עמוס עוז

סופר ישראלי

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, אייר ה'תרצ"ט28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[1]

עמוס עוז
עמוס עוז
עוז בספטמבר 2005
לידה 4 במאי 1939
אייר תרצ"ט
ירושלים, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 28 בדצמבר 2018 (בגיל 79)
כ' בטבת תשע"ט
פתח תקווה, ישראל ישראלישראל
שם לידה עמוס קלוזנר
עיסוק סופר, אינטלקטואל, פרופסור
צאצאים פניה עוז-זלצברגר, גליה עוז, דניאל עוז עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה ספרות, פובליציסטיקה
סוגה סיפור קצר, רומן
נושאי כתיבה שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים
יצירות בולטות סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה
תקופת הפעילות 19602018 (כ־58 שנים)
הושפע מ שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון
השפיע על דויד גרוסמן
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות (הוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהם תורגמו ספריו[2]). זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

חייו

 
נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות,[3] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה. עוז היה חניך בשבט מצדה של תנועת הצופים.[4]

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, בו חי בשנים 1954–1985.

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג נולדו שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[5] מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזבו עוז ומשפחתו את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, ועברו לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בנווה אביבים שבתל אביב.[6]

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[7] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

בינו לבין בתו גליה עוז שרר נתק ארוך שנים. בשנת 2021 יצא לאור ספר אוטוביוגרפי מאת גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ובו היא טוענת כי הרקע לנתק הוא אלימות והשפלה מתמשכים שספגה מצד אביה.[8][9] מנגד, אלמנתו, אחותה ואחיה טוענים כי דבריה שונים מהאופן בו הם זוכרים אותו[11]

יצירתו הספרותית

 
עוז חותם על אחד מספריו, 2017

חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.

ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, בהם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא מתאר מציאות חדשה של הקיבוץ, עם התמוטטות הערכים שהיו בדור הפלמ"ח, תוך שימוש במבנים תמטיים שונים, כמו המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.[12]

הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות[13] ויצא ב-41 מהדורות.[14] הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר" מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

מיכאל שלי

השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[15]

שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.

בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית כאחד ממאה הרומאנים הגדולים של המאה ה-20.[16]

בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. יגאל שוורץ כתב כי בספר זה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב"[17]

עוז חושף בספרו האוטוביוגרפי את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו:

שרווד אנדרסן [...] שחרר לי את היד הכותבת [...] האירועים שסביבם נסבו סיפורי 'ווינסבורג אוהיו' היו כולם פעוטים ויומיומיים, קרוצים מחומרים של רכילות מקומית או של חלומות קטנים שאינם מתממשים [...] שרווד אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי. בזכותו תפסתי פתאום שהעולם הכתוב לא תלוי במילנו ולונדון אלא הוא חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 544–547

את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

הספר העיוני יהודים ומילים נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בכתר הוצאה לאור בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים. עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.

נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. עמוס עוז הוא מהסופרים הישראליים המתורגמים ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות[18] והוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).

כאב היתמות

התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.[19]

אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז.[20] בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד,[21] ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:

הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

פרוזה, גיליון 12–13, (1977), עמ' 6

אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.[20]

מעורבותו הציבורית

 
עמוס עוז, 2005

בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר התבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש"[22][23][24] והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

כבר באוגוסט 1967 יצא נגד הכיבוש,[25] והמשיך בכך עד סוף ימיו.[26] היה פעיל בוועד לשלום וביטחון,[27] תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".[28] היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה.[30] החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 ברשימת מרצ[31] ולקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[32]

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[33]

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".[34]

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,[35] והדגיש את היותו ציוני.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".[36]

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.[37]

באותה שנה אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.[37]

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שרפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."[38] על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[39] רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.[40]

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".[41][42]

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."[43][44]

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.[45]

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[46]

הוקרה ופרסים

עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.[56][57]

  • באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
  • באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא
  • בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
  • בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
  • בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
  • ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
  • במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
  • באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו (אנ').
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
  • בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
  • בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
  • בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה).
  • בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין).
  • בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
  • בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי".
  • בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018.
  • בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".

הנצחה

לאחר מותו נקראה הספרייה העירונית ערד על שמו.

בשנת 2020 החליטה עיריית הרצליה לקרוא על שמו רחוב.[58]

ספריו

סיפורת

עיון

  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
  • שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
  • ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)
  • כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו 2019)

עיבודים לספריו

קולנוע

חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:

תיאטרון

מוזיקה

בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הרצאותיו:

כתבות וראיונות:

מכּתביו:

על יצירתו:
מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.

