"האף" הוא סיפור סאטירי מאת ניקולאי גוגול, שהתפרסם לראשונה בשנת 1836, בעת שהותו של גוגול בסנקט פטרבורג. בתרגומו הראשון לעברית על ידי יצחק שנהר, נקרא הסיפור: "החוטם".[1] נילי מירסקי פרסמה בשנת 1992 את הסיפור בשם "האף", שנכלל בספר: "סיפורים פטרבורגים"; אוסף סיפורים של גוגול שתורגמו מחדש על ידה.[2] הסיפור מופיע בספר לצדו של סיפור ידוע אחר של גוגול: "האדרת".

עטיפת הספר "סיפורים פטרבורגיים" של ניקולאי גוגול בתרגומה של נילי מירסקי, בו נכלל הסיפור "האף"

האף עוסק בעלילה מטא ריאליסטית בדיונית, שארעה לפקיד קובאליוב בדרגה בינונית בשרות הציבורי הרוסי בסנקט פטרבורג. קובאליוב התעורר בוקר אחד ומצא לתדהמתו שאפו נעלם מפניו. במהלך הסיפור, הוא פוגש באפו מטייל ברחובות העיר, כשהוא לבוש בגדי שרד הדורים משלו, משמע, דרגתו גבוהה מדרגת קובאליוב. "האף" נחשב בעיני מבקרים רבים כיצירה ששמה ללעג את החשיבות היתירה שמקדישה החברה הרוסית לתוארי מעמד בירוקרטיים, וחושפת מעט מן השחיתות שפשתה בקרבם.

עלילה עריכה

הסיפור פותח בסצנת ארוחת הבוקר בביתו של הספר, איוואן יאקובלביץ' ואשתו. הספר מוצא לתדהמתו של אפו של המאיור, קובאליוב, אותו הוא מגלח מדי יום, בתוך הלחם שאפתה אשתו. הוא מאמין שהוא עצמו כרת מבלי משים את האף מפניו של הפקיד המכובד, והוא ממהר להיפטר מהאף ומשליך אותו לנהר. לדאבון לבו, צפה במעשהו שוטר הרובע.

כאן עוברת התמונה להתעוררותו של האססור-הקולגי קובאליוב[3] במיטתו, כשהוא מגלה לזוועתו שאפו נעלם מפניו. המאיור, שמקפיד מאוד על לבושו והופעתו, כמו גם על תארו המכובד, מזדרז לצאת מביתו בכיסוי פנים כדי לחפש את אפו, ואכן הוא מגלה אותו לתדהמתו מתפלל בכנסייה בבגדי שרד מהודרים, המעידים למעשה שדרגתו של האף גבוהה מזו של המאיור. האף מתכחש לזהותו, והמאיור ממהר לנקוט בצעדים שעשויים להחזיר את האף המורד לפניו, שהרי הוא פקיד מכובד בעל מעמד שעומד גם להשתדך בקרוב לאיזו גבירה בעלת הון, ואסור לאיש מקהל מכריו לדעת שאפו ברח ממנו.

המאיור פונה אל ראש המשטרה ואל העיתון, כדי לנסות ולמצוא את האף, אך מתקשה בניסוח ההודעה ותיאור המקרה. בכל המקומות הוא נתקל בהתנהגות בעלות ארשת של חשיבות חיצונית, אך במוכנות פנימית לקבלת שוחד. תגובתם המגחכת והלועגת של הפקידים אף מבליטה את המוזר והגרוטסקי במקרה התמוה שקרה למאיור.

"יש לציין שקובאליוב היה אדם נוח להיעלב במידה מופלגת, עשוי היה לסלוח על כל מה שנאמר עליו עצמו, אך בשום פנים לא מחל על כבוד תוארו או דרגתו" מבהיר המספר את נקודת החולשה של המאיור רודף הכבוד.

בביתו, מתעמר המאיור האומלל והמתוסכל במשרתו, חובט ומגדף אותו. בינתיים פשט הסיפור המופלא על המאיור ברחבי העיר, ואף זכה לתוספות ולעניין רב, בהיות הבריות נוטות לאחרונה להתפעלות מהמופלא והיוצא דופן.

בסופו של דבר, החזיר שוטר הרובע את האף למאיור הנלעג, ואכן לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים להצמיד את האף לפניו, הוא התעורר בוקר אחד כשאפו חזר למקומו. "מקרים שכאלה קורים בעולם" מסיים גוגול את סיפורו המוזר, "לעיתים רחוקות - אבל קורים".

על הסיפור עריכה

קטע מתוך "האף" מאת גוגול

"אדוני הנכבד... אמר קובאליוב מתוך הכרת ערך עצמו: 'איני יודע איך עלי להבין את דבריך... כל העניין ברור ונהיר לחלוטין, כמדומני... אלא אם כן רצונך... הרי אתה אפי שלי, עצמי ובשרי!' האף הביט במאיור, וגבות עיניו התכווצו מעט מתוך זעף. 'טעות בידך, אדוני הנכבד. אני קיים לעצמי. וגם לא ייתכן כלל שיהיה בינינו יחסים הדוקים כלשהם. מכפתורי בגד-השרד שלך אני למד שאתה משרת בסנאט, ולכל המוטב - במישרד המישפטים. ואילו אני נמנה עם הפקידות המלומדת' וככלותו את דבריו נפנה האף והמשיך בתפילתו"

ניקולאי גוגול / "האף" בתרגומה של נילי מירסקי

הסוגה הספרותית שבה נכתב הסיפור היא ריאליזם קסום, הידוע גם כריאליזם פנטסטי או ריאליזם מאגי; אלמנטים קסומים מופיעים בסביבה טבעית וריאליסטית.

