כיפת הסלע

כיפת הסלע
قبة الصخرة
	כיפת הסלע, 2016
מידע כללי
סוג	מסגד
מיקום	הר הבית, ירושלים
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–687
תאריך פתיחה רשמי	687
חומרי בנייה	עלי זהב, נחושת, ניקל, אלומיניום, עץ, שיש
סגנון אדריכלי	אמנות אומית
קואורדינטות	31°46′41″N 35°14′07″E / 31.778055555556°N 35.235277777778°E

אין לבלבל ערך זה עם הערך "מסגד אל-אקצא" או "כיפת השלשלת".

כיפת הסלע (בערבית: قبة الصخرة, בתעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה), נודעת גם ככיפת הזהב, היא מבנה מוסלמי אשר נבנה בשנת 691 לספירה בפסגתו של הר הבית שבירושלים. על פי המסורת המוסלמית והיהודית כיפת הסלע בנויה על גבי אבן השתייה, ומכאן שמה המתייחס לסלע האם שבמרכז המבנה, מתחת לכיפה.

כיפת הסלע היא המבנה המונומנטלי הראשון אשר נבנה על ידי האימפריה המוסלמית המתהווה עוד בשלהי המאה השביעית – כלומר במהלך התקופה הפורמטיבית של היווצרות דת האסלאם והתבססותה. בתוך כך נחשבת הכיפה למבנה המוסלמי המונומנטלי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים. כיפת הסלע נחשבת למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע היא חלק ממתחם הר הבית. עם השנים השתרש מנהג לכנות את מבנה כיפת הסלע בשם "מסגד עומר", אולם אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

מיקום המבנה

אבן השתייה

ביהדות, המסורת המקובלת המופיעה במקורות פעמים רבות בתקופת הגאונים, בראשונים ובאחרונים היא שהמבנה עומד מעל לאבן השתייה – היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני. על אבן השתייה היה ארון הברית אשר בקודש הקודשים^[1]. על פי הסבר חדש, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקדת יצחק^[2].

המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית נשתמרה על האבן טביעת רגלו של הנביא מוחמד.

בספרו "כיפת הסלע ואבן השתייה" מציג אלי שילר מספר סיבות שהובילו לבניית כיפת הסלע. יש הטוענים^[3] כי בניית כיפת הסלע הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים. כמו כן, על פי ההיסטוריון אחמד אל-יעקובי המבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה ולהקל על עולי הרגל המגיעים אליה^[4]. יש הטוענים^[5] כי מבנה כיפת הסלע היה מעין מבנה מקדש משותף למוסלמים וליהודים, שנבנה בעת התהוות האסלאם.

היסטוריה

מקובל כיום להניח כי כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל כאחת ממיזמי הבנייה של השליטים הערבים המוסלמים בירושלים. בגג כיפת הסלע מצויה כתובת בכתב כופי משנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה ועל פי רוב ההיסטוריונים מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה^[6]. ואולם דעה נוספת במחקר מציעה לתארך את הקמת המבנה לשלהי התקופה הביזנטית^[7]^[8], טיעון הנשען על מקורות ספרותיים בני התקופה וכן על תוכנית המבנה אשר מקורה באדריכלות הביזנטית. מחקר הפריטים האדריכליים של המבנה הראה כי מקורם של הכותרות ועמודים במבנה הוא במבנים קדומים יותר מהתקופה הביזנטית והרומית הקדומה^[9].

בהתייחס להצעת תארוך בנייתו על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ, למעט כתובת ההקדשה בפנים הכיפה, טרם נחשפה עדות או כתובת מהתקופה המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה. ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של אל-יעקובי, הכותב כי אל-מלכ אסר על החג' למכה, ובנה את מבנה כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה ("אבן השתייה" כמתחרה ל"אבן השחורה"), תולה את הדבר בתחרות בין אל-מלכ לבין עבדאללה אבן א-זובייר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מוקדסי, המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים^[10]. אברהם פולק העלה סברה כי המבנה נבנה כמקדש משותף יהודי-איסלאמי. על פי מספר חוקרים, מבנה כיפת הסלע נועד לשקף ניגודיות לכנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו)^[11].

הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813–833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.

כתובת ערבית מן המאה ה-10 שנחשפה לאחרונה בכפר נובא ממערב לחברון מציינת את המונח "סח'רת בית אלמקדס" בהקשר ישיר למבנה כיפת הסלע, דבר אשר חיזק את הסברה כי המונח "בית אלמקדס" זוהה בראשונה עם מבנה כיפת הסלע כאשר בשלב מאוחר יותר הפך לאחד משמותיה המוסלמיים של העיר ירושלים^[12]^[13].

