאימפריה הרומית הקדושה התקבלה הרפורמה בקלות יחסית וכמעט ללא שפיכות דמים. יוצאת מן הכלל הייתה פרשת בקט באנגליה. המלך הנרי השני מינה את מקורבו תומאס בקט לתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי, אלא שבקט בחר להתקרב לממסד הכנסייתי ודגל בעצמאות הכנסייה באנגליה. הארכיבישוף והמלך התווכחו ביניהם בשאלות משפטיות, ובייחוד בשאלה: האם המלך רשאי לשפוט אנשי כמורה לאחר שהודחו? הנרי דרש מבישופי אנגליה לחתום על תקנות קלרנדון שקבעו את עליונותו של המלך בעיקר בתחום המשפטי, אך בקט התנגד נחרצות לתקנון זה. המאבק בין המלך לארכיבישוף החריף ובקט גורש מאנגליה. לאחר שש שנים בגלות, עקב תמיכתו של האפיפיור, שב בקט מן הגלות, אך לאחר זמן קצר התחדשו העימותים בינו לבין המלך. בשנת 1170 נרצח בקט על ידי אחד מתומכי המלך וכעבור זמן קצר האפיפיור אלכסנדר השלישי הכריז עליו כקדוש. תומאס בקט ומאבקו במלך היה אחד המאבקים האחרונים על עצמאות הכנסייה, ואף שהמלך הצליח להשיג בו הישגים ובקט נרצח, מאבק זה חיזק את מעמד הכנסייה באנגליה.

הצלחת הרפורמה והשפעתהעריכה

הרפורמה הגרגוריאנית הייתה להצלחה בכל הנוגע למעמדו של האפיפיור ולעצמאות הכנסייה. מאז המאה ה-12 ועד לסוף ימי הביניים האפיפיורות הייתה התפקיד בעל העצמה הרבה ביותר באירופה. הצלחת הרפורמה אפשרה את קיומם של מסעי הצלב, שהיו ביוזמה אפיפיורית. כמו כן השלטון הכנסייתי המוחלט באירופה אפשר את המאבק בתנועות המינות והקמת האינקוויזיציה במאה ה-13. ימי הביניים המאוחרים מתוארים לעיתים כתקופה שבה אירופה נשלטה בפועל על ידי שלטון תאוקרטי, דבר זה נוצר הודות לרפורמה הגרגוריאנית.

יחסי הכוחות בין הכנסייה לשלטונות באירופה כפי שנקבעו בעקבות המאבקים סביב הרפורמה הגרגוריאנית החזיקו מעמד כ-400 שנים, עד לרפורמציה הפרוטסטנטית.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 41.
  2. ^ הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 52-53.