האסכולה הרוויזיוניסטית בלימודי האסלאם
האסכולה הרוויזיוניסטית בלימודי האסלאם היא אסכולה בחקר האסלאם, המטילה ספק בנרטיבים מוסלמיים מסורתיים על מקורות האסלאם[1][2][3][4][5].
עד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, חוקרי האסלאם, שאינם מוסלמים מאמינים, אף על פי שלא קיבלו את הכתוב בספרי הקודש של האסלאם על התערבות אלוהית ונסים, כן קיבלו את סיפור המקור של הדת המוסלמית על רוב פרטיו, וקיבלו את מהימנותם של התפסיר (פרשנות הקוראן), החדית' (האוסף של ההלכות, הסיפורים אודות הנביא מוחמד ודרך חייו), והסירה (הביוגרפיה של מוחמד)[6]. הרוויזיוניסטים במקום זאת משתמשים בגישת "ביקורת המקורות" לספרי הקודש של האסלאם, וכן חוקרים ארכאולוגיה רלוונטית, אפיגרפיה, נומיסמטיקה וספרות לא מוסלמית מהתקופה. הם מאמינים שמתודולוגיות אלו מספקות עובדות ברורות ויכולת בדיקה צולבת, בעוד שכתובים אסלאמיים מסורתיים, שנכתבו 150 עד 250 שנים לאחר מות מוחמד, היו נתונים להטיות ולתוספות של המחברים והפרשנים האסלאמיים[7].
מקורה של האסכולה היא בשורה של חוקרים, שפרסמו מחקרים החל משנות ה-70 בגישה רוויזיוניסטית ללימודי האסלאם, דוגמת ג'ון וואנסברו ותלמידיו אנדרו ריפין, נורמן קלדר, ג'ר האוטינג, פטרישיה קרון ומייקל קוק, גינטר לולינג, יהודה נבו וכריסטוף לוקסנברג. גישתם אינה מונוליטית, ובעוד שהם חולקים הנחות יסוד מתודולוגיות, הם הציעו תיאורים סותרים של הכיבושים הערביים ועליית האסלאם. לרוב היסטוריונים "מסורתיים" של האסלאם, שאכן מקבלים את סיפור המקור המסורתי, נוגדים את האסכולה הרוויזיוניסטית, אם כי הדבקות באחת משתי הגישות היא בדרך כלל "מרומזת" ולא "מוצהרת בגלוי"[8].
עיקרי האסכולה עריכה
הרוויזיוניסטים אינם מוכנים להסתמך על הקוראן והחדית, וטוענים שיש לחקור ולשחזר מחדש את האירועים בתקופה האיסלמית הקדומה בעזרת השיטה ההיסטורית-ביקורתית (בדומה לשיטת הביקורת ההיסטורית בחקר המקרא). בהתבסס על מקורות ראשוניים חלופיים ממקורות היסטוריים נוספים מהתקופה, הם טוענים שהאסלאם התחיל כתנועה מונותיאיסטית שכללה ערבים ויהודים כאחד. תנועה זו קמה בשוליים הצפוניים של חצי האי ערב, קרוב לאימפריות הביזנטית והפרסית. שינוי הקיבלה, כיוון התפילה, מירושלים למכה עשוי להיות הד לתנועה מוקדמת זו.
הרוויזיוניסטים רואים בהתפשטות האסלאמית התפשטות ערבית חילונית; רק לאחר עליית הח'ליפות האומיית (661–750 לספירה) עוצבה זהות אסלאמית ערבית בלעדית, שהעבירה את נרטיב המקור לחצי האי ערב. בקווים כלליים הרוויזיוניסטים טוענים כי:
לגבי טבעו של האסלאם הקדום:
- האסלאם לא קם בקרב עובדי האלילים הפוליתאיסטים במדבר, אלא בסביבה שבה טקסטים יהודיים ונוצרים היו ידועים. ה"כופרים" לא היו פוליתאיסטים פגאניים אלא מונותיאיסטים שנחשבו מבחינה פולמוסית כחורגים מעט מהמונותאיזם[9].
- הקשר בין מוסלמים ליהודים היה הדוק מאוד בתקופות הראשונות של האסלאם. גם יהודים כונו "מאמינים" והיו חלק מהאומה. טקסטים אנטי-יהודיים כמו, למשל, סיפור הטבח של השבט היהודי של בני קוריט'ה נוצרו הרבה אחרי מוחמד כאשר האסלאם נפרד מהיהדות[10].
לגבי מיקום ראשית האסלאם הקדום:
- התיאורים הגאוגרפיים בקוראן ובמסורות מאוחרות יותר אינם מתאימים למכה (לדוגמה הם מתארים אזור בו צמחייה ים תיכונית כולל גידולי גפנים וזית). הם דווקא מצביעים על מקום אי שם בצפון מערב ערב, ייתכן שמדובר בפטרה שבירדן[11].
לגבי ההתפשטות האסלאם:
- ההתפשטות האסלאמית הראשונית כנראה לא הייתה ממניעים דתיים, אלא התפשטות חילונית ערבית. ההתפשטות הראשונית עדיין לא הביאה לדיכוי האוכלוסייה הלא מוסלמית (הדבר בולט בארץ ישראל בה נשארה אוכלוסייה נוצרית ושומרונית גם לאחר הכיבוש המוסלמי)[12].