הריאליזם הקסום הוא סגנון כתיבה המשלב בין שני ז'אנרים: ריאליזם ופנטזיה. בניגוד לריאליזם, בה הכתיבה מחקה את המציאות, ולפנטזיה, בה הכתיבה מתארת את הבלתי מתקבל על הדעת, בריאליזם הקסום החלק העל-טבעי או הפנטסטי מתקבל בסיפור כדבר הטבעי ביותר.

המושג ריאליזם קסום הוא נרחב ויכול להתאים לסיפורים רבים ושונים. פרופסור מתיו סטרצ'ר הגדיר ריאליזם קסום כ"מה שמתרחש כאשר לתוך רקע ריאליסטי ומפורט היטב חודר משהו מוזר מדי כדי להאמין לו".

או בלשונו של עמוס עוז: הלשון בכמה סיפורים פטרבורגיים של גוגול היא "לשון משרדית דקדקנית שחולפים בה לפעמים הבזקים של אובססיה ושל טירוף".[4]

הסיפור, אומר עוז, אינו צועד בדרך המלך של סיפור קוהרנטי, אלא כאילו מכניס את הקורא מדי פעם לסוגריים. הספר שמוצא לזוועתו בתחילה הסיפור את אפו של המאיור קובאליוב הנכבד בתוך הלחם שאפתה אשתו - הוא חסר שם משפחה, טורח המספר לציין, ואף סוטה לצדדים ומתחיל לתאר מעין מרדף אחר השם האבוד של הספר, ורק אז חוזר לאירוע הדרמטי. כך עושה המספר לאורך הסיפור כולו, וצובע אותו בגוונים אנרכיסטיים.

לאורך הסיפור כולו קיימת תחושה של מכובדות מרופטת ומזויפת, שאינה ראויה לשמה. אשתו של הספר היא "גברת כבודה למדי" שצועקת ומקללת בגסות רוח, הוא עצמו עוטה "ארשת של חשיבות" ולובש פראק על כותנתו המלוכלכת, על אף שבגדיו מלוכלכים וידיו מסריחות. גם שאר הדמויות מציגות שילוב של מהוגנות מנומסת המכסה על צביעות ונוכלות, או כפי שמתבטא בבוטות מפקח המשטרה: "רבים המאיורים למיניהם שאפילו מצב תחתוניהם אינו מניח את הדעת כלל, והם עצמם מתרוצצים בכל מיני מקומות מגונים". בנוסף, הם מתעמרים בפחותים ומתחנפים בצורה דוחה אל אלו שמעליהם, הם צבועים ומתחסדים וכולם חמדניים, נוטלי שוחד ורודפי בצע.

עיוותי הגיון גרוטסקים, בירוקרטיה נלעגת, מעמדות חסרי שחר, אכזריות גסה ושיממון שוררים בסיפור כולו, טוען עוז, ודוחה בתוקף את הפירושים האלגוריים שמייחסים פרשנים שונים לאף. דרך הסיפור מעבירה היטב את המסר, ואין צורך לחפש סמלים שלא קיימים.[4]

"האף" הוא פשוט השתעשעות בסגנון האי-גיון, שמציגה לראווה את הקסם המיוחד של יצירת אמנות קומית מזוטות.[5]

מסכם משה עזוז את הרפתקאותיו של האף הסורר: בסיפור זה "מתלכדים היסודות הפנטסטיים והקומיים לכדי אמירה חברתית נוקבת ומשעשעת כאחד; הרדיפה אחר כבוד ותארים, האופורטוניזם והרמת האף על בני המעמדות הנמוכים, מתגלמים, בסופו של דבר, בהורדת אותו האף שמתנשא על בעליו".[6]

לקריאה נוספת עריכה

  • בלהה רובינשטיין, יסודות פנטסטיים בסיפורת, משרד החינוך והתרבות, תשמ"ט
  • ויקטור וינוגרדוב, "העלילה והקומפוזיציה של "החוטם" לגוגול", הספרות, כרך 2, מס' 2, עמ' 308–331
  • ראובן קריץ, "המוזר שבסיפור המוזר", פורה, 1975, עמ' 234–235, עמ' 115–119, עמ' 188

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא האף בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ניקולאי גוגול, החוטם; היריד בסורוצ'ינץ, תרגם יצחק שנהר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ספריית תרמיל, 1975
  2. ^ ניקולאי גוגול, סיפורים פטרבורגיים, מרוסית: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, 1992
  3. ^ זוהי דרגת פקידים ברוסיה הצארית, אך קובאליוב מעדיף לכנות את עצמו בדרגה המקבילה הצבאית: "המאיור"
  4. ^ 1 2 עמוס עוז, "בארשת של חשיבות כבודה למדי", מתחילים סיפור, כתר, 1996, עמ' 36-29
  5. ^ Mirsky, D. S. (1858). Francis J. Whitfield (ed.), A History of Russian Literature. Alfred A. Knopff. p. 152.
  6. ^ משה עזוז, "האף" / גוגול ניקולאי, פורטל עובדי הוראה