הכיפה של המבנה התמוטטה ברעידת אדמה בשנת 1016 ונבנתה מחדש חמש שנים לאחר מכן.

לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון" (בלטינית: Templum Domini) והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. עולי הרגל הרבים שפקדו את המקום, ואשר חלקם לקח פיסות מהסלע כמזכרת, הניעו את השלטונות הצלבניים להקים שבכה להגן על הסלע.

ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה כיפת הסלע למקום קודש למוסלמים. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.

בתקופה הממלוכית עבר המבנה כמה סדרות שיפוצים בידי הסולטאן ביברס וממשיכיו, שהעניקו תשומת לב רבה לבנייה בהר הבית. לבד משיפור המבנה וייפויו, הוא הוקף מבנים נוספים שהוקמו ברחבי שטח ההר, ומרבית מבני הר הבית הנוכחיים מקורם בתקופה זו. ב-1270 חודש הפסיפס בקירות הכיפה, וב-1290 שופצה הכיפה עצמה. ב-1318 נערכה סדרת תיקונים במבנה. ב-1448 ניזוק המבנה בדלקה שפרצה בו, וב-1467 זכה לשיפוץ מקיף שכלל את התקנתן של ארבע דלתות הנחושת המעוטרות בכניסות המבנה והקמת רהט ממערב לו.

גם סולטאני האימפריה העות'מאנית ששלטו בעיר למשך ארבע המאות הבאות העניקו תשומת לב רבה למבנה המפואר. סולימאן הראשון, שנודע כ"סולימאן המפואר" ובונה חומות ירושלים המוכרות כיום, החליף את פסיפסי הקיר החיצוניים, שדהו עם השנים, באריחי חרסינה שהובאו מפרס, ושיפץ באופן מרהיב את דלתות הבניין וחלונותיו הצבעוניים. הסולטאן מהמוט הראשון ביצע שיפוץ מקיף בכיפה, תוך שימוש ב-12 טון עופרת שהותקנו בה. בתקופת הסולטאן אבדילהמיט הראשון ב-1780 עוצבה בשיש כניסתו המערבית של המבנה. ב-1853 נערכו עבודות חיזוק בכיפה וחידוש הפסיפס, וב-1874 נערך שיפוץ מקיף בכל חלקי המבנה ועיטוריו בידי הסולטאן אבדילאזיז. שליטים נוספים דאגו לעיצוב הפנים של המבנה, ושלחו שטיחים אמנותיים לרצפותיו ונברשות בדולח לתאורתו.

בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית ופעולות שיפוץ במבנה שימשו להגברת ההתעניינות האזורית בירושלים. היסטוריונים אנטי ציונים רואים את הפעילות כתגובה לניסיונות ציונים לבסס אחיזה יהודית ברחבת הכותל (ולא בהר עצמו)^[14]. בסיוע ממשלת המנדט, הוציאה המועצה המוסלמית העליונה ב-1923 ו-1924 משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המבנים על הר הבית. ההיענות הייתה רבה ונתרם סכום עתק. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה-20, וגולת הכותרת של מפעל השיפוץ היה ציפוי בזהב של מבנה כיפת הסלע^[15]. ב-1928 נערך על הר הבית טקס חנוכת כיפת הזהב, בו אירח המופתי חאג' אמין אל-חוסייני המוני אורחים מכל רחבי העולם המוסלמי^[16].

בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי המבנה, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, השבכה המגינה על הסלע הוסרה, וחלקים ממנה הועברו לתצוגה במוזיאון האסלאם שבפינתו הדרום-מערבית של ההר, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים בשנת 1965. התוצאה לא הייתה משביעת רצון, ובתמונות של הר הבית משנת 1967 מראה הכיפה דהוי. על מנת לשוות לה מראה מוזהב מבריק תרם חוסיין מלך ירדן 8.2 מיליון דולרים מכספו לשיפוץ כיפת המבנה. לשם כך מכר מנכסיו השונים, לרבות ביתו בלונדון. הכיפה צופתה מחדש בשכבת זהב בשנים^[17] 1993–1994, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד, שבמהלכו הוחלפו לוחות האלומיניום המצופים בזהב בכ-5,000 לוחות זהב חדשים. לצורך ציפוי הכיפה מחדש נדרשו כ-80 ק"ג של זהב.

אדריכלות

כיפת הסלע – מבט מצד דרום

המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. מבנה מתומן מאפיין ארכיטקטורה של מבנים עתיקים בארץ ישראל (מלפני שנת 1000) והוא היחיד מביניהם שמתפקד עד ימינו. המבנים המתומנים הקדומים האחרים (מקדש אוגוסטוס בקיסריה, הכנסייה בהר גריזים, כנסיית הקתיסמה, הכנסייה בכפר נחום) חרבו. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, אין למבנה זה כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו (אבן השתיה).