לגבי העיצוב מחדש של הזהות האסלאמית הקדומה:
- לאחר מוחמד היו לפחות שני שלבים שהיו בעלי חשיבות רבה להיווצרות האסלאם בצורתו המאוחרת:
- הח'ליפות האומיית (661–750 לספירה), במיוחד עבד אל-מלכ בן מרוואן (647–705), עיצבו את הנרטיב האסלאמי, ויצרו זהות אסלאמית ערבית בלעדית. תחת הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ בן מרואן נבנתה כיפת הסלע בירושלים. שם מופיעה המילה "אסלאם" לראשונה. עד לרגע זה המוסלמים קראו לעצמם פשוט "מאמינים", ובאימפריה הערבית הוטבעו מטבעות עם סמלים נוצריים. עבד אל-מאליק גם ממלא תפקיד מרכזי בעיבוד מחדש של הטקסט הקוראני[13].
- במהלך הח'ליפות העבאסית (750–1258) נכתבו כמעט כל הטקסטים המסורתיים האסלאמיים על ראשיתו של האסלאם. לעבאסים, כצד המנצח בסכסוך עם האומיים, היה אינטרס רב לתת לגיטימציה לשלטונם. מוטיבציה זו התגנבה לטקסטים המסורתיים[14].
- השפעתם של עמים נכבשים:
- פטרישיה קרון טוענת שחוק השריעה לא הושתת על מסורות של שליח האלוהים, מוחמד, אלא על החוק של המזרח הקרוב כפי שהתפתח תחת אלכסנדר הגדול. המוסלמים שינו וערכו את החוק הזה בשם אללה. החוק הפרובינציאלי הזה, שהח'ליפות האומיית השתמשה בו, הפך למה שאנו מכנים "שריעה" לאחר תקופה ארוכה של התאמות של העולמא[15][16] .
- רוברט ג'י הוילנד גם טוען שאם הבסיס לשריעה היה מעשיו ואמירותיו של מוחמד, אלה בוודאי צוינו בקפידה והועברו בקפידה לעולמא המאוחרת יותר על ידי דור הסאלף המוקדם. אבל דוקטרינה זו מנוגדת לציטוטים של חוקרים אסלאמיים מוקדמים (סלפים), המכחישים במפורש שימוש נפוץ בחדית' על ידי מוחמד:
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ François de Blois, Islam in its Arabian Context, S. 615, in: The Qur'an in Context, edited by Angelika Neuwirth etc., 2010
- ^ Alexander Stille: Scholars Are Quietly Offering New Theories of the Koran, New York Times 02 March 2002
- ^ Lester, Toby (בינואר 1999). "What Is the Koran?". The Atlantic (January 1999). נבדק ב-16 בינואר 2020.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Holland, 'In the Shadow of the Sword, 2012: p.38
- ^ Holland, Tom (2012). In the Shadow of the Sword. UK: Doubleday. p. 38. ISBN 978-0-385-53135-1. נבדק ב-29 באוגוסט 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Donner, "Quran in Recent Scholarship", 2008: p.29
- ^ Neva & Koren, "Methodological Approaches to Islamic Studies", 2000: p.422-6
- ^ Neva & Koren, "Methodological Approaches to Islamic Studies", 2000: p.421
- ^ G. R. Hawting: The Idea of Idolatry and the Rise of Islam: From Polemic to History (1999); Fred Donner: Muhammad and the Believers. At the Origins of Islam (2010) p. 59
- ^ Fred Donner: Muhammad and the Believers. At the Origins of Islam (2010) pp. 68 ff.; cf. also Hans Jansen: Mohammed (2005/7) pp. 311-317 (German edition 2008)
- ^ Patricia Crone / Michael Cook: Hagarism (1977) pp. 22-24; Patricia Crone: Meccan Trade and the Rise of Islam (1987); and the private researcher Dan Gibson: Quranic Geography (2011)
- ^ Robert G. Hoyland: In God's Path. The Arab Conquests and the Creation of an Islamic Empire (2015)
- ^ Patricia Crone / Michael Cook: Hagarism (1977) p. 29; Yehuda D. Nevo: Crossroads to Islam: The Origins of the Arab Religion and the Arab State (2003) pp. 410-413; Karl-Heinz Ohlig (Hrsg.): Der frühe Islam. Eine historisch-kritische Rekonstruktion anhand zeitgenössischer Quellen (2007) pp. 336 ff.
- ^ Patricia Crone: Slaves on Horses. The Evolution of the Islamic Polity (1980) pp. 7, 12, 15; auch Hans Jansen: Mohammed (2005/7)
- ^ Crone, Patricia (1987). Roman, Provincial and Islamic Law: The Origins of the Islamic Patronate. Cambridge. p. 99. cited in cited in Ibn Warraq, ed. (2000). "2. Origins of Islam: A Critical Look at the Sources". The Quest for the Historical Muhammad. Prometheus. p. 99.
- ^ Ibn al-Rawandi, "Origins of Islam: A Critical Look at the Sources", 2000: p.98