הערות שוליים

  1. ^ עמוס עוז - קורות חיים
  2. ^ הספר 'ציפור הנפש' מאת מיכל סנונית, תורגם ליותר שפות - 48.
  3. ^ סיפור על אהבה וחושך
  4. ^ רוני מלול, שבט מצדה חוגג 70, www.makorrishon.co.il, ‏26/5/2008
  5. ^ רותה קופפראף אחד לא משתחרר מההורים שלו, באתר הארץ, 3 בפברואר 2006
  6. ^ עונה חדשה לחוצה ישראל עם קובי מידן - עמוס עוז, 3 בנובמבר 2014
  7. ^ איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018
  8. ^ "היכה אותי, קילל והשפיל": גליה עוז הוציאה ספר על יחסיה עם אביה, עמוס עוז, Haaretz הארץ
  9. ^ גליה עוזקטעים מתוך הספר "דבר שמתחפש לאהבה", באתר הארץ, 22 בפברואר 2021
  10. ^ מערכת ישראל היום, ‏גליה עוז: "אבא שלי הכה את אמא שלי", באתר ישראל היום, 21 בפברואר 2021
  11. ^ .[10]
  12. ^ נורית גרץ ואחרים, הסיפורת הישראלית בשנות הששים, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 - 1983, יחידות 2 - 3, עמ' 1 - 83
  13. ^ המכון לתרגום ספרות עברית, Amos Oz
  14. ^ תוכנית הרדיו בגל"צ של ציפי גון-גרוס 28 בדצמבר 2018
  15. ^ עמוס עוז, חמישים שנה ל'מיכאל שלי' - אז איפה את עכשיו?, באתר הארץ, 5 באפריל 2018
  16. ^ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיונים לספרות עברית
  17. ^ יגאל שוורץ, "נכנסת לארמון מכושף ושחררת אותו מהכישוף': על סיפור על אהבה וחושך כספר פולחן", ישראל 7, 2005, עמ' 173
  18. ^ עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר, באתר nrg‏, 8 בפברואר 2009
  19. ^ ראו למשל: ניצה בן דב, "מותה - מותו", הארץ, 30 בדצמבר 2018
  20. ^ 1 2 אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
  21. ^ עמוס קלאוזנר, "מתנה לאמא", הארץ שלנו, 4 במרץ 1953
  22. ^ מ. מייזלס, "פצצה" בצורת עשרה מאמרים, מעריב, 22 ביוני 1961
  23. ^ שלמה גרודזנסקי, "מן היסוד", דבר, 22 ביוני 1961, המשך(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  24. ^ מ. מייזלס, מכתב אשכול המבטל את הדחת לבון מנע פרישת "מן היסוד", מעריב, 3 במאי 1964
  25. ^ עמוס עוז, שר הבטחון / ומרחב המחיה, דבר, 22 באוגוסט 1967
  26. ^ עמוס עוז, בלתי הפיך?, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
  27. ^ אמנון ברזילי, התרדמה הארוכה של המשמרת הצעירה, באתר הארץ, 9 ביוני 2002
  28. ^ מיה סלעעמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השרפה, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
  29. ^ עמוס עוז, היום שבו יצלצלו הפעמונים
  30. ^ בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, קרא שלא לבחור במערך, משום שלא הייתה בו תמיכה חד-משמעית בשלום.[29]
  31. ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-17
  32. ^   יואל בן נון מספר על דבריו של עמוס עוז עת ביקר בעפרה, סרטון באתר יוטיוב, בתוכניתה של ליאת רגב "70 פנים" בתאגיד השידור הישראלי
  33. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 397
  34. ^ אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, כרך 3, עמ' 159
  35. ^ ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 141
  36. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 132.
  37. ^ 1 2 בריאיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002
  38. ^ הנאום באתר הרשמי של עמוס עוז(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  39. ^ אתר המסדר
  40. ^ ריאיון עם עמוס עוז, הגרדיאן
  41. ^ יהונתן ליסזעם בימין: עמוס עוז העביר לברגותי עותק מספרו והקדשה לשחרורו, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
  42. ^ ynet, עמוס עוז: "הספר ניתן לברגותי בהכרה מלאה", באתר ynet, 30 במרץ 2011
  43. ^ עמוס עוז נגד "תג מחיר": "ניאו נאצים עבריים", באתר וואלה! NEWS‏, 9 במאי 2014
  44. ^ עמוס עוז לא מתקפל על ה"ניאו-נאצים": "רציתי לזעזע", באתר וואלה! NEWS‏, 11 במאי 2014
  45. ^ מרב יודילוביץ', עמוס עוז מחרים: לא ישתתף באירועים של משרד החוץ בעולם, באתר ynet, 5 בנובמבר 2015
  46. ^ המועצה הציבורית, בצלם
  47. ^ תמר גולן, הפרס הצרפתי החשוב "פמינה" לסופר עמוס עוז - על ספרו "קופסה שחורה", מעריב, 22 בנובמבר 1988
  48. ^ עומר כרמון, עמוס עוז יקבל 65 אלף דולר ממכון גתה הגרמני, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, מתאריך 28/04/2005
  49. ^ מתוך חוברת הטקס
  50. ^ חדשות המדע - מכון ויצמן למדע(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  51. ^ שירי לב-אריעמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, באתר הארץ, 7 במאי 2007
  52. ^ האם עמוס עוז יזכה בנובל?, באתר ynet, 11 באוקטובר 2007
  53. ^ עמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד, באתר ynet, 12 בפברואר 2008
  54. ^ מרב יודילוביץ', השבוע של עמוס עוז, באתר ynet, 18 במאי 2008
  55. ^ עמוס עוז זכה בפרס היינה ל-2008, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
  56. ^ איתי שטרן, נהיה לו עמוס, באתר nrg‏, 27 ביוני 2007
  57. ^ עומר כרמון, עמוס עוז קיבל 300 אלף שקל ממלך ספרד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 ביוני 2007
  58. ^ בעקבות גילוייה של גליה עוז: דרישה מהעירייה לבטל את קריאת הרחוב ע"ש עמוס עוז, צומת השרון הרצליה, ‏2021-02-21


הקודם:
חנוך ברטוב, שלמה טנאי
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז

1986
הבא:
משה דור, דליה רביקוביץ