פנים המבנה

תוכנית כיפת הסלע

אחד הקירות החיצוניים

פנים המבנה בתחריט מתוך "ארץ ישראל הציורית, 1881, על פי ציור של ג'ון דאגלס וודוורד

כיפת הסלע היא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (בערבית: א-צח'רה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו^[18].

מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות, ויחד עם העובדה כי יסודותיו מונחים ישירות על הסלע, הציל את המבנה מהתמוטטות ברעידות האדמה העלולות להתחולל בירושלים; בעוד מסגד אל-אקצא הסמוך נחרב ושוקם פעמים אחדות. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – נראה שלא במקרה, ושבהקמת הכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה. פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. את הדגמים משלימים שיבוצי דר. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.

תחתיתו של הפסיפס מורכב מכתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה "בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון^[19], בשנת שבעים ושתיים (להג'רה). מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל" ופסוקים מהקוראן.

את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי בית המקדש השני או בהריסות כנסיית הקבר, שנחרבה בכיבוש הפרסי בשנת 614.

המבנה החיצוני

חלקם התחתון של הקירות החיצוניים מחופה בשיש, ומעליו אריחי קרמיקה מסוגננים. על פי עדויות שונות צדה החיצוני של הכיפה היה אף הוא מכוסה פסיפסי זכוכית, בעלי מוטיב עיטורי הדומה לפסיפסים שנותרו בפנים הכיפה. אולם פסיפסי החוץ, שהיו חשופים לפגעי מזג האוויר במשך מאות בשנים, התבלו עם הזמן, ובפקודת סולימאן הראשון, הוחלפו באריחים.

לבניין 4 שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונים שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים.

החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו עשוי זהב טהור, במאה ה-16 הוחלף הזהב בכיפת עופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים שהחלו בשנות ה-20. בשנים 1958–1964 נערכו במקום מספר שיפוצים, שהעיקרי שביניהם היה החלפת כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהבת. בשנים 1991–1995 נערכה סדרת שיפוצים נוספת במבנה, ובמהלכה צופתה הכיפה בזהב. בשנת 1994 תיעדה ורדה פולק-סאם את שיפוץ כיפת הסלע בסדרת צילומים שזכתה להצלחה בעולם.

בתרבות

בול ממשלת המנדט

כיפת הסלע הפכה לסמל של ירושלים בעולם. היא נחשבת לאחת היצירות האדריכליות המפוארות של התרבות המוסלמית. הכיפה הפכה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות. דימוי של כיפת הסלע מופיע על שטר בשווי 1000 ריאל איראני, וכן על שטר בשווי של עשרים דינר ירדני. דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. דגם נוסף של כיפת הסלע מצוי במיני ישראל.

אלפי מתפללים מול כיפת הסלע בעת חודש הרמדאן בשנת 1996. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
כיפת הסלע במבט מהר הצופים
כיפת הסלע מושלגת
כיפת הסלע, מבט מתוך הר הבית
תצלום אוויר של כיפת הסלע
מבט לילי מהאכסניה האוסטרית
כיפת הסלע מוארת בלילה

לקריאה נוספת

דוד קרויאנקר, ירושלים – מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
ברוך ספיר, הר הבית, נופים ואתרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1973.
אלי שילר, כיפת הסלע ואבן השתייה, הוצאת אריאל, ירושלים 1976.
נדב שרגאי, הר המריבה, כתר הוצאה לאור.
מנשה הראל, ירושלים של זהב, הוצאת צ'ריקובר, 2000.
ארנון סגל, הבית, הוצאת סלע מאיר, 2021.

Keppel Archibald Cameron Creswell, A Short Accont of Early Muslim Architecture, Librairie du Liban, 1968, pp. 17–40

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיפת הסלע בוויקישיתוף

מידע על כיפת הסלע בקטלוג הספרייה הלאומית
דגם כיפת הסלע, אתר מוזיאון מגדל דוד
ד"ר יצחק חיות-מ"ן, שלוש דתות בכפיפה אחת, חיים אחרים
תמונות ירושלים – כיפת הסלע
אלי שילר, עיטורי כיפת הסלע
כיפת הסלע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כפת הסלע (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ הרב זלמן קורן, בחצרות בית ה', עמ' ?
^ הרב גורן, הר הבית, עמ' ?
^ מ' בר אשר, האסלאם-הסטוריה, דת, תרבות האסלאם-הסטוריה, דת, תרבות, 2017, עמ' 520
^ אלי שילר, ‏כיפת הסלע ואבן השתייה, הוצאת אריאל, 1976, עמ' 8‏, באתר "כותר"
^ גדעון חרלפ, היתכנות היות מבנה כיפת הסלע מקדש יהודי-איסלאמי. על פי 'שבחי ירושלים' – פַצַ'אאִ'ל ּבַיִת אל–מַקְדס, מסורות יהודיות והאיקונוגרפיה של המבנה (א.ב. פולק).
^ Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), Bayt Al-Maqdis, Oxsford University Press, 1992
^ Busse, Heribert, "Zur Geschichte und Deutung der frühislamischen Ḥarambauten in Jerusalem", Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins (in German) 107, 1991, עמ' 144–154
^ F. E. Peters, , Who built the Dome of the Rock?, Graeco-Arabica 2, 1983, עמ' 119–138
^ פרץ ראובן, פריטים ארכיטקטוניים מן התקופה הרומית המאוחרת שנמצאו בהר הבית ותרומתם להבנת הפעילות הרומית במתחם, חידושים בחקר ירושלים 19, 2004, עמ' 299–322
^ Creswell, pg. 18
^ מילכה לוי-רובין, ‏מדוע נבנתה כיפת הסלע: בין בית אלמקדס לקונסטנטינופול, קתדרה 170, טבת תשע"ט, עמ' 32-9
^ אסף אברהם ופרץ ראובן, "הקדש לסלע בית אלמקדס ומסגד אלאקצא": כתובת הקדש מוסלמית מן הכפר נובא, חידושים בחקר ירושלים וסביבותיה י', 2016
^ כתובת ערבית קדומה: אל-אקצא – "בית אלמקדס", באתר ynet, 11 בנובמבר 2016
^ אילן פפה, אצולת הארץ:משפחת אל-חוסייני, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 261
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 162, 166–167; צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 21.
^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 387.
^ "כנרית זהב על כיפת הסלע", מאת אריאל שילר בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, נגוהות זהב על ירושלים, גיליון 185 תשס"ח 2008 עמודים 6–31.
^ ארנון סגל, תמונה נדירה: הפתח של אבן השתייה בהר הבית, באתר nrg‏, 3 במאי 2015
^ הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב

[1] הרב זלמן קורן, בחצרות בית ה', עמ' ?

[2] הרב גורן, הר הבית, עמ' ?

[3] מ' בר אשר, האסלאם-הסטוריה, דת, תרבות האסלאם-הסטוריה, דת, תרבות, 2017, עמ' 520

[4] אלי שילר, ‏כיפת הסלע ואבן השתייה, הוצאת אריאל, 1976, עמ' 8‏, באתר "כותר"

[5] גדעון חרלפ, היתכנות היות מבנה כיפת הסלע מקדש יהודי-איסלאמי. על פי 'שבחי ירושלים' – פַצַ'אאִ'ל ּבַיִת אל–מַקְדס, מסורות יהודיות והאיקונוגרפיה של המבנה (א.ב. פולק).

[6] Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), Bayt Al-Maqdis, Oxsford University Press, 1992

[7] Busse, Heribert, "Zur Geschichte und Deutung der frühislamischen Ḥarambauten in Jerusalem", Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins (in German) 107, 1991, עמ' 144–154

[8] F. E. Peters, , Who built the Dome of the Rock?, Graeco-Arabica 2, 1983, עמ' 119–138

[9] פרץ ראובן, פריטים ארכיטקטוניים מן התקופה הרומית המאוחרת שנמצאו בהר הבית ותרומתם להבנת הפעילות הרומית במתחם, חידושים בחקר ירושלים 19, 2004, עמ' 299–322

[10] Creswell, pg. 18

[11] מילכה לוי-רובין, ‏מדוע נבנתה כיפת הסלע: בין בית אלמקדס לקונסטנטינופול, קתדרה 170, טבת תשע"ט, עמ' 32-9

[12] אסף אברהם ופרץ ראובן, "הקדש לסלע בית אלמקדס ומסגד אלאקצא": כתובת הקדש מוסלמית מן הכפר נובא, חידושים בחקר ירושלים וסביבותיה י', 2016

[13] כתובת ערבית קדומה: אל-אקצא – "בית אלמקדס", באתר ynet, 11 בנובמבר 2016

[14] אילן פפה, אצולת הארץ:משפחת אל-חוסייני, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 261

[15] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 162, 166–167; צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 21.

[16] חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 387.

[17] "כנרית זהב על כיפת הסלע", מאת אריאל שילר בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, נגוהות זהב על ירושלים, גיליון 185 תשס"ח 2008 עמודים 6–31.

[18] ארנון סגל, תמונה נדירה: הפתח של אבן השתייה בהר הבית, באתר nrg‏, 3 במאי 2015

[19] הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]